אם ה"גאדג'ט" והפרח הרקום שעל הכריכה מזכירים לך משהו או מסקרנים אותך –מזמינה לפתוח ולהיכנס לעולמם של מאות אלפים שעלו מרומניה בשנות ה־50 וה־60 של המאה הקודמת, ציונים אדוקים, אוהבי מולדת, חרוצים וצנועים. הם קמו מזוועות השואה ומהפוגרום הנוראי בעיר יאשי (29 ביוני 1941) בזכות אמונתם ב"מפעל הציוני ובתקווה שתפחה והתעצמה עם ההכרזה על הקמת מדינת היהודים, מדינת ישראל, שבה לעולם לא יקרה עוד כדבר הזה. כמה טוב שאבי ובני דורו לא ראו את הפוגרום ב־7 באוקטובר 2023, שקרה במדינת היהודים. לוּ ראו היו מתים משברון לב".

סיפורי מתאר את אבני היסוד שעיצבו את ילדותי בעיר יאשי שברומניה, במשפחה ציונית; ואת "רכבת ההרים" שחווינו בשנה הראשונה לעלייתנו לארץ ב־1964.

שוש דרימר, נשואה, אימא לשלושה וסבתא לשמונה; עובדת סוציאלית (MSW), ניהלה מחלקה באגף הרווחה בכפר סבא, מומחית בנושא "בני משפחה מטפלים", מנחת קבוצות ומדריכה. כך זכתה להיות "אימא" לעשרות עובדות סוציאליות וסטודנטים. "גם בשנה הראשונה שלנו בארץ הייתה מישהי – 'עוזרת סוציאלית' – שהלכה לצידנו והאירה את הדרך בצמתים סואנים".

"את הסיפור שלי, מלווים חלק מהסיפורים שאבי, סמי עויזר, כתב על יאשי היהודית בתחילת המאה הקודמת ובתקופת השואה. שנים רבות התעלמתי מהסיפורים של אבא, כי הרגשתי שאני חייבת להתנער מכל מה שמזכיר את הגולה. הזמן והחיים עצמם גרמו לי להבין שהסיפורים של אבא יקרים מפז, והם חלק ממני. הם המורשת שלי שממלאת אותי בגאווה ובתחושה שהדבר שהיה חסר הגיע למקום שחיכה לו".