ניתוח סגנוני של הסיפור "כפתור"
מאת יצחק אורן
לימודי עריכה לשונית – סטיליסטיקה
מאת יגאל לילך – received by email from owner, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=10518224
חלק א': על הסופר ועל הסיפור
יצחק אורן
יצחק אורן (נאדל בשמו הקודם) נולד בסיביר בשנת 1918, וגדל בבית עברי וציוני. הוא עלה לישראל כשהיה בן 18, בשנת 1936, וחי בירושלים. הוא למד באוניברסיטה העברית ספרות, פילוסופיה והיסטוריה, ומלבד היותו סופר (שסיפוריו התפרסמו בכתבי עת חשובים) הוא גם היה עורך ומתרגם. את ספרו הראשון, "אי שם", הוא כתב בזמן מלחמת העולם, כאשר עבד בבסיס של הצבא הבריטי. במהלך השנים זכה בכמה פרסים על יצירתו. יצחק אורן נפטר בגיל 89, בשנת 2007.
(המידע נלקח מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית באינטרנט).
הסיפור "כפתור"
הסיפור נלקח מהספר "50 ישראלים קצרצרים", הספרייה החדשה, 1999. הוא פורסם לראשונה בספר "פני דור וכלב", אוגדן, ירושלים, 1968.
הסיפור "כפתור" מתאר במקביל שני אירועים משני זמנים שונים – מהעבר הקרוב של דוקטור גולן ומהעבר הרחוק שלו. בסיפור מתואר מקרה משעשע (מהעבר הקרוב), הגורם לדוקטור גולן להיזכר באירוע רציני וכלל לא משעשע מעברו הרחוק, אירוע שהשפיע על מהלך חייו. שני האירועים משתלבים יחד, ומעוררים את המספר לשתף את הקורא בשאלות על גורל, על חיים פנימיים וחיצוניים של אדם ועל משמעותם של דברים שוליים לכאורה (כגון כפתור).
אני נהניתי מאוד לקרוא את הסיפור – אהבתי את הגיחוך שבמצב המתואר שגרם לי לצחוק, נהניתי ממשחקי המילים ונהניתי מצירוף המקרים המשעשע בין שני האירועים (משני הזמנים) שבסיפור. אני חייבת לציין שלא הבנתי חלק מהקטעים שבהם מספר הסיפור מכניס את הרהוריו (קטעים שלדעתי גם בלעדיהם הסיפור יהיה שלם), אבל זה לא פגם בהנאתי מהסיפור כמכלול. ייתכן שזהו סמן סגנוני, אמצעי המפנה את תשומת הלב לעצמו, וגורם לי להתעקש לקרוא שוב ושוב (כדי להבין בכל זאת), אבל זה יהיה נכון רק אם מרבית הקוראים יתעכבו על קטעים אלו, ולא רק אני.
אחת ההגדרות לסגנון בספרות מדברת על סטייה מהנורמה. כדי לזהות את הסטייה מהנורמה, יש צורך להכיר את הנורמה המקובלת בתקופת כתיבת הסיפור, שכן נורמות משתנות עם הזמן. כמו כן, יש לנתח סגנון של סיפור יחסית לז'אנר (הסיפור הקצר), ויחסית ליצירות אחרות של אותו מחבר. היות שאני לא בקיאה בנורמות של התקופה שבה נכתב הסיפור, ואני לא מכירה יצירות אחרות של יצחק אורן, בחרתי לא להתמקד בכך, ולנתח את הסיפור על סמך מה שאני מכירה בלבד. ברור לי שניתוח כזה לוקה בחסר. סגנון הסיפור בעבודה זו נבדק על ידי התמקדות במישורי הלשון השונים, ובבחירה הלשונית של המחבר. כמו כן, ניסיתי להבין את תרומתה של הבחירה הלשונית (בלי קשר לתוכן המילים) למשמעות הסיפור. לצורך עבודתי זו, נעזרתי בסיכומים של הקורס "סטיליסטיקה" (לימודי עריכה לשונית), ובספר "סגנון הסיפורת – הלשון, הסגנון ולשון הספרות" מאת רינה בן־שחר, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.
יחידת שיח
יחידת השיח עוסקת בדגמים ובתבניות של הטקסט השלם, ואיך כלל המבעים הגדולים ממשפט מאורגנים בסיפור.
רצף תחבירי הגיוני וענייני
הדבר הבולט בסיפור "כפתור" הוא חלוקתו לחמישה פרקים. בדרך כלל, בסיפורים קצרים אין חלוקה לפרקים, ובוודאי לא נפוצה חלוקה לחמישה פרקים בסיפור שאורכו ½6 עמודים בלבד. מבחינת התוכן, כל פרק מספר על משהו אחר:
- פרק א': העבר הקרוב, האירוע שקרה בים.
- פרק ב': העבר הרחוק, האירוע מילדותו של דוקטור גולן.
- פרק ג': העבר הקרוב, הפגישה עם המחותנים.
- פרק ד': חיבור בין הסיפור בעבר הקרוב לסיפור שבעבר הרחוק.
- פרק ה': פרק אחד אחרי סוף הסיפור (לדעתי), שבו יש התפלספות של כותב הסיפור ביחס לסיפור שהוא עצמו כתב.
חלוקה זו לפרקים היא לוגית מאוד, ועוזרת לקורא להתמצא היטב באירועים המתוארים. ייתכן שאפשר היה לקבל את אותו אפקט על ידי רווח כפול בין קטע אחד לאחר, ללא ציון מפורש שהינה מתחיל פרק חדש, אבל אז זה היה דורש מהקורא מעט יותר מאמץ להבין את הסידור הלוגי של הסיפור. בסיפור זה נדמה שהמחבר "מאכיל את הקורא בכפית". רוב הסיפור כתוב באופן הגיוני מאוד וברור מבחינת העלילה המתוארת, ולדעתי הוא אינו משאיר לקורא מקום לדמיון או לפרשנות. כלומר: כל קורא יבין את הסיפור בדיוק אותו דבר. החלוקה לפרקים היא רק סממן אחד של הסדר ושל ההיגיון בסיפור, על סממנים נוספים כתוב בהמשך.
רק קטעי ההתפלספות של המספר אינם כתובים באופן לוגי ברור, והם משאירים הרבה סימני שאלה (תרתי משמע, בקטעים אלו יש גם תווי ? או שאלות: "היאך לתאר את חייו של האדם…?", עמ' 14; "לא נערוך מחקר בשאלה מה השפיע עליו… ושמא אובדן הכפתור כסמל לבריחה?", עמ' 14; "משום כך אינו יודע המחבר…", עמ' 17). סימני שאלה אלו באים להראות שיש כאן סוגיות הדורשות מחשבה, ושהתשובה איננה חד־משמעית.
מושג שמתגלגל ומקשר בין חלקי הסיפור השונים
המילה כפתור חוזרת באופן דומיננטי בכל חמשת הפרקים של הסיפור, החל משמו ועד לסופו. לפעמים הכפתור הוא רק כפתור: הכפתור שניתק מבגד הים, מהמעיל או מהמכנסיים, ולפעמים הכפתור מופיע כמושג אקדמי מנותק מהיומיום: הכפתור בלבוש המצרים הקדמונים, האי כפתור, והמילה כפתור כמילה שמית והקשר שלה לשורש "פתר".
בהמשך הסיפור, מתברר ש"כפתור" אינו רק מילה, אלא מושג ("…למושג כפתור משמעות מיוחדת במינה…", עמ' 14).
המושג "כפתור" עובר כחוט השני בסיפור. כשנכתב: "כחוט השני של צדק עליון…" (עמ' 16), ניתן הסבר למשמעות הכפתור בסיפור (גורל וצדק אלוהי), אבל יש כאן גם משחק מילים נחמד: הכפתור עובר כחוט השני בסיפור, וחוט הוא זה שמחבר את הכפתור לבגד.
לכאורה, אפשר היה לספר את אותו סיפור העלילתי תוך שימוש בכל עצם אחר, לאו דוקא כפתור. בחירה זו במילה "כפתור" דווקא היא משמעותית, כנראה כי בתוכה היא מכילה את האותיות של המילה "פתור". הכוונה לא רק לנושא המחקר המתואר ("על הקשר המיתולוגי, הפסיכולוגי והאנתרופולוגי בין השורש "פתר" לבין המילה "כפתור" בשפה העברית ובשפות שמיות אחרות", עמ' 15), אלא לעניין לא פתור מהילדות, שהשפיע על כל מהלך חייו של דוקטור גולן, ואולי סגירת מעגל וצדק קוסמי יפתרו את התסביך ויאפשרו פתיחת דף חדש ("תמה, אפוא, ונשלמה פרשת הכפתור, והמעגל נסגר", עמ' 15; "הדוקטור גולן היה סבור שהמעגל נסגר והפרשה נסתיימה", עמ' 15).
המילה "כפתור" מופיעה עם המילה גורל ("כפתור גורלי", עמ' 12) באופן שנראה קצת מוגזם בהקשר התנתקותו מבגד הים, אבל בהמשך הסיפור מובן הקשר בין הגורל לכפתור במשמעות פחות גשמית ("…השיב לו הגורל כפתור בזקנתו", עמ' 15), כאשר הקורא מבין שלמושג "כפתור" יש השפעה פסיכולוגית על דוקטור גולן, ושמאז האירוע מימי ילדותו גורלו נקשר בגורלם של כפתורים. הפתרון למצבו הפסיכולוגי של דוקטור גולן טמון בהבנתו שיש צדק גורלי (שהכפתור מייצגו), "בסיפורו של הכרסתן ראה גילוי של מוסר עליון… חוט שני של צדק עליון, של גמול מחושב, של שכר ועונש…" (עמ' 16).
רמת הלשון
במושג "רמת לשון", מתכוונים לערך היחסי שיש ליסודות לשוניים שונים, יחסית לרמת ביניים של הלשון הקבילה. רמת הלשון בסיפור "כפתור" היא על־תקנית וגבוהה, בהנחה (שאינני יודעת אם היא נכונה) שנכון לתקופת כתיבת הסיפור, לשון הכתב המקובלת לא הייתה גבוהה כל כך.
רושם של רמת לשון גבוהה מתקבל מצורת הפועל נתפעל במקום התפעל: נתבגרה, נתקרב (עמ' 12), נתחוור (עמ' 13), נשתיירו (עמ' 14), נתקיימה, נתברר, נסתיימה (עמ' 15), נשתתק, נזדמן (עמ' 16). כמו כן צורת העבר, היה ישוב (עמ' 12) במקום ישב.
רמת הלשון הגבוהה מתקבלת גם בעזרת מילים לא שימושיות ביומיום – הלזו, טבלה בים (במקום רחצה), אץ וחש (במקום מיהר), עמ' 12. שב, פסעו וגיל (במקום חזר, הלכו ושמחה), עמ' 13. גוזמה (במקום הגזמה), עמ' 14. חרשתן (במקום תעשיין), עול ימים (במקום צעיר), אין תימה (במקום אין פלא), עמ' 15. לא היה סיפק בידו (במקום לא הספיק), אימתי נסעת (במקום מתי נסעת), עמ' 16.
לשון ספרותית או מדעית
ברמת הטקסט כולו יש ניגוד בולט בין כתיבה סיפורית, תיאורית ומביעת רגשות (רוב הסיפור), ובין קטעים שבהם הכתיבה מדעית, לוגית וברורה. כתיבה זו באה להזכיר לקורא שדוקטור גולן, למרות ההשפעה הפסיכולוגית שמלווה אותו מאז האירוע מילדותו, ולמרות תיאור מחשבותיו בעקבות אירועי הכפתור, הוא איש אקדמיה רציני שאינו נוטה לעניינים שבמיסטיקה ובגורל עליון.
כפי שכבר ציינתי, החלוקה לפרקים (א'-ה') מאפיינת כתיבה מדעית לוגית. דוגמאות נוספות הן הקטע העוסק בחוקי האופטיקה כמשל ליחסי גומלין בין החיים הכפולים של האדם ("…חוקי האופטיקה קובעים כי מספר אין־סופי של בבואות…", עמ' 13), תיאור "קורות חייו" המקצועיים של דוקטור גולן ("הוא סיים בהצטיינות את הגימנסיה…", עמ' 14), ותובנותיו לאחר שנזכר באירוע מילדותו ("…לא נחה דעתו של דוקטור גולן עד שהסיק שלוש מסקנות…", עמ' 16). המסקנות כתובות בנקודות (א', ב', ג'), דבר שמאפיין כתיבה מדעית ולא סיפורת.
רושם של רמת לשון גבוהה מתקבל מצורת הפועל נתפעל במקום התפעל: נתבגרה, נתקרב (עמ' 12), נתחוור (עמ' 13), נשתיירו (עמ' 14), נתקיימה, נתברר, נסתיימה (עמ' 15), נשתתק, נזדמן (עמ' 16). כמו כן צורת העבר, היה ישוב (עמ' 12) במקום ישב.
רמת הלשון הגבוהה מתקבלת גם בעזרת מילים לא שימושיות ביומיום – הלזו, טבלה בים (במקום רחצה), אץ וחש (במקום מיהר), עמ' 12. שב, פסעו וגיל (במקום חזר, הלכו ושמחה), עמ' 13. גוזמה (במקום הגזמה), עמ' 14. חרשתן (במקום תעשיין), עול ימים (במקום צעיר), אין תימה (במקום אין פלא), עמ' 15. לא היה סיפק בידו (במקום לא הספיק), אימתי נסעת (במקום מתי נסעת), עמ' 16.
חזרות
בסיפור "כפתור" יש כמה מקרים אותה מילה או אותו מושג חוזרים על עצמם. לרוב, מטרת החזרות היא הדגשה.
בפסקה הפותחת את הסיפור כתוב: "…והוא לא ידע ולא התבונן ולא הרגיש בכך…" (עמ' 12). מלבד המצלול שנוצר (לא ולא ולא), החזרה מדגישה את ההפתעה של האב, שבתו בגרה בלי ששם לכך לב.
כאשר דוקטור גולן מפלס את דרכו בתור כתוב: "… עם שהפעיל את ידיו ואת רגליו, את שרירי גבו ואת שרירי חזהו…" (עמ' 13). חזרה זו על המילה "את" באה להגביר את התחושה שהוא התאמץ מאוד (הפעיל הרבה שרירים) כדי להגיע לקדמת התור. התיאור מזכיר מאמץ שחייה, דוקטור גולן התאמץ "לשחות" בתור, כפי שהתאמץ קודם לכן לשחות בים עד שהגיע אל בתו הצועקת.
בסיפור האירוע שקרה לדוקטור גולן בילדותו, יש כמה פעמים חזרה על: "והדוקטור גולן אינו דוקטור ואף גולן אינו עוד כי אם ילד בן שש… מי שעתיד היה להיות דוקטור גולן… הזדקף לנוכח פניו של דוקטור גולן… מי שעתיד היה להיות דוקטור גולן…" (עמ' 14). חזרה זו באה להדגיש את העובדה שאומנם קוראים לו דוקטור גולן (אנו לא יודעים מהו שמו הפרטי), אבל מדובר בילד ולא במבוגר. נוסף על כך, ההתייחסות לאירוע זה שקרה לילד בשמו של המבוגר באה להדגיש את הקשר בין מהלך חייו של הדוקטור עד למועד הסיפור, ובין אותו אירוע קריטי שקרה כשעוד היה ילד.
בתחילת פרק ג' יש פעמיים תיאור של החתן כ"גבר עול ימים ונעים הליכות" (עמ' 15). זה כנראה בא להדגיש את הניגוד בין החתן ובין הוריו, שמתוארים באופן נלעג (בייחוד האב): "הדוקטור גולן ורעייתו אירחו חרשתן כרסני ואשה מסורבלת" (עמ' 15).
בתיאור אבי החתן יש חזרה כמה פעמים על עובדת היותו כרסני: "…הדוקטור גולן ורעייתו אירחו חרשתן כרסני… הכרסתן השתתק… אלא שהכרסתן היה חובב שיחה… בסיפורו של הכרסתן ראה גילוי… הכרסתן בלע בחיפזון… הכרסתן נסע לאמריקה… מעולם לא היה, אפוא, מגע בין דוקטור גולן לבין החרשתן הכרסני…" (עמ' 17-15). חזרות אלו שמות את אבי החתן באור נלעג שהוא ניגוד גמור למכובדות של דוקטור גולן. ניגוד זה מתקבל בצורה זו הרבה יותר טוב מאשר אילו הסיפור היה מתייחס אל הדוקטור ואל החרשתן בשמם הפרטי.
מלבד חזרות של מילים בסיפור, שמתי לב גם לתבנית חוזרת. תבנית חוזרת בסיפור היא הופעת רעיון דומה, שפותח וסוגר את חלקי הסיפור השונים.
בתחילת פרק א' וגם בסופו יש חזרה על העובדה שהבת בגרה ("…גדלה והלכה לנגד עיניו עד שנתבגרה…", עמ' 12. "…על שגילה בת ששוב אינה תינוקת כי אם עלמה מבוגרת שהגיעה לפרקה", עמ' 13). חזרה זו יוצרת מסגרת לסיפור המצוי בתוכה, שממנו המחבר יגיע לסיפור הבא, שקשור ישירות לכך שהיא התבגרה: הפגישה עם הורי החתן. חזרה בולטת זו גרמה לי לבדוק אם גם בפרקים הבאים יש מסגרת כזו. אומנם מצאתי מסגרת, אבל פחות ברורה.
בתחילת פרק ב' דוקטור גולן מגלה שכפתור אינו חסר במכנסיו: "…נוכח לדעת לתמהונו שמכנסיו אינם חסרים אף כפתור אחד" (עמ' 13). בסוף פרק ב' שוב יש התייחסות לכפתור שלא חסר: "…השיב לו הגורל כפתור בזקנתו… והמעגל נסגר" (עמ' 15). גם כאן יש מסגרת, שבתוכה מסופר מה שאירע לדוקטור גולן בילדותו, ומשמעות הכפתור עבורו. מעניינת הבחירה במילים "המעגל נסגר", שכן גם במסגרות המתוארות יש מעין סגירת מעגל – חזרה להתחלה.
מבחינת העלילה, פרקים ג' וד' מכילים את אותו סיפור – המפגש של משפחת גולן עם הורי החתן. פרק ג' מתחיל במשפט: "…הדוקטור גולן היה סבור שהמעגל נסגר…" (עמ' 15), ופרק ד' מסתיים במשפט: "…מעולם לא היה, אפוא, כל מגע בין דוקטור גולן לבין החרשתן…" (עמ' 17). גם כאן יש מסגרת לסיפור המפגש, המתחילה ומסתיימת בכך שלא באמת נסגר המעגל.
גם בפרק ה' יש מסגרת שפותחת וסוגרת, העוסקת בסיפור עצמו: "…מה שלא יעשו החיים יעשה הסיפור" (עמ' 17), "…וכל הנהנה ממשחק הטניס בן חורין ליהנות גם מן הסיפור" (עמ' 18). בתוך המסגרת מצוי הדימוי – כמו שיש הרבה כפתורים יש גם הרבה אנשים. הדימוי שבו כפתור מיוחד אחד (כמו בסיפור) משול לכדור טניס.
תבניות חוזרות במשפטים
בסיפור "כפתור", תיאורים של פעלים או של רעיונות מופיעים באותו משפט בשלשות או ברביעיות.
"טרוד ולחוץ ומיוזע", עמ' 12; "נער רחוב עזוב, מלוכלך, מוזנח ולבוש קרעים…", עמ' 14; "כזה עדנדן, מפונק, בן עשירים", עמ' 16;
"והוא לא ידע ולא התבונן ולא הרגיש…"; "נאבק… התקרב… שאל…", עמ' 12; "משכם… ניתק… החזירם"; "פישפש וחיטט ומישמש, חקר ובדק ובלש…", עמ' 13; "צץ… הזדקף… תפס… נפנף…"; "נרתע… נחלץ… ברח…", עמ' 14;
"מלחמה נואשת בגלים, בחוט, במחט ובבגד-ים…", עמ' 13; "… חוט שני של צדק עליון, של גמול מחושב, של שכר ועונש…", עמ' 16;
לא הצלחתי להבין את המשמעות ואת התרומה של סגנון זה לסיפור, אבל ללא ספק זהו גורם סגנוני, שכן הוא בולט בסיפור.
אורך המשפטים
בסיפור "כפתור" אפשר למצוא משפטים ארוכים אחדים, אבל אורכם של רוב המשפטים בו הוא בינוני או קצר.
המשפטים הארוכים שמצאתי עוזרים להשהות את העלילה וליצור מתח אצל הקורא. חלק מהמשפטים הקצרים נותנים תחושה של התנהלות מהירה של האירועים (בעיקר בגלל הפעלים שבהם) או בהילות ברצון לקבל תשובה. משפטים קצרים אחרים נותנים תחושת ניתוק וחוסר זרימה.
המשפט הארוך בפסקה שפותחת את הסיפור גורם לקורא לסקרנות ("גורלם של האבות…", עמ' 12), משעשע את הקורא ("…שהייתה קטנה ביום שנולדה…", עמ' 12) ומושך להמשיך לקרוא בציפייה להשתעשע עוד, ולספק את הסקרנות ("עד לאותו היום שבו…", עמ' 12).
במשפטים הארוכים שבהם ניכרת נוכחותו של מספר הסיפור שמתפלסף, מתקבלת תחושת הבלבול והסרבול שבהלך החשיבה, בניגוד לכתיבה עניינית ("ולא עוד אלא שאותו מאורע….", עמ' 13; "מכאן ואילך משול הכפתור…", עמ' 18).
המשפט הארוך שבו דוקטור גולן נזכר באיש הממונה על הבגדים מזכיר לקורא את העיכוב שנגזר על דוקטור גולן, עד שיכל לחזור אל בתו שבים עם הכפתור ("העלה בזכרונו את האדם… שמעולם לא היו שייכים לו", עמ' 13).
אורכו של המשפט שמתאר את הנער שהציק לדוקטור גולן בילדותו בא להשהות את המשך העלילה, ולבנות מתח אצל הקורא, הרוצה כבר לדעת מה הבריון עשה לילד ("נער רחוב עזוב, מלוכלך…", עמ' 14).
במשפט שבו מסופר שהבת הכירה את בן זוגה ("…ממש באותו יום…", עמ' 15) יש השהיה ובניית מתח, שכן המעגל נסגר, ולכאורה מה עוד יש להוסיף?
אורכו של המשפט שבו אשתו של החרשתן רומזת לו לשתוק אחרי שסיפר על הילד שבו התגרה בימי ילדותו ("הכרסתן נשתתק…", עמ' 16) בא לחזק את תחושת השקט וחוסר ההתאמה בין הזוג גולן למחותנים המיועדים. במשפט שלפני דברי החרשתן הייתה שתיקה ("סבלו שעה ארוכה עד שמצאו נושא לשיחה…", עמ' 15), וגם אחר כך ("שעה קלה שררה דומייה", עמ' 16).
המשפט המתאר את תחושותיו של דוקטור גולן לאחר ששמע את סיפורו של החרשתן, וקישר אותו לסיפור שאירע לו עצמו בילדותו ("בסיפורו של הכרסתן ראה גילוי של מוסר עליון…", עמ' 16) מדגיש את הבלבול ואת הלך הרוח הרגשי שבהם שרוי דוקטור גולן, כשהוא חשב שיש כאן צדק עליון של שכר ועונש.
בקטע המתאר את הצורך של דוקטור גולן להגיע מהר כדי לעזור לבתו (עמ' 13-12) יש ריבוי של משפטים קצרים הנותנים תחושה של בהילות.
משפטים קצרים הנותנים תחושה של בהילות ופחד, ורצון להגיע מהר הביתה, נמצאים גם בקטע שבו דוקטור גולן הילד ממהר להגיע לביתו לפני רדת החשכה, ובורח מפני הבריון שנטפל אליו (עמ' 14).
משפטים קצרים הנותנים תחושת בהילות ורצון לקבל במהירות תשובה לכך שאכן יש גורל וצדק עליון נמצאים בקטע שבו דוקטור גולן מנסה לברר אם החרשתן הוא אותו בריון שפגע בו בילדותו (עמ' 17).
הקבלות של דמיון או ניגוד
במהלך הסיפור יש הקבלה בין סיפור הילד הבריון מילדותו של דוקטור גולן, לסיפורו של אבי החתן, דמיון הנותן לקורא (ולדוקטור גולן) להאמין שיש כאן צירוף מקרים מדהים. בהמשך, מתברר הניגוד: "הכרסתן נסע לאמריקה לפני שנה… המאורע… אירע לפני שבעה חודשים… כפתורו… נגנב בחוף חיפה, ואילו… בנתניה. הלה השיב שהוא יליד ירושלים… ילדותו של דוקטור גולן עברה במרחק אלפי קילומטרים…" (עמ' 17). מניגודים אלו אפשר להבין שאין מדובר בצירוף מקרים, ושאולי האירועים המתוארים אינם נדירים כל כך.
ניסיתי לחפש אלמנטים תחביריים מקבילים, שעשויים להדגיש את ההקבלה של הדמיון והניגוד ללא קשר בתוכן, אבל לא הצלחתי למצוא.
נוכחותו של המספר
ברוב הסיפורים המספר עצמו אינו בולט, גם אם מסופר על הדמויות בגוף שלישי (וברור שמישהו אחר מספר את הסיפור). בסיפור "כפתור", יש קטעים שבהם הפסקה ברצף העלילתי, והמספר צץ ומשתף את הקורא במחשבותיו.
לאחר שדוקטור גולן גילה שלא חסר כפתור במכנסיו, יש הפסקה בעלילה לטובת התייחסות לחיים הפנימיים והחיצוניים של האדם, דימוי המראות לחיים כפולים אלו, ו"נשאלת השאלה היאך לתאר את חייו של אדם: מבפנים או מבחוץ?…" (עמ' 14-13). ברור שמחשבות אלו אינן שייכות לדוקטור גולן, אלא לאדם שמספר את הסיפור.
לאחר התפלספות קלה, המספר משתף אותנו, הקוראים, בהחלטתו, על ידי כך שהוא מדבר בלשון רבים: "מכל מקום ננהג כך לגבי חייו של דוקטור גולן" (עמ' 14). המחבר כנראה רוצה להשהות את העלילה, לבנות אצל הקורא סקרנות להמשך, ואולי גם לתת לעלילה עומק – שחלילה הקורא לא ייקח את הסיפור "כמקרה מבדח… אותו מאורע קל ערך נודעה לו חשיבות מרובה בחייו הפנימיים של הדוקטור…" (עמ' 13). ואולי להפך, גם קטעי ההתפלספות נכתבים בציניות, שאולי מטרתה לשעשע ולא באמת לעורר מחשבה.
לבסוף כותב המספר: "מאורע מסויים שאירע לו בימי הילדות עשה עליו רושם בל יימחה והטביע את חותמו… אך מוטב לתאר את המאורע עצמו" (עמ' 14). שלוש הנקודות בציטוט זה הן במקור, ונותנות את תחושת הבלבול וחוסר הסדר של קטע המספר. שלוש הנקודות כאילו אומרות: נסחפתי… בואו נמשיך בסיפור!
לאחר סיפור האירוע מילדותו של דוקטור גולן, המספר כותב שוב ברבים (כלומר הוא והקוראים): "התחייבנו לעיל להימנע מצלילה בנבכי חייו הפנימיים של דוקטור גולן…" (עמ' 14). ובכל זאת, המספר מעלה את השאלות בנוגע לגורם שהשפיע הכי הרבה על דוקטור גולן באירוע המתואר. שאלות אלו נותנות למספר הזדמנות לתאר את קורות חייו של דוקטור גולן. גם כאן יש השהיה של המשך העלילה, אחרי שהקורא מסוקרן לדעת אם יש כאן צירוף מקרים מעניין או משהו אחר.
פרק ה' כולו משמש את המספר (לדעתי אפשר היה להסתדר בלעדיו). פרק זה בא אחרי שהעלילה כבר הסתיימה, ולמחבר אין צורך בהשהיה או בשיתוף הקורא. לכן, הוא כבר לא מדבר בלשון רבים אלא בלשון יחיד: "…מחברו של הסיפור אינו… משום כך אינו יודע… מכל מקום, משער הוא…" (עמ' 17). אולי מחבר הסיפור מודאג מאוד מכך שהקורא המצוי חלילה לא יתעמק במסופר, וייקח את הדברים פשוטם כמשמעותם. לכן, גם אחרי שהבהיר לקורא בפירוש שלא מדובר בסתם כפתור אלא ב"כפתור גורלי", הוא טורח עוד ומדגיש ש"הסיפור מייחד לעצמו כפתור אחד ומפיח בו רוח חיים" (עמ' 18). אולי המחבר ממשיך לצחוק על הסיפור ועל עצמו, כחלק מהסגנון המשעשע.
שעשוע בסיפור
למרות האמצעים הלוגיים שתוארו, שמטרתם אולי לשוות לסיפור תדמית רצינית, יש בו חלקים משעשעים רבים (נוסף על העלילה המשעשעת בפני עצמה).
בפתיחה נכתב: "בתו, שהייתה קטנה ביום שנולדה…" (עמ' 12), עובדה שידועה לנו היטב גם לוּ לא הייתה כתובה. פתיח כזה עושה חשק להמשיך לקרוא, כי הדגשת המובן מאליו מעוררת את הדמיון ואת הצחוק. אני, למשל, דמיינתי לידה של תינוק ענק מימדים, בניגוד למובן מאליו שזה עתה קראתי. פתיח זה מבטיח שעומד לפני הקורא סיפור קליל ומשעשע.
הניגוד בין השפה הגבוהה מאוד ובין האירועים הרגילים המתוארים, גם הוא נותן תחושת אירוניה משעשעת. ייתכן שלשון הסיפור אופיינית לתקופת כתיבתו, ולוּ הייתי קוראת את הסיפור אז, לא הייתי שמה לב לכך. היות שקראתי את הסיפור בימינו אנו, מצאתי את הניגוד הזה משעשע מאוד.
חלק מהמצבים ומהתיאורים מוגזמים ונלעגים, מה שגורם לקורא לחייך. "במר נפשו נאבק הדוקטור עם הגל… אלא שהשעה לא הייתה כשרה למחשבות ממושכות ולעיכולים פסיכולוגיים… דוקטור גולן הבקיע לו דרך בתוך התור…" (עמ' 13-12). "…פישפש וחיטט ומישמש, חקר ובדק ובלש…" (עמ' 13). "הדוקטור גולן ורעייתו אירחו חרשתן כרסני ואשה מסורבלת… סבלו שעה ארוכה עד שמצאו נושא לשיחה…" (עמ' 15). "…אשתו רמזה לו בקריצות עין ובתנועות ידיים…" (עמ' 16).
נושאי המחקר ההזויים של דוקטור גולן משעשעים אף הם, כמו כן המילה שהמציא: "כפתורולוגיה" (עמ' 15-14).
מערכת תחבירית
התחביר עוסק באופן צירוף המילים למשפטים, במבנה המשפטים ובטיב הקשר בין חלקי המשפט השונים.
כאשר עוסקים במבנה המשפטים, אי־אפשר להתעלם מאורכם. אורך המשפטים הוא סממן לשוני ששייך גם למבנים הגדולים ממשפטים, ובו דנתי כבר בתת־הפרק יחידת השיח. בחלק זה של העבודה יש התמקדות בנקודות מבט אחרות של המערכת התחבירית.
משפטים פעליים
רוב הטקסט בסיפור "כפתור" הוא עלילתי, וזה בא לידי ביטוי בריבוי של משפטים פעליים. הפעלים נבדלים ביניהם במידת האקטיביות או הפסיביות, דבר שתורם למשמעות הסיפור.
במקום שבו מסופר שדוקטור גולן נח בשלווה יש ריבוי של פעלים פסיביים ("דוקטור גולן היה ישוב בכיסא נוח, פניו מוצלות במחסה וגופו מופקר ללהטה של החמה", עמ' 12), הבאים בניגוד לפעלים האקטיביים שנדרשו ממנו זמן קצר אחר כך כדי לעזור לבתו (ניתר, חש, נאבק, נתקרב, רץ, השיג, הושיט, הבקיע, הפעיל, משך, ניתק, עמ' 13-12).
כאשר דוקטור גולן נוכח לדעת שבמכנסיו לא חסר כפתור, נעשה שימוש בפעלים אקטיביים כדי לוודא שאכן זהו המצב (פישפש, חיטט, מישמש, חקר, בדק, בלש, עמ' 13). שימוש זה בפעלים אקטיביים סמוך לזמן השינה, שאמור להיות רגוע ופסיבי ("אותו לילה, שעה שדוקטור גולן פשט את בגדיו…", עמ' 13), מדגיש את חוסר השקט שבו היה מצוי דוקטור גולן, ומרמז לקורא שלא מדובר פה בסתם כפתור, אלא שיש כאן תעלומה מעניינת יותר, ושכדאי להמשיך לקרוא.
בתיאור הילד שנטפל לדוקטור גולן בילדותו, יש תחילה שימוש בפעלים סבילים ("…נער רחוב עזוב, מלוכלך, מוזנח ולבוש קרעים…", עמ' 14), ומייד אחר כך אותו ילד מתואר בפעלים אקטיביים (צץ, הזדקף, תפס, ניפנף, עמ' 14). יש כאן רמז לניגוד, שכן דוקטור גולן היה פעיל מאוד כאשר חש לעזרת בתו, ופסיבי מאוד בהשבת מלחמה כאשר ברח מהבריון. אומנם הבריחה איננה מתוארת בפעלים סבילים, ובכל זאת המשמעות של הפעלים האקטיביים הייתה של בריחה (נרתע, נחלץ, ברח, עמ' 14).
קשרים ריקים ומשפטים חסרים
קשרים ריקים הם יסודות מקשרים בתוך השיחה שהם חסרי משמעות. משפטים חסרים הם משפטים שאין להם מבנה פורמלי שלם של נושא ונשוא. יסודות תחביריים אלו יכולים לתרום לאותנטיות של דיאלוג.
בסיפור "כפתור" כמעט אין דיאלוגים, ויסודות תחביריים של משפטים חסרים וקשרים ריקים כמעט לא מצויים בטקסט. הם מופיעים פעמיים, פעם ראשונה בדיבורה של הבת לאחר שקראה לעזרה, ופעם שנייה בדיבורו של החרשתן.
"אבא… כפתור נותק מבגד הים. כפתור גורלי. בזכותו מוחזק הבגד כולו. אנא, אבא, עזור! מהר" (עמ' 12). במקרה זה נעשה שימוש בקשרים ריקים (שלוש נקודות) ובמשפטים חסרים בניסיון להביא בצורה משכנעת את בלבולה ואת הלך רוחה של הבת. למעשה, התקבל דיאלוג ממש לא משכנע.
"אחר כך ניסיתי כפתורים וזה הלך… כפתורים פשוטים. אין בארץ שוק לכפתורים מן המין המשובח. ולעשות אפשר. אפשר ואפשר. אני יכול להציע כפתורים שאין כמותם אפילו באמריקה. מכיר היטב. כל הסוגים וכל הצורות" (עמ' 17). גם כאן נעשה השימוש בשלוש נקודות ובמשפטים חסרים כדי להביא את דיבורו הלא מתוכנן של החרשתן.
לקסיקון
הלקסיקון עוסק במבנה המילים ובדרך נטייתן. כמו כן, הלקסיקון עוסק במשמעות של אוצר המילים ושל צירופי מילים.
משמעות המילים
בקטע שבו מסופר האירוע מילדותו של דוקטור גולן, הבריון מתואר פעם ראשונה כנער ("נער רחוב עזוב…", עמ' 14), פעם שנייה כילד ("…נחלץ מידי הילד התוקפני וברח", עמ' 14), ופעם שלישית כקטן ("בידי המתקיף הקטן נשאר רק כפתור", עמ' 14). אינני יודעת אם בזמן כתיבת הסיפור היה הבדל במשמעות בין המילים "נער" ו"ילד" כפי שקיים כיום. כיום "נער" הוא בן עשרה, גדול יותר מ"ילד". אם אכן בתקופת כתיבת הסיפור היה הבדל כזה בין שתי המילים, ייתכן שהבחירה איננה מקרית. יש הדגשת המצב המפחיד בהתחלה – יותר מפחיד כשנער נטפל אל ילד מאשר כשילד נטפל לילד – והמעטה מהצלחת הבריחה – יותר קל לברוח מילד (ועוד ילד קטן) מאשר מנער, וגם יותר משפיל שהוא לא ניסה לעמוד על שלו ולהשיב מלחמה (אולי דוקטור גולן היה מתייחס ביתר סלחנות אל עצמו הילד, שלא מנסה להחזיר מלחמה למי שגדול ממנו).
צירופי מילים, צירופים כבולים, ניבים
צירופים כבולים אלו הם צירופי מילים הנוטות להופיע יחד ובסדר קבוע, ולרוב כל אחד ידע להשלים את החסר אם ישמע את ההתחלה. מרוב שצירוף המילים נפוץ בשימוש, לפעמים לא שמים לב שזוהי מטאפורה (ניב – צירוף כבול מטאפורי).
בסיפור "כפתור" יש לא מעט צירופים כבולים, בשימוש המקובל בהם, ושימוש זה מעלה את רמת הלשון.
"…רפיון חושים…", "חץ מקשת", "…מכביד את אוכפו עליו…" (עמ' 12); "בושת פנים…", "העלה בזכרונו…", "התחוור לו כל העניין…" (עמ' 13), "הטביע את חותמו…", "כל עוד נפשו בו" (עמ' 14), "לא נחה דעתו…", "המעגל נסגר", "עול ימים", "נעים הליכות", "נגזר עליהם…" (עמ' 15), "שעה קלה", "…עולה כפורח…", "חוט שני…", "שכר ועונש" (עמ' 16), "…נתערערו עד יסוד", "כטובע הנאחז בקש…" (עמ' 17).
בסיפור "כפתור" יש גם שימוש חריג בצירופי מילים, בצירופים כבולים ובניבים, כאשר החריגה מהשימוש המקובל (דיאוטומטיזציה – חריגה מהאוטומטי, מהרגיל) יוצרת את ההפתעה ואת ההנאה והשעשוע מסגנון המחבר.
"והקול קול בתו" (עמ' 12) במקום והקול קול יעקב; "…וידיים… משתרבבות אליו מכל העברים" (עמ' 13) – המילה "השתרבב" נפוצה בשימוש עבור עצמים, ולא עבור ידיים; "חזר הכול על מקומו בשלום" (עמ' 13) במקום שב על מקומו בשלום; "שעת בין השמשות" (עמ' 14) במקום שעת בין ערביים; "שקע הרחוב באפלה…" (עמ' 14) – מזכיר את שקעה השמש; "…צלילה בנבכי חייו" (עמ' 14) במקום להיכנס לנבכי חייו. "…להוסיף דעת ולאלף בינה…" (עמ' 15) במקום הרחבת דעת ומשכילו בינה.
מילים מומצאות
הסיפור "כפתור" כתוב ברובו באופן משעשע מאוד, ולא רק בגלל התוכן שלו. חלק מהשעשוע נובע ממשחקי מילים ומצלילים (שעליהם מפורט בהמשך), אבל גם מהשפה המליצית והמוגזמת, מהשימושים החריגים בניבים ובצירופים כבולים (שמצוינים למעלה), וגם מהמצאתן של מילים שאינן קיימות במילון. המצאה זו היא מקור להנאה, ווודאי שהיא מפנה תשומת לב לעצמה, ובזאת ערכה הסגנוני.
בקטע המספר את "קורות חייו" המקצועיים של דוקטור גולן, מסוכמות מחשבותיו לאחר שנזכר באירוע מילדותו. הוא משתמש במילה "כפתורולוגיה" (עמ' 15), הבאה להפוך את העיסוק של דוקטור גולן בכפתור למשהו מדעי (לוגיה).
כאשר החרשתן מתאר את קנאתו בבן העשירים שבו נתקל, הוא השתמש במילה "עדנדן" (עמ' 16), שבאה להדגיש את עדינותו של הילד העשיר. מבחינת תוכן המשפט, אפשר היה להשתמש במילה "עדין". הבחירה במילה "עדנדן" באה להדגיש את הנלעגות של הילד (בעיני החרשתן).
מילים קונוטטיביות
הכוונה לכך שאין משמעות מוחלטת למילה, אלא אסוציאציות כלליות ומשמעויות לוואי נוספות. בתחילת הסיפור, במשפט "והקול קול בתו" (עמ' 12), יש קונוטציה לתנ"ך ("והקול קול יעקב"). גם במשפט "עד שיוכל לו…" (עמ' 12) יש קונוטציה תנ"כית, שכן אפשר היה לומר: עד שהתגבר עליו.
ייתכן שגם בהמשך הסיפור יש קונוטציה לתנ"ך, אני לא בקיאה בזה. גם לא הצלחתי להבין את התרומה של זה למשמעות הסיפור, מלבד עצם הגבהת הלשון.
שדה סמנטי
הכוונה ב"שדה סמנטי" היא לאוצר מילים מתחום מסוים. בסיפור "כפתור", הפעלים האקטיביים המתארים את נחישותו של דוקטור גולן לעזור לבתו נלקחים משדה סמנטי של ספורט. "כחץ מקשת…" (עמ' 12), "הבקיע לו דרך (מזכיר הבקיע גול), הפעיל את ידיו ואת רגליו, את שרירי גבו ואת שרירי חזהו… (מזכיר פעילות במכון כושר) שב בריצה… (מזכיר תחרויות של מרוץ שליחים) משכם בבהילות (מזכיר תחרויות משיכה בחבל), ניתק…" (עמ' 13). בתחרויות ספורט יש רצון לנצח, ולכן הן יכולות להיות משולות למלחמה, ואכן נעשה שימוש במילה מלחמה ("מלחמה נואשת…", עמ' 13), אבל בהקשר מפתיע: המלחמה איננה באדם אחר אלא בדברים דוממים ("מלחמה נואשת בגלים, בחוט, במחט ובבגד ים…", עמ' 13). כפי ששני הספורטאים המתחרים לוחצים ידיים לאחר תום המשחק, כך גם בסיפור: "חזר הכול על מקומו בשלום…" (עמ' 13).
הפעלים האקטיביים והמלחמה הם ניגוד בולט לפעלים המתארים את דוקטור גולן הילד, שברח מהנער הבריון (נרתע, נחלץ, ברח, עמ' 14). השלום הוא ניגוד בולט לעובדה שכל מהלך חייו של דוקטור גולן נבע מאותו אירוע בילדותו, כלומר לא הכול חזר על מקומו בשלום.
כאשר דוקטור גולן גילה שלא חסר כפתור במכנסיו, נעשה שימוש בפעלים של בילוש ותעלומה ("פישפש וחיטט ומישמש, חקר ובדק ובלש ולא מצא…", עמ' 13). השימוש בפעלים אלו מעצים את מידת התדהמה מהעובדה שיש שם כפתור, אבל הוא גם משעשע שכן בסך הכול מדובר בכפתור. או שיש שם כפתור או שאין, מה יש פה כל כך לחקור? רק בהמשך הסיפור הקורא מבין שזה לא סתם כפתור שחסר, ולא היה מתקבל אותו אפקט לוּ היה המחבר מסתפק במשפט: "…נוכח לדעת לתמהונו שמכנסיו אינם חסרים אף כפתור אחד" (עמ' 13).
תיאור האירוע מילדותו של דוקטור גולן מתחיל במילים המזכירות יופי ופסטורליות ("… הלך ברחוב בשעת בין השמשות… השמש גלשה מערבה בקצב מהיר", עמ' 14), שהן ניגוד לדחיפות של הילד להגיע לביתו, לפחד מפני החשכה, ולבריון שנטפל אליו בדרכו.
כאשר דוקטור גולן מהרהר במשמעות צירוף המקרים הזה, שבו (כפי שנראה לו) אבי החתן הוא הבריון מימי ילדותו, נעשה שימוש במילים משדה סמנטי של חוק ומשפט: מוסר עליון, צדק עליון (שמזכירים בית משפט גבוה לצדק), גמול, שכר ועונש, גזר דין (עמ' 16). אומנם הכוונה היא לצדק אלוהי ולגורל, אבל האסוציאציה היא של בית משפט גשמי רגיל. מילים אלו, עם קטעי הכתיבה המדעית וההדגשות שאם דוקטור גולן נרגש ממשהו סימן שזה באמת חשוב (ולא סתם כפתור), באים להזכיר לקורא שדוקטור גולן הוא אדם אקדמאי מכובד והגיוני.
אלמנטים לקסיאליים לאנלוגיה (דמיון או ניגוד)
כפי שמצוין, יש שימוש בפעלים אקטיביים של השבת מלחמה עבור דוקטור גולן האב, שנחוש לעזור לבתו, ופעלים אקטיביים של בריחה עבור דוקטור גולן הילד, שבורח מהבריון שנטפל אליו.
אנלוגיה לקסיאלית נוספת היא בכך שלמרות הפעולות האקטיביות שבהן נקט דוקטור גולן, בהגיעו אל האיש הממונה על הבגדים. הוא "הצליח לשכנעו באמרי פיו ולהוכיח לו עד מה חשוב ודחוף עניינו" (עמ' 13). בדיבורים ולא בכוחניות. בהקבלה, הבריון שנטפל אל דוקטור גולן הילד לא באמת פגע בו פיזית, אלא הוא "צץ…, הזדקף לנוכח פניו… בכוח (לא בפועל), תפס באצבעותיו אחד מכפתורי מעילו ונפנף באגרוף סמוך לאפו…" (עמ' 14).
קיים ניגוד לקסיאלי בין דמותו האקדמאית והמכובדת של דוקטור גולן ובין דמותו הפשוטה והלא מלומדת של החרשתן. ניגוד זה בא לידי ביטוי במקצועות של שני האנשים, בתיאורם ובדיאלוג ביניהם.
האחד יצרן של כפתורים ("הוא עצמו בעל בית חרושת גדול לכפתורים…", עמ' 16), בעוד שהשני חוקר כפתורים ("…הדחף הפנימי לכפתורולוגיה שעד כה היווה את נשמת אפו…", עמ' 15). החרשתן מתואר שוב ושוב ככרסתן, כלומר נפוח ושמן (עמ' 17-15), בעוד שדוקטור גולן מוזכר כל הזמן כדוקטור, כלומר איש מלומד ומכובד. במעט הדיאלוגים שיש, החרשתן מדבר על עצמו כאדם פשוט (בניגוד לדוקטור גולן), ואת זאת הוא עושה בשפה פשוטה: "… אתה מלומד גדול, דוקטור גולן, ואני לא מבין כלום בפסיכולוגיה. התחלתי הרבה דברים ולא הלך לי… כפתורים פשוטים…" (עמ' 17). שפת סלנג (לא הלך לי) מציגה את החרשתן כחסר השכלה, שאינו מדבר בשפה גבוהה כמו דוקטור גולן. כמו כן מרומזת הקבלה בין "כפתורים פשוטים" ל"אדם פשוט". לעומת החרשתן, דוקטור גולן מדבר בנימוס, והרבה מעל לראשו של האיש הפשוט: "היוכל אדוני לומר לי אם יש קשר פנימי פסיכולוגי…" (עמ' 16).
הגאים
ההגאים הם יחידות צליליות קטנות ממילה – העיצורים והתנועות.
מצלול
הכוונה לאמצעים לשוניים המבוססים על צליל של מילה ולא על משמעותה. בסיפור "כפתור" יש קטעים שבהם המצלול גורם להתנגנות ולזרימה של הטקסט. במקרים אחרים, המצלול הוא אסתטי ומהנה, לעומת חלופות אפשריות שאינן מצלצלות.
"…והוא לא ידע ולא התבונן ולא הרגיש…" (עמ' 12). "…ונתחוור לו כל העניין כולו: האיש מסר לדוקטור מכנסיים לא לו, מכנסי זולתו שמעולם לא היו שייכים לו" (עמ' 13). יש כאן משחק מילים בין לו ולא, ומילים המסתיימות ב־O.
"…אלא שמתוך הסילוף עומד אתה על האמת…" (עמ' 13) – מזכיר את המילה "פילסוף", ואכן בקטע זה המספר מתפלסף. במקום מילה זו אפשר היה לבחור במילה "עיוות", אבל אז לא היה מתקבל האפקט המצלולי באסוציאציה.
"…שיחה משותפת ושוטפת…" (עמ' 15) – מילים שונות שנשמעות דומה.
בפרק ה', אם נקצר את השורות, יכול לצאת קטע שדומה לשיר (עמ' 18-17):
"מהם מצויים על מעילים
ומהם על מכנסיים,
מהם על חליפות
ומהם על שמלות.
יש בהם נתפרים
ויש בהם ניתקים.
אשר לבני אדם…
מהם מאבדים כפתורים
ומהם רוכשים כפתורים…
לפני, באמצע ואחרי הקטע ה"שירי" יש משפטים לוגיים מאוד, שהם ניגוד מוחלט ל"שיר": "…משער הוא כי מספרם מגיע למליונים… אשר לבני אדם, לפי המשוער מאוכלס כדור הארץ בשלושה מיליארדים יילודי אישה… עד שבא הסיפור, מייחד לעצמו כפתור…" (עמ' 18-17).
ניגוד זה בין המאפיינים הספרותיים של הסיפור ובין המאפיין הלוגי כבר מוזכר קודם.
משחקי מילים
כבר מצוין שהמילה "כפתור" מקשרת בין חלקי הסיפור השונים, וכמו כן מצוינת משמעות המילה "פתור" שאותיותיה נמצאות במילה "כפתור". בהקשר זה של ההגאים, יש לחזור על המילים "כפתור" ו"פתור" לא במשמעותן המילולית או בקשר ביניהן, אלא בפונקציה האסתטית: הנאה מהמשחק (חיפוש מילים רבות ככל האפשר מהאותיות של מילה כלשהי). בקריאה הראשונה של הסיפור רק שמתי לב למשחק מילים זה, נהניתי ממנו והמשכתי הלאה. בקריאות נוספות, המשכתי במשחק, ולצד מילים חסרות משמעות לסיפור (רפת, פר, כף, כפור, תוף וכדומה), מצאתי מילים נוספות שיכולות אולי לתרום לתחושת עומק בסיפור (פּוּר, כָּפוּת, תוֹר, רך, פֶּרֶך, כָּפַר, כִּפּוּר).
סיכום
בפרק העוסק בתחביר, לא ניסיתי לבדוק בטקסט את מבנה המשפטים מבחינה תחבירית, ולא ניתחתי את המשפטים וסיווגתי אותם מבחינה תחבירית. היות שכך, ייתכן שהניתוח הסגנוני שלי לוקה בחסר, שכן עשויה להיות משמעות לבחירה הסגנונית בין משפטים פשוטים או מורכבים, בין מורכבות בסגנון של שיעבוד או בסגנון של איחוי, בין משפטים רגילים לחסרים. מנגד, ייתכן שבסיפור "כפתור" אין במשפטים גורם תחבירי דומיננטי ובולט, ואין אפשרות לאפיין דבר שלא קיים.
חיפשתי מאפיינים בולטים בסדר המשפטים ובדרכי הקישור ביניהם, ולא מצאתי.
לחלק מהמאפיינים הסגנוניים שציינתי, לא מצאתי משמעות או תרומה לסיפור. גם כשהצלחתי לתת משמעות למאפיין הסגנוני, לא בטוח שזו הייתה כוונת המחבר מלכתחילה. ייתכן שהמחבר כתב כתיבה אינטואיטיבית, ולא תמיד סגנונו תוכנן לשירות התוכן.
