תפקיד הדיאלוגים בסיפור "כיסאות חורקים" מאת יגאל מוסינזון
עבודה לקורס לשון הספרות
מאת דוד אלדן – קובץ זה זמין באוסף התצלומים הלאומי, לשכת העיתונות הממשלתית, מחלקת צילומים (קישור), תחת מספר מזהה: D507-111.תבנית זו אינה מעידה על מצב זכויות היוצרים של היצירה. לתבנית זו יש לצרף תבנית רישיון מתאימה. למידע נוסף ראה כאן., נחלת הכלל, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=6645722
חלק א': על הסופר ועל הסיפור
יגאל מוסינזון
יגאל מוסינזון נחשב בן דור תש"ח. הוא נולד בשנת 1917 ונפטר בשנת 1994. הוא היה סופר ומחזאי, וחלק ממחזותיו הפכו לסרטים. בשנת 1944 התפרסם סיפורו הראשון, "ליל שרב", בעיתון "על המשמר". קובץ סיפוריו הראשון, "אפורים כשק" (1946) עסק בחיי הקיבוץ. נושאי יצירותיו לקוחים מהווי ארץ ישראל ומההיסטוריה היהודית. הוא כתב על נושאים שהעסיקו את דעת הקהל במדינה, וזכה בכמה פרסים על יצירותיו.
במהלך חייו הוא כתב ספרים ומחזות, וגם סיפורי ילדים ("חסמבה" וסיפורים קצרים).
(המידע נלקח מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית באינטרנט).
הסיפור "כיסאות חורקים"
הסיפור נלקח מהספר "חמישים שנה חמישים סיפורים, מבחר הסיפור העברי הקצר", ידיעות אחרונות, 1998. לשם נלקח מתוך סיפורי יגאל מוסינזון, טברסקי, 1954. הוא הודפס שוב ב"אפורים כשק", סיפורים ומחזות, מוסד ביאליק, 1989.
הסיפור מספר על שחקן תיאטרון מבוגר ומריר. הוא בוחן בציניות את שבע עשרה שנות עבודתו בעקבות פנייתה של נערה צעירה מהקיבוץ, שמבקשת שייעץ לה בנוגע לרצונה לעזוב את הקיבוץ ולנסות את מזלה כשחקנית. הוא מחכה לנערה בחדרו העלוב, וחושב איך יאמר לה שרצוי שתישאר בקיבוץ, ותחסוך לעצמה מפח נפש של תפקידים קטנים, בלי שהשחקנים המנוסים ילמדו אותה דבר.
כאשר הנערה מגיעה לחדרו, הוא מתקשה להגיד לה בפירוש את דעתו. הוא מנסה לרמוז לה, לגרום לה לחשוב איך היא תרגיש כעבור שבע עשרה שנה, אם תגלה שהיא לא כישרונית ושחייה התבזבזו. ניסיונותיו להניא אותה מכוונותיה נובעים ממה שהוא עצמו מרגיש. לבסוף, היות שהיא ממשיכה להתעקש ברצונה, הוא אומר לה בפירוש את דעתו.
חלק ב': דיאלוגים בספרות
דיאלוג הוא דו־שיח בין שתי דמויות. באמצעות הדיאלוג, אם נכתב כראוי, אפשר להקנות לסיפור אמינות על ידי דמיון למציאות. כמו כן, הדיאלוג מאפשר לסופר לאפיין דמויות שונות דרך דיבורן, ולא רק דרך קטעי הסיפר עליהן. בעזרת הדיאלוג אפשר גם לקדם או להשהות את העלילה, ואולי אפשר למצוא בדיאלוגים סמליות או הקבלות או מסר רעיוני, שיכול להעניק עומק לסיפור.
חלק ג': הדיאלוגים בסיפור "כיסאות חורקים"
יש לנתח את תפקיד הדיאלוגים בסיפור יחסית לז'אנר (הסיפור הקצר), יחסית לתקופה שבה הסיפור נכתב (1954 או קודם לכן) ויחסית ליצירות אחרות של אותו מחבר. אני לא בקיאה ביצירות של יגאל מוסינזון, ולכן אנתח את תפקיד הדיאלוגים על סמך מה שאני מכירה בלבד. ברור לי שניתוח כזה לוקה בחסר.
לצורך עבודתי זו נעזרתי בסיכומי השיעורים שהתקיימו במהלך הסימסטר הראשון והשני, ובספר "סגנון הסיפורת – הלשון, הסגנון ולשון הספרות" מאת רינה בן־שחר, האוניברסיטה הפתוחה. כמו כן נעזרתי במילון "רב־מילים".
בדקתי את תפקידי הדיאלוגים בעבודה זו על ידי בדיקת היחס ביניהם ובין קטעי הסיפר, ועל ידי התמקדות במישורי הלשון השונים, ובבחירה הלשונית של המחבר. כמו כן, ניסיתי להבין אם הבחירה הלשונית (בלי קשר לתוכן המילים) תורמת למשמעות בסיפור.
מקום הדיאלוג, היחס בין הדיאלוג לקטעי הסיפר
בתחילת הסיפור אין דיאלוגים כלל (עמודים 64-62), אחר כך הדיאלוגים מתחילים במשפטים קצרים ומהוססים (סוף עמוד 64), שהולכים ומתארכים עד שהם מהווים כמעט 50% מהסיפור (עמוד 65 והלאה).
ההתחלה ללא הדיאלוגים נותנת רקע, שבעזרתו נוכל להבין טוב יותר את תוכן הדיאלוגים שבאים אחר כך. ללא קטע הסיפר ההתחלתי, לא היינו מבינים מאין נובעים דברי השחקן המזדקן והממורמר, גבריאל מלן, ומהן הסיבות לרצונו להניא את הצעירה מהגשמת חלומה.
קטעי הדיאלוג עצמם מקדמים את העלילה ואת המסר שבה: תחילה דברי נימוס כאשר הנערה מגיעה לחדר, אחר כך שאלות של השחקן ותשובות של הבחורה, שבאות להראות את הניגוד בין התקוות והחלומות של הצעירים ובין האכזבה והמרירות של המזדקנים, ובסוף – דברי פרידה.
קטעי הסיפר שבין הדיאלוגים נועדו, בעיקר, כדי שהקורא ידע מה דעתו של גבריאל מלין, אחת הדמויות המשתתפת בדיאלוג, על הבחורה ועל הדברים שנאמרים. מידע זה לא מובא דרך הדיאלוג עצמו.
המאפיינים הלשוניים של הדיאלוג
בתקופה שבה נכתב הסיפור, לפני 1954, הייתה נורמה של כתיבה במבנים דקדוקיים ותחביריים שלשונם גבוהה. מנורמה זו התקשו להשתחרר, ולכן גם הדיאלוגים נכתבו בשפה גבוהה ולא אותנטית. התקבל דיאלוג מלאכותי ולא אמין. כלומר: בחיי היומיום דיברו בשפה לא מליצית, אבל בדיאלוג הספרותי השפה נכתבה אחרת, בדומה לשפת הספרות. ככה נוצרה אחידות בטקסט, ולא היה בידול בין לשון הסיפר ובין לשון הדיאלוג.
בסיפור "כיסאות חורקים" אין בידול לשוני בין קטעי הסיפר ובין קטעי הדיאלוג. הסיפור כולו כתוב בלשון גבוהה. לשון גבוהה זו לא מאפיינת את שפת הדיבור של אותה התקופה, אלא רק את לשון הכתב.
כדי שהדיאלוגים יהיו אמינים, צריך להיות בידול לשוני בין קטעי הסיפר, הכתובים בלשון גבוהה, ובין קטעי הדיאלוג, שצריכים לייצג שפה מדוברת. כאשר אדם מדבר, הוא לא מתכנן בקפידה את דבריו, והניסוחים שלו לא רהוטים ומדויקים, בייחוד אם האדם מצוי במבוכה ובמצב של אי־נוחות, כפי שקורה לדמויות בסיפור "כיסאות חורקים". בסיפור זה יש קטעי דיאלוג ארוכים שמנוסחים היטב, הרעיון והמסר בהם ברורים, ולכן הם אינם אמינים.
בטבלה הבאה אני מוצגות כמה דוגמאות מהדיאלוגים שבסיפור, הכתובים בשפה שנראית לי מלאכותית, לעומת דיאלוג שיכול היה להיות אמין יותר.
הדיאלוגים מהסיפור | הדיאלוגים בשפה מדוברת |
"רציתי לשאול בעצתך, מה עליי לעשות?" (עמוד 65). | רציתי את עצתך, מה אני צריכה לעשות? |
"ואת מאמינה כי יש לך כישרון?" (עמוד 65) | ואת מאמינה שיש לך כישרון? |
"איני יודעת, כלומר, מניחה אני, כי כן… עליי לנסות…" (עמוד 65) | אני לא יודעת, כלומר, אני מניחה שכן… אני צריכה לנסות… |
"…הן רבים האנשים המחפשים מוצא, ביטוי… וסופם לדעת, כי לא לפי כוחותיהם הדבר… אין להיכנע על נקלה…" (עמוד 65) | הרבה אנשים מחפשים פתרון, ביטוי… ובסוף הם ידעו שהם לא מסוגלים לזה… אסור להיכנע בקלות… |
"ואם יום אחד… תחושי לפתע כי אין את אדם מוכשר, והינך מתהלכת על הבימה בלי קורטוב של רגש, בלי לחוש את המילים שאת מוציאה מפיך…" (עמוד 65) | ואם יום אחד… תרגישי פתאום שאין לך כישרון (או: שאת לא מוכשרת), ואת הולכת על הבמה בלי טיפה של רגש, בלי להרגיש את המילים שאת מוציאה מהפה… |
"טוב, אשתה. אך איני רגילה בכך. ודאי אשתעל" (עמוד 66) | טוב, אשתה. אבל אני לא רגילה לזה. בטח אשתעל. |
"לא. חשבתי כי נתנמנמת". (עמוד 66) | לא. חשבתי שנרדמת. |
"יוציאוני מהקיבוץ…" (עמוד 66) | יוציאו אותי מהקיבוץ. |
"…אך אראה ואדע, כי לא לפי יכולתי המשא, ואחזור לחיי הקיבוץ. אז אוכל לרתום עצמי לחיים אלו בלי שום סייג, ואמשוך בעול בהכרה ברורה ושקטה שאלו הם חיי, רק אלה, ואז ייטב לי…" (עמוד 67) | …אבל אראה ואדע שזה מעבר ליכולתי, ואחזור לקיבוץ. אז אוכל להקדיש עצמי לחיים האלו בלי הגבלה, ואעבוד קשה בידיעה ברורה ושקטה שזה החיים שלי, רק זה, ואז יהיה לי טוב יותר… |
"עלייך לסלוח לי, איני זוכר מה שמך". "וכיצד תדע ועדיין לא אמרתי לך?" (עמוד 67) | תסלחי לי, אבל אני לא זוכר מה שמך. |
"מוטב שתחזרי לקיבוץ. יקשה עלייך לפרנס עצמך…" (עמוד 67) | עדיף שתחזרי לקיבוץ. את תתקשי לפרנס את עצמך… |
"שמעי, נערתי, אין אלו חיים, מבינה את?" (עמוד 68) | תשמעי, זה לא חיים, את מבינה? |
צריך להסתייג ולומר שההצעות שלי מסתמכות על שפת הדיבור של ימינו, ואולי הן לא אותנטיות לתקופה שבה נכתבה הסיפור.
בידול בין הדמויות בדיאלוג
אם נתעלם מתוכן המשפטים בסיפור "כיסאות חורקים", ומהגוף שבו הם נאמרים (זכר או נקבה), אי־אפשר לדעת מי מהדמויות אומרת אילו מהמשפטים. אין דרך להבחין בסגנון דיבור שונה בין שתי הדמויות. הייתי מצפה שיהיה בידול לשוני בקטעי הדיבר של שתי הדמויות, מכמה סיבות:
- הדיאלוג בסיפור הוא בין אדם מבוגר לבחורה צעירה. הלשון המדוברת משתנה עם הזמן, ולא סביר ששפתה של בחורה צעירה תהיה זהה לשפתו של אדם שיכול להיות אביה, ואולי אפילו סבה.
- מדובר בשתי דמויות ישראליות בתקופה שלאחר קום המדינה. ייתכן שהנערה נולדה וחיה בקיבוץ, בעוד שהמבוגר אינו יליד הארץ. אולי שניהם לא נולדו בארץ, אבל לאו דווקא באו מאותו מקום. גם אם שניהם דוברי עברית רהוטה, עדיין הייתי מצפה שבשפת הדיבור שלהם יהיה ניכר הבדל.
- מדובר בבחורה צעירה שעדיין לא חוותה דברים מחוץ לקיבוץ, לעומת גבר מנוסה שראה רבות. החוויות העוברות על האדם משפיעות על שפתו (ואין הכוונה לתוכן הדברים הנאמרים).
היות שאין הבדלי דיבור בין שתי הדמויות, נראה שהבאת המסר בצורת דיאלוג מיותרת. אפשר היה להעביר את אותו מסר בקטעי סיפר המתארים את מחשבתו של השחקן (כפי שנעשה בקטע ההקדמה ובקטע הסיום), ואפשר היה להוסיף קטעי סיפר המתארים את מחשבותיה של הנערה. הדיאלוגים היו יכולים להיות מעטים בלבד – רק כדי להראות את הפגישה בין השניים בחדר האוכל, את בקשתה של הבחורה שייעץ לה, ואת דבריו המאכזבים אליה.
יחידת שיח
יחידת השיח עוסקת בדגמים ובתבניות של הטקסט השלם, ואיך כלל המבעים הגדולים ממשפט מאורגנים בסיפור. בעבודה זו לא אתייחס לטקסט כולו, אלא לדיאלוגים בלבד.
אורך המשפטים
בסיפור "כיסאות חורקים" אפשר למצוא משפטי דו־שיח קצרים וארוכים.
אורך המשפטים תורם לתוכן (ולא רק תוכן המילים עצמן). קטעי הדיבר ארוכים כאשר דנים בנושא עצמו. המשפטים הקצרים נותנים תחושת ניתוק וחוסר זרימה, שתורמת להשהיה מהעיסוק בעניין עצמו או כשיש סטייה מהנושא הנדון. ההשהיה והסטייה מהנושא הם חלק מהאווירה שנוצרת במהלך השיחה בין שתי הדמויות.
בהתחלה, קטעי הדיאלוג קצרים ומהוססים: "שלום, באתי", "יפה שבאת", אין סדר, מה?", "כן, אי־סדר למופת", "שבי בבקשה" (עמודים 65-64). משפטים קצרים ולא קולחים אלו מעבירים את תחושת המבוכה מפגישה בין שני זרים בחדרו הפרטי של אחד מהם. כמו כן, מקטעי הסיפר שבתחילת הסיפור אנחנו יודעים שהשחקן מרגיש אי־נוחות להגיד לנערה את הדברים הבוטים שעליהם הוא חושב. המשפטים הקצרים באים לדחות את העיסוק בנושא האמיתי הלא נעים.
בהמשך, המשפטים הולכים ומתארכים (עמוד 65). משפטים אלו עוסקים בנושא עצמו – הבחורה מספרת על חלומה, למרות הקשיים שהיא מודעת להם. השחקן מתאר לה את תחושת התסכול שלו, כמובן בלי להגיד לה שככה הוא מרגיש, אלא רק שואל אותה איך היא תרגיש אם אחרי שבע עשרה שנה היא תגלה שאין לה כישרון ושחייה התבזבזו.
אחרי שהנערה מבינה מה הוא מנסה לומר לה, נוצרת שוב שתיקה מביכה, וקטעי הדיבר קצרים שוב. "אולי תשתי כוסית, כוסית קוניאק?" "מה, בבקשה? מה אמרת?" "אולי תשתי כוסית קוניאק?" "טוב, אשתה. אך איני רגילה בכך. ודאי אשתעל", "בבקשה, קחי", "תודה", "הקוניאק?" "לא, חשבתי שנתנמנמת", "במה סיימנו?" (עמוד 66).
ושוב הם עוסקים בנושא העיקרי, והמשפטים מתארכים (סוף עמוד 66 ועמוד 67). וכשהשחקן משהה את עצתו הברורה שתחזור לקיבוץ, המשפטים סוטים שוב מהנושאי העיקרי ומתקצרים. "עלייך לסלוח לי, איני זוכר מה שמך", "וכיצד תדע ועדיין לא אמרתי לך? שמי תמר", "כן, תמר. כן. יפה. יפה מאוד" (עמוד 67).
לבסוף, כשהנערה מבינה שלא תקבל עזרה בהגשמת חלומה, אין טעם לעסוק שוב בנושא, והמשפטים קצרים שוב. "צר לי", "לא, לא. מוטב ללכת לקראת החיים בגילוי עיניים", "עכשיו אלך לי", "לפנים האמנתי גם אני. כן… לפנים. הרבה שנים עברו מאז…", "עליי ללכת", ובכן, שלום לך", "שלום" (עמודים 69-68).
רמת הלשון בדיאלוגים
במושג "רמת לשון", הכוונה לערך היחסי שיש ליסודות לשוניים שונים, יחסית לרמת ביניים של הלשון הקבילה. רמת הלשון בסיפור "כיסאות חורקים" היא על־תקנית וגבוהה, בהנחה שנכון לתקופת כתיבת הסיפור, לשון הדיבור המקובלת לא הייתה גבוהה כל כך.
רושם של רמת לשון גבוהה מתקבל בכמה אופנים:
- צורת ההטיה של הפועל: "הנך מתהלכת" (עמוד 65), "מחוסרת כישרון", "נתנמנמת"
(עמוד 66), "זקנים מהלכים", "ישתקשקו" (עמוד 68), "נתרענן" (עמוד 69).
- סדר המילים במשפט: "מניחה אני" (עמוד 65), "יודעת אני" (עמוד 66), "יודעת את" (עמוד 67), "שומעת את" (עמוד 68).
- מילות קישור: "ואת מאמינה כי יש לך כישרון?" (עמוד 65).
- בחירת המילים: "הרהרתי" במקום חשבתי, "תחושי" / "אחוש" במקום תרגישי / ארגיש, (עמודים 66-65), "לו" במקום הלוואי, "כיצד" במקום איך, "לשהות" במקום להיות, "לא סברתי" במקום לא חשבתי (עמוד 67), "אין אלו חיים" במקום זה לא חיים, "מה שם ייקרא לזה" במקום איך זה ייקרא, "לא יוצלח הינו" במקום הוא לא יוצלח, "לפנים" במקום פעם, "להלאותך" במקום לעייף אותך (עמוד 68).
ניסוח: "מה עליי לעשות" במקום מה אני צריכה לעשות, "איני יודעת" במקום אני לא יודעת, "עליי לנסות" במקום אני צריכה לנסות, "איני רוצה" במקום אני לא רוצה, "לא לפי כוחותיהם הדבר" במקום מעבר ליכולתם הדבר, "אין להיכנע על נקלה" במקום אין להיכנע בקלות (עמוד 65), "איני רגילה" במקום אני לא רגילה, "יוציאוני מן הקיבוץ" במקום יוציאו אותי מהקיבוץ (עמוד 66), "לא לפי יכולתי המשא" במקום מעבר לכוחותיי, "איני זוכר" במקום אני לא זוכר (עמוד 67).
מערכת תחבירית
התחביר עוסק באופן צירוף המילים למשפטים, במבנה המשפטים ובטיב הקשר בין חלקי המשפט השונים.
כאשר עוסקים במבנה המשפטים, אי־אפשר להתעלם מאורכם. אורך המשפטים הוא סממן לשוני ששייך גם למבנים הגדולים ממשפטים, ודיון בנושא נמצא בתת־הפרק יחידת השיח. בחלק זה של העבודה ההתמקדות היא בנקודות מבט אחרות של המערכת התחבירית.
הפעלים במשפטים
רוב הדיאלוג בסיפור "כיסאות חורקים" מתרחש בחדר, ללא פעילות פיזית, אלא רק פעילויות מחשבתיות. עובדה זו באה לידי ביטוי בריבוי של משפטים פעליים שבהם הפועל הוא פסיבי, דבר שתורם למשמעות הסיפור.
"הרהרתי באותה שיחה", "את מאמינה", "מניחה אני", "עליי לנסות", "סופם לדעת", "תחושי לפתע" (עמוד 65), "עלייך להבין", "החלטתי לשאול", "יודעת אני" (עמוד 66), "אראה ואדע", "עלייך לסלוח לי", "איני זוכר", "לא סברתי" (עמוד 67), "עלייך לחיות", "שמעי" (עמוד 68).
ריבוי פעלים אלה תורם לתחושת הקורא שלא מתרחש שום דבר, מלבד רצון לא ממומש של הנערה, ותסכול ממה שהמבוגר, אחרי שבע עשרה שנה, לא הצליח לעשות.
קשרים ריקים ומשפטים חסרים
קשרים ריקים הם יסודות מקשרים בתוך השיחה, שהם חסרי משמעות. משפטים חסרים הם משפטים שאין להם מבנה פורמלי שלם של נושא ונשוא. יסודות תחביריים אלו יכולים לתרום לאותנטיות של דיאלוג.
כפי שכבר מצוין, חלק גדול מהדיאלוגים בסיפור "כיסאות חורקים" כתוב באופן רהוט ומחושב, שאינו מאפיין את שפת הדיבור, ולכן הדיאלוג בסיפור אינו אותנטי. ובכל זאת, בחלק מהמשפטים יש קשרים ריקים או שלוש נקודות או משפטים חסרים, שמדגישים את המבוכה ואת אי־הנוחות של הדמויות.
קשרים ריקים:
"כן, יפה מאוד שבאת", "ובכן. מה אגיד לך?" (עמוד 65), "נו, כן", "טוב" (עמוד 66), "ובכן, שלום לך" (עמוד 69).
משפטים חסרים:
"מה, בבקשה?" (עמוד 66).
שלוש נקודות:
"טוב… ואם תיכשלי" (עמוד 66), "ובכן…" (עמוד 67), "מילא… אבל…", "צר לי מאוד, אך…" (עמוד 68), "לפנים האמנתי גם אני. כן… לפנים. הרבה שנים עברו מאז…", "כמובן… סלחי לי" (עמוד 69).
לקסיקון
הלקסיקון עוסק במבנה המילים ובדרך נטייתן. כמו כן, הלקסיקון עוסק במשמעות של אוצר המילים ושל צירופי מילים. כבר מצוין קודם שנטיית הפעלים בדיאלוגים היא על־תקנית וגבוהה ("מתהלכת", "מחוסרת", "נתנמנמת", "מהלכים", "ישתקשקו", "נתרענן"), ולכן אינה משקפת שפת דיבור יומיומית אותנטית.
צירופים כבולים אלו הם צירופי מילים הנוטות להופיע יחד ובסדר קבוע, ולרוב כל אחד ידע להשלים את החסר אם ישמע את ההתחלה. מרוב שצירוף המילים נפוץ בשימוש, לפעמים לא שמים לב שזוהי מטאפורה (ניב – צירוף כבול מטאפורי).
בסיפור "כיסאות חורקים" יש מעט צירופים כבולים, המעלים את רמת לשון הדיאלוג.
"לא לפי יכולתי המשא", "אמשוך בעול", "לנסות את כוחי" (עמוד 67).
בסיפור יש גם שימוש חריג בצירופי מילים, כאשר החריגה מהשימוש המקובל (דיאוטומטיזציה – חריגה מהאוטומטי, מהרגיל) יוצרת עניין, מעבר לתוכן הדיאלוג ולמסר שבסיפור.
"בלי שום סייג" (עמוד 67) – הצירוף המקובל הוא ללא סייג. "אטבול בשמן זית" (עמוד 67) – הכוונה לביטוי בא כשמן בעצמותיו, שמשמעותו הסב לו הנאה מרובה. "בגילוי עיניים" (עמוד 68) – במקום בעין גלויה, כלומר: ללא מכשיר אופטי כלשהו. במקרה זה, כוונת הנערה לומר שהיא הולכת לחיים בעיניים מפוקחות (הביטוי הוא נפקחו עיניו). היא השתמשה בצירוף שגוי. לא ברור אם הטעות מכוונת, כדי להנמיך את רמת השכלתה של הנערה, או שזוהי טעותו של יגאל מוסינזון
מילים קונוטטיביות ושדה סמנטי
הכוונה ב"מילים קונוטטיביות" היא לכך שאין רק משמעות מוחלטת למילה, אלא גם אסוציאציות כלליות ומשמעויות לוואי נוספות. הכוונה ב"שדה סמנטי" היא לאוצר מילים מתחום מסוים.
בדיאלוגים שבסיפור "כיסאות חורקים" מצאתי מעט מילים משדה סמנטי של מלחמה. הכוונה למילים שמזכירות קונפליקטים ומלחמה, ובאות להדגיש את הניגוד בין הרצון והחלום ובין המציאות שמקשה את השגת החלום.
"אחרת יהיו חיי מפולגים", "לא לפי כוחותיהם הדבר", "להיאבק", "אין להיכנע", "יש לשלם את המחיר" (עמוד 65), "אין על מה להיאבק" (עמוד 68).
אלמנטים לקסיאליים לאנלוגיה (דמיון)
בדיאלוגים שבסיפור "כיסאות חורקים" יש ניגוד בין הרגשת הכישלון של השחקן המבוגר ובין התקוות של הנערה הצעירה. למרות ניגוד זה, שתי הדמויות משתמשות במילים שליליות. הנערה – כדי לשכנע שיש טעם לנסות ולהגשים את החלום, והשחקן – כדי לשכנע שאין טעם.
הנערה:
"איני יודעת… איני רוצה", "לא לפי כוחותיהם…", "אין להיכנע" (עמוד 65), "אם לא אנסה", "אדם שלא מיצה" (עמוד 66), "זה יהיה רע, רע מאד", "לא סברתי" (עמוד 67).
השחקן:
"אין את אדם מוכשר… בלי קורטוב של רגש, בלי לחוש את המילים… בלי להאמין" (עמוד 65), "מחוסרת כישרון את", "אם תיכשלי?" (עמוד 66), "יקשה עלייך לפרנס עצמך" (עמוד 67), "אין אלו חיים", "אין על מה להיאבק" (עמוד 68).
הדיאלוגים מנקודת מבטו של העורך הספרותי
בעריכה ספרותית צריך לבדוק מהי הפונקציה של האמצעים הלשוניים, לפני החלטה לשנות. העורך צריך לדעת מה לשנות ומה ייפגע אם ישנה.
בסיפור "כיסאות חורקים" הדיאלוגים כתובים גרוע, מכמה סיבות:
- הם אינם משקפים את שפת הדיבור היומיומית.
- הם אינם עושים בידול בין דמות הנערה הצעירה ובין דמות השחקן המבוגר, מבחינת הבדלי שפה שנובעים מהבדלי הגיל.
- הם אינם עושים בידול בין האופטימיות והרצון של הנערה לממש את חלומה ובין האכזבה והמרירות שחש השחקן אחרי שבע עשרה שנים על הבמה.
לוּ הייתי נדרשת לעריכה ספרותית של סיפור זה, הייתי מציעה לסופר לשנות את הדיאלוגים, בהתאם לנקודות הנ"ל שהזכרתי.
סיכום
ניסיתי למצוא בסגנון הדיאלוגים משמעויות מעבר למילים עצמן, אך לא מצאתי באופן ברור משהו בסגנון הדיאלוג שבא לשירות התוכן. ייתכן שזה נובע מכך שהדיאלוגים בסיפור אינם באמת דיאלוגים, אלא המשך של קטעי הסיפר, בצורת ציטוט הדוברים. הדיאלוגים אינם אותנטים ואינם אמינים, ונראה שהם באים רק כאמצעי ספרותי לא מוצלח שנועד לקדם את המסר ואת הסיפור.
נראה לי שהמשמעויות המעטות שכן מצאתי בדיאלוגים, מעבר לתוכנם, היו מאולצות (לצורך כתיבת משימה זו), ולא חד־משמעיות ומובהקות. מובן שבחרתי את הציטוטים שתומכים במה שכתבתי, אך אין זה אומר שכל הדיאלוג תומך בכך.
הדבר החד־משמעי היחיד הוא סגנון הדיאלוגים, שמתאים יותר לשפה הכתובה ולא לשפת הדיבור. סגנון זה נובע מנורמה ספרותית באותה תקופה, והוא לא נועד להקנות משמעויות נוספות מעבר למילים עצמן.
