האם אנו מדברים עברית או ישראלית, או שמא שפתנו היא בליל של מילים שמקורן בשפות השונות של העמים השונים – התבוללות העברית בכור ההיתוך של העליות לדורותיהן? 

לאחרונה דוּבר רבות על ספרו של גלעד צוקרמן: "ישראלית שפה יפה". בספר זה צוקרמן טוען שהשפה שבה אנו מדברים כיום איננה עברית, אלא 'ישראלית'. לטענתו, "מיתוס החייאת הלשון העברית לקראת סוף המאה ה־19 הוא תולדה של אידיאולוגיית שלילת הגולה".  

צוקרמן מסביר שלילידי ישראל טעויות לשון רבות, אף שלכאורה זוהי שפת האם שלהם, כי ה'טהרנים' מנסים לכפות דקדוק עברי־שמי על שפת כלאיים חדשה (שפה שמית מעורבת עם שפות אירופאיות) בעלת היגיון פנימי משלה.  

המסקנה הנובעת מדבריו היא שאם ישראלית איננה עברית, אזי אין לדרוש מילידי ישראל להבין טקסטים בעברית (התנ"ך, ביאליק, עגנון ועוד). כמו כן, אין הצדקה לתקן טעויות כגון "שתי שקל", "אני יחשוב" וכדומה.     

רבים מתנגדים לגישתו זו של צוקרמן. אוהבי השפה העברית רואים בגישה זו הנצחה של הנבערות. לשפה תקינה יש ערך אסתטי. לצד הסלנג והשפה המתחדשת ברוח התקופה, עדיין יש לשמור על ההון התרבותי שלנו, המתבטא בספרות העברית – התנ"ך, המשנה ויהודה הלוי, ביאליק ועגנון, עמוס עוז ויהושוע קנז וסופרים עכשוויים.  

פינת עברית קבועה זו לא באה לתת שיעור בלשון לאלו מאיתנו שכבר שכחו את מה שלמדו. היא גם לא באה להחליף את 'רגע של עברית' של רות אלמגור־רמון או את 'באופן מילולי' של אבשלום קור. 

 אנסה להאיר את השפה הזו שבה אנו מדברים, קוראים וכותבים, וחלקנו אף סופר וחולם בה. פינה זו באה לתת לעברית שלנו כבוד, ולהזכיר לנו לא לקחת אותה כמובן מאליו. פינת עברית זו יוצאת נגד גישתו של צוקרמן המזלזלת בלשון העברית. 

אז להתראות בגיליון הבא.