עבר כמעט חודש מאז הגענו למקלט, ותחושות קשות של בלבול וחוסר אונים עצום אפפו אותי. מה בעצם קרה לי כל השנים האלה? שאלות הציפו אותי יותר מתמיד. במהלך שיחה בינינו אמרה רונית כבדרך אגב:
"טוב, אתן הייתן כמו נשים מוכות לכל דבר".
טלטלה אחזה בי. חשתי באחת איך מסך האפלה והטשטוש הוּסר מעיניי. נכון! זיהיתי את המאפיינים. כבר הספקתי לשמוע מנשים אחרות במקלט, גם הן חוו את אותם סימנים – אלימות כלכלית, נפשית ופיזית. בבת אחת התבהר לי הכול.
"עכשיו את אומרת לי את זה?" עניתי לרונית.
שמחתי שיש לי סוף־סוף הגדרה ברורה לְמה שקרה לי, לְמה שעברתי. חשתי הקלה עצומה. אומנם ההגדרה "אישה מוכה" מחרידה, אך עדיין זו הגדרה, והיא נתנה לי כיוון, נקודה שבה יכולתי להיאחז ולהמשיך ממנה הלאה. אחרי יותר מחודש שבו הייתי שרויה בכאוס פנימי עצום שלא נתן לי מנוח, והתהלכתי בתחושת ריק מוחלט שאיים לבלוע אותי, קיבלו חיי ברגע אחד תפנית, סדר כלשהו. משהו מוגדר בתוך כל הבלגן הזה. בשלב ההוא הייתי זקוקה להגדרות כמו אוויר לנשימה.
~
במשך כשתים עשרה שנים חייתה יהודית הרמן בכת של גואל רצון, בשם שהוא נתן לה: לי־יה. היא הצטרפה אל הכת בגיל שבע־עשרה בלבד. בספר כלואה בין שתיים יהודית מתארת ברגישות ובאומץ את אשר עבר עליה ועל חמשת ילדיה, החל מהיכרותה עם רצון, דרך החיים בכת תחת שליטתו, הדיכוי, הניתוק מהעולם החיצוני ועד פירוק הכת והלאה – התובנות שלה מתוך המאבק הפנימי בין לי־יה ליהודית, שהביאו לשחרורה משליטתו של רצון, שליטה שנמשכה גם לאחר שהשתחררה ממנו פיזית, והיכרותה המחודשת עם העולם, במסע שכולו צמיחה ולבלוב.
