הזקן והים / ארנסט הֶמינגוֵי

תוכן עניינים

• משמעותו הסמלית של מאבק הדייג הזקן בדג החרב
• הבחירה בדייג זקן כגיבור האחד של המאבק
• הבחירה בדג החרב האצילי כגיבור האחר במאבק
• משמעות המאבק בעיני סנטיאגו
• מלחמת הקיום ובעיות המוסר
• משמעותו הסמלית של מאבק הזקן בכרישים
• האנלוגיה בין מאבקו של סנטיאגו לבין משחק הבייסבול
• המוטיבים של הזקנה, העוני והבדידות, והקשר ביניהם לבין מאבקו של הדייג הזקן בדג החרב ובכרישים
• משמעות חלום הכפירים ומשמעותו ביצירה
• יחסי סנטיאגו והנער – התפתחותם ומשמעויותיהם
• משמעותו של סיום היצירה
• משמעות שם היצירה
• תפיסת האדם וגורלו
• האספקטים הריאליסטיים שביצירה
• הזמן ועיצובו
• הדמויות ביצירה
  • הנער
  • הזקן
  • הדייגים
  • התיירים
  • החיות
• הווי החיים ובעיות חיי יומיום

משמעותו הסמלית של מאבק הדייג הזקן בדג החרב

הבחירה בדייג זקן כגיבור האחד של המאבק

משמעותו הסמלית של המאבק היא עמידת החלש נגד החזק, ולא ברור מי הוא מי. זהו מאבק האנושות נגד כל עוצמתו של העולם האכזרי שבו היא חיה, המתבטאת בים.

משחקים כאן שני גורמים: הגודל, על פיו האנושות היא החלשה והים הוא החזק, והתבונה, שבה ניחנה האנושות והמאפשרת לה לגבור על הים. הזקן הוא מייצג האנושות. מצד אחד, הוא חלש ביחס לכוחות שעימם הוא נאבק, ומכאן הבחירה בזקן, המעוררת אסוציאציה של חולשה ושל חוסר אונים יותר מאדם צעיר; ואילו מצד שני, ניחן בתבונה שבה ניחנה כל האנושות, ושוב הבחירה בזקן שחוכמתו רבה יותר מחוכמת אדם צעיר, וכן ניסיונו, כוח הסבל והסבלנות שבה ניחנו הזקנים שבאנושות יותר מאשר הצעירים שבה.

בראייה שטחית של גודל ובלי להיכנס לעומק המצב, נניח כי הזקן הוא החלש, וכי הים יגבר עליו. אך תיאור הזקן, שכל הופעתו היא תוצאת חייו בים והוא מתואר במונחים הלקוחים מעולם הים, מעורר מחשבה נגד ההנחה הזו:

"כתמאות שחומות היו בלחייו משל אותה אכלת נאה הבאה מחמת החמה ובבואתה המתמדת בים הטרופי. הכתמאות שפעו בצידי פניו, וידיו נחרצו צלקות עמוקות מרוב משייה של דגים כבדים בחבל. אך שום צלקת מן הצלקות הללו לא הייתה טרייה. הן נושנות היו כגרידי ישימון ללא דגה. כל כולו זקן היה חוץ מעיניו; אלו היו כעין הים, ושמחות היו ותבוסה אין בהן" (עמ' 6).

יצור זה, החלש לכאורה, מתואר במונחים מהחזק, דבר המרכך את האסוציאציה הראשונית של זקנה כחולשה. תיאור הזקן מכיל את שני הדברים שאותם הוא מסמל: האנושיות שבו ומכאן החולשה, ואולי אף אסוציאציית בוז וחוסר יחס לזקנתו, והשוואתו לים (המנוגד לאנושות), דבר המרכך את האסוציאציה הראשונית, ואף נותן תחושת הוד, כוח ואינסופיות.

רעיון היצירה הוא המלחמה בין החלש לחזק, אך אין למחבר תשובה מי הוא מי, ולכן הוא מעביר את השאלה לקורא, על ידי הדייג הזקן ותיאורו זה. אומנם הזקן חלש וחסר אונים, אך גם לו יש יתרון על הים – השתייכותו לאנושות שנתברכה בכושר לחשוב ולהערים על הכוח ועל הגודל. דבר זה ברור יותר כשמדובר בזקן, כי הניגוד בינו לבין הים רב יותר ובולט יותר מאשר ניגוד בין דייג צעיר שכוחו עוד עימדו לבין הים.

מסתבר שיש שוויון כוחות בין הזקן ובין הדג, אם נצרף את כל הנתונים. לכל אחד מהמשתתפים יש יתרון אחד וחיסרון אחד: גודל אך חוסר תבונה לדג, לעומת תבונת הזקן אך קוטנו. ואכן, בסוף, לא ברור אם הזקן ניצח או הובס, דבר המוכיח שהמחבר התלבט בבעיה שאותה הוא מעביר לקורא.

הבחירה בזקן מאפשרת לראות היטב את שתי נקודות המבט: היתרונות והחסרונות. החסרונות הם התנאים הגרועים שבהם נמצא הזקן: בדידותו, שבע כישלונות, רעב, חוסר במכשירים ופציעה. היתרונות הן ניסיון, דעת, כוח סבל, סבלנות, הסתכלות, חישוב ותמרון. ושוב, לא ברור מה יגבר על הזקן: חסרונותיו או יתרונותיו.

הבחירה בדג החרב האצילי כגיבור האחר במאבק

כפי שבחר המחבר בדייג זקן כנציג האנושות, כך בחר בדג החרב האציל כנציג הים, שהוא הצד השני במאבק. כפי שהדייג מקבל את תכונות האנושות + תכונותיו המיוחדות לו, כך מקבל דג החרב את תכונות הים כולו + תכונותיו כדג חרב. הדג הוא החזק במאבק, בניגוד לצד השני, אך לא ניחן בתבונה ומכאן חולשתו. נבחר דווקא דג חרב שכן הוא יפה, אצילי, ואין בו הרוע האופייני, אולי, ליצור ים חזק אחר. מטרת המאבק היא מלחמת הקיום או הכבוד, ולא מלחמת אכזריות ורשע, ולכן אין מקום לחיה רעה או מכוערת כצד אחד במאבק, כפי שאין מקום לצייד צעיר ונלהב ההורג למען הספורט כצד אחר במאבק.

ושוב, בבחירת דג החרב ובתיאור המאבק, מבלבל המחבר את הסמלים כך שלא ידוע מי הוא המכריע במאבק. כפי שהזקן הוא אומנם נציג האנושות, אך יש הקבלה בינו לבין הים, כך גם הדג הוא נציג הים, אך יש הקבלה בינו לבין האנושות. הדייג חושב אותו ליריב שווה ערך:

"אין אני יכול לו ואין הוא יכול לי" (עמ' 49).

וכן מעלה את אפשרות תבונתו של הדג:

"אפשר וחכם הוא מכדי לקפוץ. יכול הוא להביא עליי כליה בקפצו או אם יסתער במהירות. אך אפשר וכבר נרכס פעמים אחדות ויודע הוא כי כך עליו לאסור מלחמתי" (עמ' 50).

כפי שציינתי, גם לדייג וגם לדג החרב יש תכונות המייחדות אותם מהכוחות שאותם הם מייצגים, וגם בתכונות מיוחדות אלו יש הקבלה, דבר הנותן הרגשה ששני הנציגים הנאבקים הם באמת מיוחדים במינם, ואהדתינו אינה נתונה לאחד מהם במיוחד, כי אם לשניהם, וכן מדגיש את השוויון הסופי ביניהם. שניהם אמיצים, לא תבוסתנים ובעלי כוח רצון לחיות. אצל הזקן זה מתבטא בכך שהמשיך לדוג למרות אי הצלחתו, ולא פחד לצאת לים למרות כל מגבלותיו, וכן כשלא ויתר בראותו עם איזה דג גדול עליו להתמודד בתחילת המאבק, ובמלחמתו נגד הכרישים בסופו. אצל הדג זה התבטא בזמן הרב שבו משך את הסירה, ובמאמצים הרבים שעשה עד שהצליח הזקן לתפסו לאחר כל סיבוביו, קפיצותיו והתחבאויותיו.

למרות שוויון זה ביניהם, מורגשת עליונות הדייג על הדג, שכן אנו רואים רק את נקודת מבטו של הדייג, המדבר אל הדג באהדה אומנם אך במושגיו שלו (שהם מושגי יתר האנושות ומכאן גם מושג הקורא) ולא במושגי הדג. למרות שוויון זה שבו לא ברור מי חזק ממי, רואים את יתרון האדם, כי רק נקודת מבטו מובאת. זה מתבטא ברחמי הדייג על הדג ("אז נכמרו רחמיו על הדג הגדול אשר ריכס בחכתו", עמ' 50), בביטחון הדייג בניצחונו ("אבל אני אכה אותך עד מות עוד לפני כלות היום הזה", עמ' 50) ובציון חוסר תבונת הדג כמסקנה סופית ("אך השבת לבורא אין הללו מחוכמים כמונו הממיתים אותם. הגם שהם בעלי אצילות יותר ובעלי יכולת יותר", עמ' 67).

בדוגמאות אלה באה לידי ביטוי השתייכות הדייג למין האנושי, וכן בדיבורו אל הדג במושגיו הוא, כפי שהוא רואה את חיי אדם במעמקים או כפי שאדם מרגיש, דבר שוודאי אינו מתאים למושג הדג ולרגשותיו:

"…ואתה שרוי שם בעומק של שש מאות רגל, במים קרים בחשכה" (עמ' 43), "תמהני כמה ניתן לו לראות במעמקים כאלה…" (עמ' 72) וכו'.

היות שאיננו יכולים לדעת מהם מושגי הדג, אנו מלבישים עליו את מושגינו אנו, ומרגישים יתרון עליו למרות שייתכן כי לפי מושגיו הוא, יתרוננו הוא חיסרון, אך כמובן איננו יכולים לדעת זאת. מדברים אלו ניתן להבין, שוב, למה נבחר דג חרב כצד שני במאבק וכמייצג הים, שכן הוא יצור חי שניתן לחשוב על רגשותיו, בעוד שהים אומנם מבטא עוצמה, אך הוא עצם חסר רגשות.

תיאור המאבק בא להביע את הרעיון שאותו ציינתי, אך יש לתאר מאבק הגיוני בפני עצמו, וביחס לשאר הסיפור. זוהי עוד סיבה לבחירת דג חרב: הדייג יצא לדוג דג גדול, טעים, יקר ומעורר הערצה, ודג החרב עונה על דרישות אלה. הוא דג מאכל טוב וגדול, ומבחינה עלילתית לקורא שטחי הוא בפירוש מתאים יותר מאשר דג שלא טוב למאכל ואין טעם להתאמץ ולצוד אותו.

משמעות המאבק בעיני סנטיאגו

מאבק זה היה לגבי הזקן תקווה אחרונה להצלת כבודו:

"אתה הרגת אותו מתוך גאווה ומשום שדייג אתה" (עמ' 116), "חלמו חלום כי הרגתם גבר איש" (עמ' 132).

המאבק יכול היה להוכיח לזקן ולסביבה כי בידו להתגבר על רפיונו ועל מכשולים חיצוניים, וכי עדיין כוחו במותניו. אומנם היה חשוב מאוד לזקן לנצח, אך גם אם לא יצליח זה לא נורא, שכן העיקר הוא המאבק עצמו ולא התוצאה. העיקר שהוא עשה ככל יכולתו ולא נסוג, אך חבל מאוד אם יכולתו לא תאפשר לו לנצח. עצם העובדה שהוא התייצב למאבק מוגבל כל כך גורמת לכבודו האנושי להיות עצום כל כך.

"'להילחם בהם', אמר בקול. 'אני אלחם בהם עד אם אמות'" (עמ' 128).

מלבד זאת, לא רק יש להתמודד עד הסוף למען השלל, כי אם זהו הכורח להשיג מזון כדי לחיות. זוהי מלחמת הקיום, והמאבק אינו בא משנאה. הדג הוא ידידו, שלמרבית הצער הוא חייב גם להורגו. הוא מתייחס אל הדג בכל הדרת הכבוד המגיעה לו, ובשוויון שאף מגביר את כבוד הדייג:

"הבחירה שלו הייתה להישאר בחשכת המים העמוקים הרחק מכל מכמורים ופחתים ונכלים. הבחירה שלי הייתה לילך הנה ולמצוא אותו מעבר לכל האנשים" (עמ' 52).

באופן טבעי, גדל הכבוד כשמתגברים על דבר שקשה להשיגו, וקטן כשמשיגים דבר בקלות יתר. כן גדל כבודו בהתייחסו אל הדג בכבוד ולא כאל אויב, כפי שגדל כבוד אדם שלא יורה באחר מצד גבו. ואכן, היות שהמאבק הוא מאבק כבוד ולא שנאה, מורגשת חובת הדייג לדגו, ואף ויתורים לו:

"עליי לתאם כוונה שלי לזו שלו…" (עמ' 64).

מלחמת הקיום ובעיות המוסר

בעיית מלחמת הקיום בסיפור היא בעיה חמורה, כי הדייג אהב את כל יצורי הים ובכל זאת חייב להורגם, דבר הגורם לו לנקיפות מצפון. הוא מרגיע את עצמו על ידי הטענה שאם הוא אוהב את הקורבן, אין בהרג כל חטא:

"ואם אתה אוהב אותו, הרי שאין זה חטא להורגו" (עמ' 116).

אך מובן שזה רק שכנוע עצמי של הדייג שתפקידו להרוג, שכנוע הבא כדי לסתום את הסתירה שבנפש הדייג בין חובתו לבין רחמיו.

אין מקום לומר רצח כשהדייג דג דג כפי שאין זה רצח כשכל חיה אחרת צדה את מזונה למען תוכל לחיות. כל ההורג למען החיים עצמם, אין בזה כל רע. הדייג רואה זאת כניגוד עצום בין המראה העדין של ציפורי הים לבין מלחמת הקיום הקשה שבפניה הם עומדים:

"הוא מיצר היה על הציפורים, בייחוד על הקששים הקטנים, הכהים והעדינים, שהיו מעופפים תמיד ומחפשים וכמעט שאין מוצאים דבר לעולם, והיה מהרהר בליבו: קשים חייהן של הציפורים מחיינו אנו, חוץ מציפורי הטרף והציפורים הכבדות והחסונות. למה נוצרו ציפורים רכות וענוגות, כגון אותן סנוניות הים, בעוד שהאוקיאנוס עלולה להתאכזר כל כך? היא נדיבה מאוד, ויופי בה הרבה. אלא שהיא עשויה גם לאכזריות רבה וזו באה לפתע פתאום, ואלה הציפורים המעופפות הטובלות במים ומבקשות טרף, וקולותיהן חשאיים ונוגים כל כך – עדינות הן מדי בשביל חיי הים" (עמ' 27-26).

הדייג אומנם לא מדבר במקרה זה על מוסר, כי אין לדבר על מוסריות חיות כפי שיש מקום למוסריות האדם, אך הוא מיצר כי כך מנהגו של עולם, שכן הוא אוהב את כל הברואים וצר לו שאין אחד יכול לחיות לא על חשבון השני. אך הוא מבין שאין ברירה, ואף הוא הורג. יש לו נקיפות מצפון והוא מבקש סליחה מהניצוד בהתאם ליתר מנהגיו האנושיים:

"ביקשנו סליחה ממנה וטיבחנו אותה בחופזה" (עמ' 52).

הדייג גם יודע שבמלחמת קיום זו החזק הוא הגובר, ובמובן זה שווה האדם לכל חי אחר. נקודה זו, שוב, הופכת את הרג החי על ידי האדם לדבר מוסרי לא פחות מהרג על ידי חי אחר, כי כפי שכל חי אחר צד חלש ממנו וניצוד על ידי החזק ממנו, כך גם האדם. במובן זה האדם הוא פשוט חיה, ומן החזקות יותר. לכן השקפת עולמו היא שהרג החי אינו הופכו לאויבו:

"אלא שאני משתהה כאן עם אחד ידיד" (עמ' 58).

רוב האדם רואים את ההרג הזה כמובן מאליו, אך לא הדייג. הוא חושב רבות בנושא, מודה לדגים שמהם הוא ניזון ומצטער על מותם.

משמעותו הסמלית של מאבק הזקן בכרישים

הכרישים ביצירה מסמלים את הגורל. אומנם הזקן ניצח את הדג, דבר המעניק לו כוח עליון או המשכיות בחיים, שכן ניצחונו הוא בן אלמוות, אבל הכרישים המגלמים את הגורל מביאים את אמת החיים: ניצחונו של אדם בעולם לעולם אינו שלם כשמדובר במאבק בכוחות עליונים כגון הגורל. שכן, מלכתחילה יצא הזקן להילחם נגד גורלו: שלא יצליח לדוג עוד. אך הוא יצא בהחלטה נחושה לדוג:

"אתה ניסית לקנותו [את המזל] בשמונים וארבעה ימי הפלגה בים" (עמ' 129).

מאבק זה עם הכרישים מראה שוב את שוויון האדם עם החי במובנים מסוימים. במלחמת הקיום החזק הוא המנצח, וכפי שהזקן גבר על הדג, גברו הכרישים עליו. כלפי הכרישים היו הוא והדג שווים שוב. ובכל זאת עולה השתייכותו של הזקן לאנושות: היות שאדם הוא, אינו פטור מלהיאבק. נקודת שברונו היא גם נקודת שיא כוחו:

"שטות היא לאפס את התקווה" (עמ' 115), "'להילחם בהם', אמר בקול, אני אלחם בהם עד אם אמות'" (עמ' 128).

בתיאור המאבק בכרישים יש הפרדה ברורה בין הכריש הראשון שהופיע לבין יתר הכרישים. הכריש הראשון מתואר כחיה יפה וחזקה:

"היה זה כריש מאקו מגודל מאוד… וכל בו עשוי נאה ויאה" (עמ' 110).

אין שנאה אליו, אלא ייאוש שבהכרה בכוחו:

"זה היה דג עשוי להיזון בכל אותם הדגים שבים, שהם מהירים ואדירים ומזוינים כהלכה עד שאין להם אויב אחר מלבדו" (עמ' 111), "כשראה אותו הזקן מתקרב ובא ידע כי כריש הואהעשוי לבלי חטא והוא יעשה ככל העולה על דעתו" (עמ' 111).

אין מילה אחת בגנות הכריש הגדול, שכן הוא ערך מאבק הוגן. הוא אחד כנגד אחד כשהכוחות שקולים: גודל לעומת תבונה. בסופו של דבר גוברת התבונה, שכן הזקן הרג אותו. אומנם אין אהדת הקורא נתונה לכריש זה, שכן כל אהדתו לכריש ולדג, אך הסלידה שהקורא חש היא מהגאלאנוס ולא מכריש זה.

תיאור הכרישים האחרים הוא דוחה:

"כרישים מגונים שריחם רע (עמ' 119), "כחזיר אל האבוס" (עמ' 123).

לכריש הראשון לא יוחסה תבונה, אך גם לא טיפשות. בתיאור כרישים אלה יש לגלוג המעורר אסוציאציות טיפשות:

"הם הריחו את הריח ונתרעשו מאוד, ומחמת הבולמוס האווילי שאחזם היו מאבדים ומוצאים את הריח חליפות" (עמ' 118), "הם לא טרחו אפילו לילך אחר הריח" (עמ' 124).

ניתנת ההרגשה שהכרישים באים מתוך תאוות רצח ולא מתוך רעב, כפי שמרגישים אצל הכריש הראשון, וזאת על ידי תיאור המאקו בכל הכבוד הראוי לו, בניגוד לתיאור הגאלאנוס בלעג ובבוז מר. הרגשת אי הכבוד לכרישים האחרים ניתנת גם על ידי תיאור בואם בזוגות, ואחר כך בלהקות כנגד זקן אחד בודד. התיאור שמתקבל הוא שהם לא אמיצים דיים לעמוד נגד התבונה, וסומכים רק על כוח הגודל ככל שהם רבים. שוב רואים כאן את מאבק החלש נגד החזק. אומנם החלש הנבון מצליח להרוג אחדים, אך לא את כולם, כי הם רבים מדי, ומכאן אי ההגינות במאבק. אך היות שהכרישים מסמלים את הגורל, ההגינות לא משחקת תפקיד, כי הגורל אינו הוגן. ובכל זאת גם הכריש הראשון מסמל את הגורל, והמאבק כן היה הוגן, וזה כי הזקן בכל מקרה החליט להיאבק בגורלו, ולכן צריך לתת קצת כבוד לצד השני במאבק. כאילו לא נאה שאדם נעלה כזקן זה יילחם בחלאות. כל הנלחם בו, כבוד לו להיאבק בהגינות זו ובאהבה זו.

בראייה פשטנית ניצח הזקן את גורלו, שכן הבריח ממנו את הכרישים, אך במבט מעמיק גבר עליו הגורל, שכן מלחמתו בגורל הייתה החלטתו לחזור עם דג ליבשה, אך הכרישים אכלו את הדג עד תום.

[הערה שהוסיפה המורה שלי: יש לציין, שהכרישים האחרים מייצגים גם את הטפילים (בטבע ובאנושות) – אלה שנהנים מפרי עבודתם של אחרים, והורסים את מי שהניצחון מגיע לו].

האנלוגיה בין מאבקו של סנטיאגו לבין משחק הבייסבול

לאורך כל היצירה משובצת הזכרת משחקי הבייסבול, תוך כדי מאבקו של הזקן. ניתן לראות הקבלה בין שני הסיפורים, למרות ניגודם הרב. היות שדי מאגיו נולד לדייג פשוט ואולי אף עני, לכאורה נגזר עליו גורלו להיות גם הוא דייג פשוט. אך די מאגיו יצא נגד גורלו זה, ואכן עלה לגדולה וקיבל עושר ופרסום, כל הדברים הנוגדים את מזלו מלכתחילה. אף הזקן יצא נגד גורלו, כפי שצוין כבר, אך הוא לא הצליח לנצח את מזלו כפי שדי מאגיו הצליח, וייתכן כי זו הסיבה שהוא כה מעריץ את די מאגיו, שכן הוא היה החלש הנלחם בחזק ממנו (הרעיון שסביבו סובב הסיפור) ואף גבר עליו.

הנער, ובייחוד הזקן, בטוחים כי שום קבוצה לא תוכל לנצח את קבוצתו של די מאגיו:

"בטח ביאנקים, בני. זכור נא את די מאגיו הגדול" (עמ' 14).

ובמאבקו של הזקן, הוא בטוח כי יוכל לגבור על הדג:

"אף על פי כן אוכל לו" (עמ' 70).

האופטימיזם של הזקן הנראה לאורך כל היצירה לגבי מאבקו בא לידי ביטוי גם במאבק קבוצת הבייסבול שאותה הוא אוהד.

מסופר כי די מאגיו המשיך לשחק ולהיאבק עד הסוף, אף כי נפצע ברגלו:

"עליי לסמוך על די מאגיו הגדול העושה כל מעשה בכליל השלמות גם אם דרבן של עצם נתקע לו בעקבו" (עמ' 73-72).

אף הזקן המשיך להיאבק בניסיונו לתפוס את הדג למרות כאביו הרבים כתוצאה מהפציעה בגבו, בפניו ובידו. ייתכן כי רק המחשבה על דרבן של עצם ברגלו של די מאגיו נתנה לו את הכוח לסבול את כאביו שלו, שכן הוא כה העריץ את די מאגיו ורצה לדמות לו.

די מאגיו היה בן של דייגים, אולי אף עני, שעלה לגדולה, לעושר ולפרסום:

"אומרים כי אביו דייג היה. אפשר ואף הוא עני היה כמונו" (עמ' 20).

הזקן אומנם לא נתפרסם ואף לא התעשר, אך מעשיו העלוהו מדרגת אדם זקן סתם לנעלה. כל יחסו האוהב לחיים העלה אותו מהיות סתם אדם למשהו יותר אלוהי, פחות נפוץ. לכאורה הזקן הרבה יותר נערץ מדי מאגיו זה, אך הוא כה מעריץ אותו הערצה כמעט עיוורת, עד שכל מה שהוא עושה, הוא חושב מה יאמר די מאגיו ומה היה עושה במקומו:

"כי סבורים אתם כי די מאגיו הגדול היה שוהה שהיות עם אחד דג כדרך שאמשיך אנוכי לשהות עם הדג הזה? אמר בליבו. מובטחני כי יוכל לעשות כן, ואף יותר מזה, שכן צעיר הוא לימים וחזק" (עמ' 73), "תמיהני כיצד היה די מאגיו הגדול רואה פגיעה זו שפגעתי בכריש במוחו? זה לא היה מעשה רב, אמר בליבו. כל אדם עשוי לעשות כן. אך כלום סבור אתה כי ידיי שלי שמשו לי עיכוב כמו דרבן בעצם?" (עמ' 114).

ושוב, דרבן בעצם של די מאגיו נראה לו יותר גרוע מעקיצה שקיבל ברגלו ושיתקה:

"מעולם לא אירע לי דבר בקרסולי מלבד ביום ההוא שדג המעקוץ פגע בו שעה שדרכתי עליו בשעת שחייה, והוא שיתק את מחצית רגלי והעלה בה כאב עד לבלתי נשוא" (עמ' 114).

דברים אלו מראים את עולמו הרוחני, שהוא עולם ממוצע של אמריקני עמל: בייסבול, תחרויות, כוכבי ספורט שאותם מעריצים וכו', כאילו אלו הדברים החשובים ביותר בעולם. דברים אלו משייכים אותו לאנושות, אך דווקא בגלל שהזקן כה פשוט לכאורה, ניתנת למעשיו משמעות הרבה יותר גדולה, המעלה אותו מדרגת סתם בן אנוש. אדם כה פשוט שעושה, חושב ואומר דברים כה נעלים הוא באמת משהו מיוחד. זה עושה יותר רושם מאשר אם אדם גדול, חכם ובעל השכלה היה חושב כמו הזקן. הניגוד הרב בין הבייסבול לבין הזקן רק מגביר ומבליט את מעשיו הנעלים.

המוטיבים של זקנה, עוני ובדידות, והקשר ביניהם לבין מאבקו של הדייג הזקן בדג החרב ובכרישים

המוטיבים של זקנה, עוני ובדידות מופיעים גם הם לאורך כל הסיפור. מוטיב הזקנה בא הן לגבי האדם והן לגבי החיות. הזקן מהרהר בגיל הדג ("בן כמה הוא?") וכן בגיל הציפור ("בת כמה את? עמ' 57). הוא גם מודע לזקנתו הוא:

"אל לו לאדם להיות לבדו לעת זקנתו" (עמ' 50).

כאן הוא מערב את מוטיב הזקנה במוטיב הבדידות. להיות לבד זה גרוע, אך להיות גם זקן וגם לבד זה גרוע פי כמה וכמה. בדידותו של הזקן מתבטאת בכל שהוא מדבר אל עצמו ואל החיים באוקיאנוס:

"הוא לא זכר מתי התחיל מדבר בקול בהיותו לבדו "(עמ' 40).

אדם שבדרך כלל אינו לבד אך נקלע למצב שבו הוא נאלץ להיות לבד יחשוב את כל מחשבותיו בליבו, לא כאדם הרגיל בבדידות. אדם שאינו לבד לא ידבר עם חיות כשהוא יודע שהן לא יכולות להבין, כפי שעושה הזקן. הזקן אומר שידידיו היחידים הם החיים באוקיאנוס:

"אלו היו ידידיו העיקריים על פני האוקיאנוס" (עמ' 28), "לעולם אין האדם בודד על פני הים (עמ' 64).

ועוד: אין מי שיחכה לו כשהוא חוזר מהמסע כמעט מת, ואין מי שיעזור לו אז:

"…אומנם אין לי אלא הנער שידאג עליי, כמובן" (עמ' 127), "לא היה גאן איש שיבוא לעזרתו" (עמ' 127).

לא תמיד היה הזקן בודד, שכן אישה הייתה לו, אך היא מתה:

"גם צילום תמונה של אשתו על הכותל, אלא שהזקן הורידו משום שבדידות הייתה תוקפת עליו בהביטו אליו" (עמ' 13).

העוני בא לידי ביטוי בתיאור הבית, חוסר האוכל, חוסר מצעים ומכשירים פשוטים שבהם הוא משתמש במאבקו:

"אותו צריף עשוי היה כינות מוצקות של דקל במתקראות גואנו, ובו מיטה, שולחן, כיסא אחד, ומקום מוקצה על קרקע הרצפה לבשל בו על גבי גחלים "(עמ' 13), "הנער הביא את הסעודה מן הטיראסה… מי נתן לך אלה?" (עמ' 18), "הוא קיפל את מכנסיו לעשותם כר למראשותיו, ואת העיתון הניח בתוכן. הוא נתעטף בשמיכה ונרדם על גבי עיתונים ישנים אחרים שהיו למכסה על קפיצי המיטה "עמ' 23).

כל המוטיבים האלה מגבירים את הרעיון המרכזי בסיפור: החלש נגד החזק והמלחמה בגורל. עוניו וצרותיו של הזקן דחפוהו להילחם בגורלו, וככל שהזקן יותר חלש ומחוסר כול מבחינה חומרים ורוחנית, מלחמתו יותר נעלה, שכן הניגוד בינו לבין החזק גדול יותר. הוא נאבק למרות היותו זקן ושבע כישלונות, למרות שאין איש שיעזור לו במאבק ולמרות שאין לו מכשירים מתאימים. רק תבונתו האנושית יש לו + התבונה שאותה רכש במשך שנות חייו הארוכות. הוא נאבק לבד בלי שום תגבורת, כמו הדג וכמו כריש המאקו, ולכן מאבקו בכרישים האחרים לא היה הוגן מצד הכרישים.

הזקנה, העוני והבדידות מקרבים אותו יותר לדרגת החיות שבים, שכן גם הן לבד במעמקים, חסרי כול וחיים מהיום למחר. זה מתקשר למאבק שבו הזקן והדג כמעט שווים.

משמעות חלום הכפירים ומקומו ביצירה

(הערה למורה: כתבתי פרק זה רק כי היה צריך, אבל חוששתני שאני לא יודעת את משמעות חלום הכפירים).

פעמים רבות חולם הזקן על כפירי האריות שאותם ראה בצעירותו בחופי אפריקה:

"עכשיו חולם היה רק על מיני מקומות ועל כפירי אריות שבחוף. הם משחקים היו כגורי חתול בדמדומים" (עמ' 24).

בדרך כלל חולמים מה שהיו רוצים שיקרה. הכפירים מסמלים כוח ויופי הטבע, והזקן אהב דברים אלו:

"והוא אוהב אותם כדרך שאהב את הנער" (עמ' 24).

בצעירותו ראה הזקן את הכפירים אחר מאמץ גדול שנדרש ממנו כוח גדול להתגבר עליו:

"כשאני הייתי בן גילך הייתי עם תרנה של אונייה מרובעת הקלעים שהפליגה לאפריקה, ואני ראיתי אריות בחוף לעת ערב" (עמ' 20).

היה לו סיפוק מעבודתו ומהישגיו, והכפירים היו מעין פרס על מאמציו. על כן, כל פעם שהוא מתאמץ ומגיע להישג כלשהו הוא מצפה לפרס (כמובן לא במודע) וחולם את חלום הכפירים שכה הרשימוהו בזמנו. ואכן, כשהוא לא הצליח עדיין לתפוס את הדג וגם רגז על כך שהרגיש לא בטוב:

"הוא לא חלם על כפירי אריות" (עמ' 87).

אומנם אחר כך חלם על האריות, ייתכן שמתוך הביטחון כי השג ישיג את הדג:

"לאחר מכן התחיל חולם על אותו חוף ארוך וצהוב, וראה את כפיר האריות הראשון היורד ובא בדמדומי הערב, ואחריו באו יתר הכפירים, והוא סמך את סנטרו על דופן באחורי האונייה שעגנה ברוח ערבית הבאה מן היבשה והיה צופה לראות אם יבואו כפירים נוספים – והרגשת אושר הייתה בליבו" (עמ' 88).

הוא היה מאושר כי זה כל מה שהוא צריך בחייו – הישגים וסיפוק. הזקן ממש רוצה לחלום על הכפירים, לפחות בשינה יש לו קצת אושר. והוא תמה: האם זה כל מה שהוא צריך, סיפוק? זה נשאר בגדר תמיהה:

"מי ייתן ונפלה עליי תרדמה ויכולתי לישון גם אני ולחלום על אודות הכפירים, אמר בליבו. אך כלום הכפירים הם עיקר הדברים אשר נשאר לפליטה?" (עמ' 71).

בסוף, שוב חולם הזקן על הכפירים. הוא עשה את אשר כבודו ציווה עליו, דבר שדרש ממנו כוח נפשי ופיזי רב. אומנם לא הצליח, אך יש לו את הסיפוק על שניסה.

חלום הכפירים מראה, שוב, את פשטות הזקן ואת הדברים המספקים אותו בחייו שהם כה מעטים. כה מועטים עד שאל לנו לחשוב שבמאבקו הוא מחפש תהילה לעצמו, אלא זהו אחד מצרכיו להישגים אישיים, לכבודו בעיני עצמו.

יחסי סנטיאגו והנער – התפתחותם ומשמעויותיהם

היחסים שבין סנטיאגו והנער הם יחסי שוויון מושלם. כאילו אין פער כה גדול בגילם. הם מדברים על אותם נושאים הקרובים לליבם:

"רוצה אתה כי נדבר באפריקה או במשחק הבייסבול?" (עמ' 21).

הזקן סומך על הנער כעל איש מבוגר:

"'לא כן אנחנו', אמר הזקן, 'אני הנחתי לך לשאת כלים כשהיית בן חמש'" (עמ' 26).

הם מתבדחים יחד בדיחות שרק הם מבינים:

"אך כל יום היו חוזרים ושונים את הבדיחה הזו" (עמ' 14-13).

ומדברים זה עם זה בכנות ובלי חשש להעליב:

"האם חזק אתה למדי בשביל דג גדול באמת?" (עמ' 12).

הנער דואג לסנטיאגו כאילו היה אביו:

"עליי להכין לו מים כאן, אמר הנער בליבו, וגם סבון ומגבת משובחת. למה אני מתרשל כל כך? עליי להמציא לו כותונת אחרת ומעיל לימות החורף וזוג מנעלים ושמיכה אחרת" (עמ' 19".

הנער אף מכנה אותו סבא, דבר המראה קרבה וחיבה:

"עורה נא, סבא" (עמ' 17), "תערב עליך שנתך, סבא" (עמ' 23), "כיצד ערבה עליך שנתך, סבא?" (עמ' 26), "דרך צלחה, סבא" (עמ' 27).

הנער ממש מעריץ את הזקן ובטוח שאין כמוהו:

"רבים דייגים טובים יש, וכמה מהם גדולים במעלה, אך אתה אחד ויחיד" (עמ' 22).

הזקן מאוד תלוי בנער, שכן זה מביא לו את מזונו ועוזר לו בדברים רבים, ובעיקר מבחינה רוחנית, שכן הוא מפיג את הבדידות. כשהוא נמצא לבדו, הוא מאוד מרגיש בחסרונו של הנער, ופעמים רבות חושב עליו:

"ולוואי והנער היה עימדי" (עמ' 46,50, 52, 54, 60, 66, 89).

כל זמן שהזקן נעדר היה הנער מחכה ודואג לו:

"כשהקיץ בא להציץ בצריפו של הזקן כדרך שעשה בכל בוקר" (עמ' 135).

כשראה את מצבו של הזקן בשובו ואת תבוסתו, בכה הנער את עלבון הזקן וכאב את כאבו. לאחר כל הדאגה שעברה עליו אינו יכול לסבול את המחשבה שהזקן ימשיך לדייג לבד והוא החליט שהוא ישוב ויצטרף לזקן

"מעכשיו נהיה שוב מדייגים יחד" (עמ' 138).

ביחסי השניים יש התפתחות. תחילה תלוי הנער בזקן, שמלמדו את מלאכת הדייג. זה היה כשכוחו של הזקן היה עוד עימדו, והזקן אף הציל את הנער כשכמעט נהרג בזמן הדייג. השלב השני ביחסיהם הוא כשהזקן כבר חסר אונים וחסר מזל, ואז הנער עוזר לו ככל יכולתו. מעתה נתחלפו היוצרות: לא עוד הנער תלוי בזקן אלא הזקן תלוי בנער, אך כדי לתת לו הרגשה טובה אומר הנער לזקן כי הוא עוד צריך אותו:

"עליך למהר ולשוב לאיתנך כי עוד עליי ללמוד הרבה ואתה יכול ללמדני הכול" (עמ' 190).

השניים ממש אהבו זה את זה, ולא היו ביחסיהם חובות אלא ברצון עזרו זה לזה:

"הזקן הוא שלימד את הנער את מלאכת הדייג, והנער אהב אותו" (עמ' 6), "הזקן נסתכל בו בעיני אהבה בוטחות" (עמ' 10).

הנער הוא בעצם נעוריו של סנטיאגו. הוא אומנם צעיר, אך מתנהג כמו מבוגר וחי את הדברים עם סנטיאגו. הנער, שבילה זמן כה רב עם הזקן, רכש ממנו את תכונותיו והזביע את רצונו, שכן ראה הזקן כמה הוא דומה לו. גם הנער אף פעם אינו מתלונן שהוא צריך להשכים קום או ללכת עם הלה אותו אין הוא אוהב. לכן מבין הנער את רצונו של הזקן להחזיר לעצמו את כבודו, ולא מנסה לשכנעו לא לצאת לדייג.

יחסיו אלו של הזקן עם הנער מראים את המחזוריות שבחיים. כל אחד ואחר צריך להילחם בגורלו, ולא די שאחד עשה כך. עכשיו סנטיאגו נלחם על גורלו, ואילו לנער מאיר המזל פנים, אך היות שהנער הוא נעוריו של סנטיאגו, יהא גם עליו לעמוד מול גורלו בזקנתו. לכן יצא הנער עם הזקן למרות שאינו עוד בר מזל. הוא יביא עימו את נעוריו ואת צעירותו, את המזל המתחדש עם כל יצור אנוש, את הסיכוי ואת האפשרות המחודשת לנצח במאבק:

"אני אביא את המזל עימי" 0עמ' 138).

גם אם המעגל סגור, כל נקודה בו אינה רק סיום אלא גם התחלה.

משמעותו של סיום היצירה

בסוף היצירה מתואר ביקור של חבורת תיירים. אחת הנשים ראתה את חוט השדרה של דג החרב שנזרק המימה. היא שאלה את המלצר מי זה, וכשניסה להסביר לה את אשר אירע קלטה את המילה כריש וחשבה שזה כריש.

"'לא ידעתי כלל כי כרישים יש להם זנבות נאים שצורתם נפלאה כל כך'. 'אף אני לא ידעתי', אמר האיש בן לווייתה" (עמ' 141).

תיאור זה מראה את האדישות של העולם החיצוני לעולם הדייגים. אחרי שהזקן כמעט נפח את נפשו בדוגו את הדג ובלחמו בכרישים, באה אישה, סביר להניח שעשירה, וקוראת לדגו כריש. זה כמעט עלבון. זהו אי יחס הבא מידי אדם עשיר שבוודאי לא נאלץ לעבוד כה קשה כדי להתקיים, וודאי שלא טרח אי פעם לרדת לעם ולנסות להבין את אורח חייו.

בסוף זה מובעת כל המרירות שנצטברה לאורך כל היצירה נגד הגורל, ובשיא מוראה אי הצדק שבגורל: אישה זו ודאי בא לה הכול כל כך בקלות, אם היא יכולה להקל ראש בעניין שלדייג היה חיים או מוות.

משמעות שם היצירה

היצירה נקראת "הזקן והים", שם שהוא הכללה של המשתתפים ביצירה. לכאורה היה הגיוני שהיא תיקרא "הדייג והדג", אך זה נראה כך רק בראייה שטחית. בראייה מעמיקה, זהו אינו מאבק בין דייג יחיד לבין דג יחיד, אלא מאבק בין דייג זקן לבין הים, שכן הים הענק הניתן לחילופי צבעיו ומזגו, והטעון קצב חיים המתרחשים באזורו, הוא המציין את ממדיו האמיתיים של האדם המתייצב מולו ולא הדג.

תפיסת האדם וגורלו

התפיסה ביצירה היא שגורל נקבע מראש, ואין שניתן לעשות בנדון. מה שנקבע מראש שיהיה – יהיה, ושום אדם או חיה יוכלו למנוע זאת. יש כאן מעין קבלת הדין של הגורל. התפיסה היא שנגזר על כל חי, שהאדם כלול בו, לעמוד מול גורלו פנים אל פנים במבודד ובנפרד, וללא כל עזרה:

"תעמדי לגורלך ככל אדם או ציפור או דג" (עמ' 57).

אך בגלל שהאדם הוא אדם, הוא לא נועד לתבוסה:

"'אבל האדם לא נוצר לתבוסה', אמר בקול. 'אדם צפוי לאבדון אך לא לתבוסה'" (עמ' 114).

האדם צריך להילחם ואל לו לאבד תקווה גם אם בטוח הוא שזה לשווא:

"שטות היא לאפס את התקווה, אמר בליבו. ואף נדמה לי כי חטא אשר עוון הוא" (עמ' 115).

צריך להילחם בגורל שהוא רע ומר, אך צריך גם לדעת שהתבוסה צפויה. נקודת שברון האדם, שהיא הזמן שבו הוא מגלה כי לשווא מאבקו וכי הגורל חזק ממנו, היא גם נקודת שיא כוחו, כי אדם הוא וחייב להיאבק עד הסוף. הוא נמצא במצב הקשה ביותר כשהוא נלחם בגורלו, ולכן הוא משקיע את המאמץ הגדול ביותר. זה נראה היטב במקרה של הזקן. תחילה הוא קיבל על עצמו את הגורל בהכנעה:

"אתה מצוי עכשיו בסירה של בני מזל" (עמ' 6), "אלא שאין לי מזל עוד" (עמ' 32).

אך אחר כך הוא החל יוצא נגד מזלו, שכן בן אנוש הוא ואל לו לאפס תקווה:

"שמונים וחמישה זה מספר של מזל טוב" (עמ' 14), "אפשר ועוד נשקף לך מזל טוב" (עמ' 129).

אחרי התבוסה שהיא בלתי נמנעת יש הרגשת אי הצדק שבמזל, אך לא ייאוש. יש עירוב האמונה במזל כדבר שאין לשנותו והיציאה נגדו:

"'לעזאזל המזל', אמר הנער, 'אני אבי את המזל עימי'" (עמ' 138).

התפיסה: שהמזל מתחדש עם כל יצור אנושי. אומנם מזלו של הזקן "נגמר", אך הנער עוד צעיר ומזלו עוד עימו. הוא מאמין בחוסר מזלו של הזקן, אך לא מקבל זאת ובטוח שיוכל להעביר ממזלו הטוב לזקן.

[הערת המורה: יפה! כך יש לציין שתפיסת היסוד היא שעצם המאבק (ללא התייחסות לתוצאותיו) הוא כבר ניצחון].

האספקטים הריאליסטיים שביצירה

הזמן ועיצובו

העלילה מתמשכת חמישה ימים וארבעה לילות: יום ולילה עד הנסיעה, שלושה ימים ושני לילות בים, לילה ויום אחרי הנסיעה. לא מוזכר בפירוש הזמן, אך ניתן להבינו תוך כדי תיאורי הטבע בקטע שבו הזקן בים, ותוך כדי הפעילות היומיומית שלפני הנסיעה ואחריה. ניתנת ההרגשה שהיום ולילה לפני הנסיעה, וכן הלילה ויום שאחריה, חולפים מהר, שכן מסופר עליהם מעט מאוד. הימים והלילות שבהם שהה הזקן בים מתוארים באריכות ונמשכים לאורך כל היצירה, בלי שום פרופורציות לקוצרם בהתחלה ובסוף. דבר זה מגביר את הרגשת עוצמת הלחימה ואת חשיבותה. שלושה ימים ושני לילות בלי לאכול ולשתות כמעט, בלי לישון, בסירה קטנה ולא נוחה. הזמן נמשך, וכאילו אין סוף למלחמה שוות הכוחות הזו. יש חשיבות רבה ליום כיום וללילה כלילה, ולא כציוני זמן, שכן ביום השמש יוקדת מעל ראשו ובלילה הקור אוחז בעתמותיו, דבר המדגיש את התנאים הגרועים שבהם הוא נמצא.

מלבד הזמן "השוטף" שבו מתרחשת העלילה יש ציוני זמן מהעבר הרחוק (המסע לאפריקה, נצחונו את הכושי) וכן מהעבר הקרוב (87 הימים שלפני הזמן שבו מתחילה העלילה שבהם לא דג הזקן אפילו דג אחד). התמונות מהעבר הרחוק מתוארות דרך חלומותיו והרהוריו. משחק הזרועות עם הכושי נמשך יום ולילה ("יום ולילה בילו…"). יש כאן מעין זמן בתוך זמן בתוך זמן בתוך זמן. לקראת לילה במהלך העלילה השוטף נזכר הזקן במאורע:

"עם שקיעת החמה העל בזיכרונו… את הימים בבית המרזח שבהם שיחק את משחק הזרוע עם הכושי המגודל".

מאורע זה לקוח מעברו (תיאור הזמן השני בקטע) ומשתרע לאורך יום ולילה (תיאור הזמן השלישי בקטע). דבר זה מדגיש את חשיבות הזמן ביצירה להדגשת כוח סבל וסבלנות: בים כדי לתפוס את הדג, והיזכרות במאורעות מתקופת חייו המאושרת ובבית המרזח במלחמה עם הכושי.

בתיאורי המסע לאפריקה ניתנת הרגשת הימשכות הזמן מעצם העובדה שמסופר שהוא הפליג באונייה, דבר שלוקח זמן רב. ואז, כשהוא מגיע לחוף אפריקה, הוא מסתכל על האריות לעת ערב והכול שלו כל כך ויפה כל כך, ופתאום אין שטף מאורעות, דבר הנותן תחושה לכך שנעצר הזמן. הזמן מתמשך כל עוד הזקן עושה משהו ומצפה לסיים משהו (עובד על סיפון האונייה ורוצה להגיע לאפריקה), אך נעצר כשהזקן סיים. במהלך העלילה השוטף זה מתבטא בכך שכל עוד הזקן מנסה לדוג חולף הזמן, אך כשהוא חוזר, הוא ישן, נינוח ושלו כל כך, ושוב תחושת היעצרות הזמן.

87 הימים מתוארים יחד ובקצרה ביחס לאורך הזמן, שכן הם היו כולם אותו דבר – חסרי מאורעות וחד גוניים. הם בכל זאת מוזכרים, שכן חשיבותם רבה – הם הרקע והסבר לכל הנעשה אחר כך.

הדמויות ביצירה

מנולי הנער

הנער מבוגר מכפי גילו, כפי שצריך, מטבע הדברים, להיות ילד שצריך לקום מוקדם ולעבוד למחייתו בחברת מבוגרים ממנו בהרבה. מנולי הוא בעל נפש טובה: מסוגל להעניק אהבה בכל גופו ונפשו (יחסו לזקן), ועם זאת לא להראות טינה למי שאינו אוהב כל כך (הדייג השני). הוא מקבל עליו את הגורל בלי להתלונן, ואינו בא בטענות לאביו שהפרידו מהזקן שאותו אהב:

"אבא הוא שאילץ אותי לעזוב. אני נער אני ועליי לציית לו" (עמ' 8).

זהו נער מאוד רגיש, ובוכה בראותו את שלד הדג, אך עם זאת, לא ניתנת ההרגשה שהוא רכרוכי. תפיסת גורלו היא כתפיסת הזקן (מה שצריך להיות יהיה), והוא נעוריו של סנטיאגו. מלבד היותו מסמל את המחזוריות בחיים, הוא מדגיש את החולשה ואת חוסר האונים של האדם הקטן והחלש נגד הגורל, וכן את התעלות האדם הפשוט המתעניין רק במקצועו ובבייסבול, אך עוסק, מבלי דעת, בבעיות שברומו של עולם.

סנטיאגו הזקן

הזקן הוא איש פשוט וחסר השכלה. אומנם הוא יודע לקרוא (קורא עיתון) אך מלבד דיג הוא מתעניין רק בבייסבול, ובעבר. התכונה הבולטת ביותר בו היא האופטימיות (המוגזמת לפעמים). בצד האופטימיזם קיימת התכונה של אהבה בלתי מוגבלת אל העולם. הרגש השולט אצלו הוא האהבה המכפרת על כל חטא. כשסנטיאגו חוזר לכפרו מתגלה עוד משמעות לדמותו. בחוזרו מהמסע לים הוא נושא את התורן על כתפו ומטפס לצריפו, דבר המעורר אסוציאציות של ישו הנושא את הצלב על גבו:

"אחר עמס את התורן על כתפו והתחיל מטפס ועולה" (עמ' 134).

גם בשמו של הזקן טמון ישו: סנטו = קדוש. סנטיאגו הוא ישו הנושא את סבל העולם ומכפר בזה על חטא העולם. היסודות הנוצריים בסנטיאגו: האהבה, קבלת הדין של הגורל וצניעותו. ידיו שותתות דם כידי הצלוב. גם ישו חי זמן מה בין הדייגים. הזקן הוא איזשהו קדוש נעלה למרות זקנתו, חולשתו ותבוסתו.

הדייגים

גורלם של הדייגים שפר עליהם יותר מאשר גורלו של הזקן, והם מסתכלים על כישלונותיו בצער, שכן הם מבינים היטב פירושו של דבר לא לדוג אף דג אחד במשך זמן כה רב. יש הדגשה לסולידריות של אנשים זקנים נבוני חיים, דבר המגביר את מוטיב הזקנה השולט בספר. בצד ההבנה וההזדהות יש התנכרות הנובעת מאמונות תפלות של אנשים פשוטים, המסתכלים עליו בעל מוכה גורל ועוזבים אותו (אבי הנער שלח את בנו לדייגים אחרים).

התיירים

התיירים נראים כאנשים אמידים מהחברה הגבוהה, שלא יכולים להבין את ההווי שך הדייגים. הם קמים מאוחר, יש להם זמן לשבת להנאתם בטראסה ולדבר באדישות על הדייגים. לגביהם דג וכריש הם היינו הך: שניהם יצורי הים, בעוד שלגבי הזקן הבדל זה היה קריטי. תיאור תיירים אלו מדגיש את חייהם הקשים של הדייגים, ומראה את התחלקות האנושות לשני חלקים שונים כל כך למרות הדמיון ביניהם, כפי שעולם הים מתחלק לשני חלקים: חיות טובות (הדגים והציפורים) וחיות רעות (הכרישים).

החיות

מלבד הדמויות האנושיות יש את הדגים, הכרישים והציפורים, שהם ברואי העולם שאליהם רוחש הזקן אהבה כה רבה, ואליהם הוא משווה את האנושות.

הווי החיים ובעיות חיי היומיום

כל בוקר קמים הדייגים השכם בבוקר:

"הוא נעור בפשטות, הציץ מבעד לדלת הפתוחה אל הירח… ואחר פנה במעלה הדרך להעיר את הנער" (עמ' 24).

ויוצאים לים לנסות את מזלם בדייג. אל הזקנים שבהם מתלווים הצעירים, כדי ללמוד את המלאכה:

"היה הנער מתלווה עימו" (עמ' 5).

הזקנים היו נכנסים לבתיהם, אף בלי לדפוק, ומעירים אותם:

"דלת הבית אשר הנער גר שם לא הייתה נעולה, והוא פתח אותה ונכנס…" (עמ' 24).

הדייגים חיו כמעט מהיום למחר, שכן אם לא הצליחו לדוג, לא היה להם מה לאכול. הדגים היו נמכרים לפי משקלם:

"משקלו למעלה מאלף וחמש מאות לטראות כמות שהוא, אמר בליבו. ואולי הרבה יותר. ואם יוכשר לי לאחר הניכוי כדי שני שלישים מזה לפי שלושים סנטים הלטרא?" (עמ' 107-106), "והזקן ידע שבשר זה יכניס את המחיר הגבוה ביותר בשוק" (עמ' 117), "זה היה דג שבכוחו לפרנס אדם כל ימות החורף" (עמ' 122).

בשעות הפנאי היו הדייגים יושבים בטראסה, שותים בירה ומשוחחים:

"הם הסבו בטראסה. היו מן הדייגים שהיתלו בזקן והוא לא נתכעס. אחרים, מבין זקני הדייגים, הביטו אליו ועצבות הייתה בהם. אך הם העמידו פנים והיו משיחים בנחת…" (עמ' 8).

הכול שם היה שלו והתנהל לאט ובבטחה, שלא כמו בעיר ההומה:

"איש לא יגנוב דבר מאת הזקן…" (עמ' 12).

כל התיאורים הנ"ל מדגישים את פשטות האנושות למרות התעלותה, לכאורה, מבעלי החיים.