תיבת עץ המונחת על המדף בחדרי מכילה מכתבים שכתבתי לדוד בעת שירותו בבריגדה. באקראי שלפתי מכתבים מחודשי אביב וקיץ 1945. יד המקרה עיכבה אותי על שורות אלו: "פקחתי את עיניי מתוך הרגשה שהיום אני בת עשרים. מיהרתי לעבודה, וכעבור רגעים ספורים להיותי במקום הופיעי אדם עם חבילה קטנה, שאותה הושיט לגברת עפרה שומרוני. קיבלתי אותה בידיים רועדות ובלב פועם בחוזקה. קילפתי את הניירות, הגעתי אל קופסה קטנה, ובתוכה הייתה מונחת שרשרת זהב ולה תליון К פעמון זהב קטן וחמוד. מרגע שענדתי את השרשרת, הרגשתי ביטחון בכל כולי".

את השרשרת שלח דוד מאיטליה באמצעות אחיו, אלכס.

הפעמון הצמוד ללבי צלצל רעיונות למשלוח דומה מצדי, עד שאחד מהם הבשיל. שלחתי לדוד דסקית כסף שעליה חרוט סמל – זוג עצים ופעמון ביניהם. הוא ענד אותה על פרק ידו כל משך שירותו בבריגדה, עד ששב לביתו, בחודש אפריל 1946.

ביולי 2015 נפטר דוד. כעבור כמה חודשים, פתחתי מגירה שכוחה. בפינתה חבויה הייתה קופסת מתכת קטנה עמוסה במהדקים, בנעצים ובסיכות למיניהן, וביניהם הציצה הדסקית, מקופלת, שחורה, זנוחה זה 69 שנים.

ניקיתי אותה, הברקתי אותה, והיא חזרה להיראות כביום היווצרה. החזקתי אותה בידי והרגשתי שהיא מעלה בי זיכרונות. אירועים וחוויות מתקופות שונות בחיי מצאו את מקומם באוסף סיפורי הזיכרונות המובאים בדפים אלו.