ירז'י לוי, 1967

לוי מציע להתייחס אל התרגום כאל תהליך של קבלת החלטות, ומתאר אותו במונחים של תורת המשחקים: כל החלטה של המתרגם מושפעת מסך החלטותיו הקודמות, והתקדמותו נעשית לפי שיקולים של רווח והפסד.

לפי הנחתו של לוי, כל אפשרות הפתוחה לפני המתרגם נשקלת לפי עיקרון 'מינימקס': מינימום מאמץ, מקסימום תועלת.

תרגום הוא תהליך של תקשורת: מטרת התרגום היא להקנות את הידע של קורא הטקסט המקורי לקורא הזר. מנקודת מבט מעשית של המתרגם – כל רגע בעבודת התרגום הוא תהליך של קבלת החלטות (צעדים, כמו במשחק), והמתרגם מוכרח לבחור מבין כמה אפשרויות.

לכל פרשנות יש מבנה של פתרון בעיות: הפרשנות נבחרת מקבוצה של משמעויות אפשריות למילה או לנושא המרכזי, מתוך תפיסות שונות את הדמות, את הסגנון ואת נקודת המבט הפילוסופית של הסופר.

ככל שמספר האפשרויות קטן או מוגבל בגלל ההקשר בטקסט, ההחלטה פשוטה יותר.

כמו בצעדי משחק, בחירת אפשרות אחת קובעת את האפשרויות הבאות. משחק שבו כל צעד המשכי מושפע מהידע שהתקבל בצעדים הקודמים ומהמצב שנבע מהם (הכוונה למשחק כגון שח ולא למשחקי קלפים).

ברגע שהמתרגם מעדיף אפשרות אחת, הוא מקבע (או מאלץ) את הבחירה של עצמו בצעדיו הלאה: הוא מקבע את החלטתו בנוגע לצורות דקדוקיות ובנוגע לעניינים פילוסופיים.

אחת הגישות האפשריות לתהליך התרגום היא להתחשב בכל ההחלטות האפשריות הבאות, הנובעות מההחלטה הנוכחית. ככה אפשר לאתר את סדר העדיפויות לפתרון בעיות שונות, ואת רמת החשיבות המתקבלת מכמה אלמנטים של עבודת הספרות שאליה מתייחסים מנקודת מבט זו.

הסמכות להתייחס לתהליך התרגום במונחים של בעיות החלטה נובעת מהעובדה הפשוטה שזה תואם את הניסיון המעשי. היות שכך, אפשר ליישם בתרגום את השיטה הרשמית של תיאוריית המשחקים. מאמרו של לוי מוגבל להדגשת כמה הנחות יסוד הגיוניות המבוססות על גישה זו.

נניח שהמתרגם לאנגלית צריך למצוא תרגום למילה הגרמנית "Bursche". הוא יכול לבחור מתוך קבוצה של מילים פחות או יותר נרדפות:

boy, fellow, chap, youngster, lad, guy, lark וכו'.

זוהי הפרדיגמה שלו, כלומר: קבוצת היסודות העונים להוראה, שבמקרה זה היא סמנטיות (של חקר משמעות המילים): "A Young Man". הפרדיגמה מסויגת ונובעת מהוראה זו, שאותה כינה לוי Definitional Instruction .

הוראות אלה נותנות צורה לפרדיגמה, והפרדיגמה היא התכולה של הוראות אלה. מובן שהפרדיגמה איננה סדרה של יסודות שווי ערך, אלא סדרה הממוינת לפי קריטריונים שונים (רמה סטייליסטית, הרחבה קונוטטיבית של המשמעות וכו'); אחרת לא הייתה אפשרות לבחור.

ההוראה השולטת על בחירת המתרגם מבין מגוון האפשרויות נקראת Selective Instruction. הבחירות יכולות להיות שונות באופיין (באנלוגיה ל־Definitional Instruction): סמנטית, ריתמית, סטייליסטית וכו'.

Selective Instructions נמצאות ביחס של השתייכות ל־Definitional Instruction; יש ביניהן יחס של סדרה ותת־סדרה, מערכת ותת־מערכת, קבוצה ומרכיביה. מסדרת האפשרויות המוגבלות על ידי Definitional Instruction, תת־הסדרה לא נבחרת בגלל ה־ Selective Instructions, שבתורה הופכת להיות ה־Definitional Instruction תת־סדרה זו, וכן הלאה, עד שמגיעים לפרדיגמה שבה מילה אחת בלבד.

למערכת של הוראות יש מערכת של פרדיגמות, שהמבנה שלהן אנלוגי (מקביל):
Young man יכול להיות כל אחת משבע האפשרויות: boy, fellow, chap, youngster, lad, guy, lark. עתה יש לבחור בין שפה סטנדרטית (הבחירה תצטמצם ל־ boy, fellow, youngster, lad) ובין שפה תת־סטנדרטית (הבחירה תצטמצם ל־chap, guy, lark). אם נבחרה השפה הסטנדרטית: נבחר בין שפה ספרותית איכותית (נצמצם ל־boy, fellow) ובין שפה של ספרות עממית יותר (נצמצם ל־youngster, lad).אם נבחרה השפה התת־סטנדרטית: נבחר שפה המונית (ותישאר לנו בחירה בין lark ל־guy) או שפה דיבורית (ואז הבחירה תהיה chap).

הבחירה ביחידה לקסיקאלית (וגם ביחידות ברמה גבוהה יותר) נשלטת על ידי מערכת כזו של הוראות – במודע או לא במודע. שתיהן אובייקטיביות, תלויות בחומר הלשוני וסובייקטיביות, ובהן החשוב ביותר הוא מבנה הזיכרון של המתרגם, הסטנדרטים האסתטיים שלו וכו'.

דוגמה מתוך מחזה של Bertold Brecht: Der gute Mensch von Sezuan

באנגלית לא קיימת מילה יחידה המקבילה למילה הגרמנית "Mensch", ולכן על המתרגם להגדיר את האפשרויות העומדות לפניו (Definitional Instruction):

א. The Good Man of Sechuan

ב.  The Good Woman of Sechuan

זוהי הפרדיגמה (תבנית מחשבה) – קבוצת הפתרונות האפשריים. עתה עליו לבחור (Selective Instruction).

התוצאה של שני "משחקים" שונים (שתי מערכות של החלטות הנובעות משתי החלטות אפשריות לשמו של המחזה של ברכט) היא שתי גרסאות תרגום שונות; המרחק ביניהן יכול להימדד על ידי מספר ההחלטות הכלולות בטקסט.

החלטת המתרגם יכולה להיות הכרחית או לא הכרחית, נובעת ממשהו או לא נובעת ממשהו (כלומר מההקשר בטקסט).

קיימות 4 אפשרויות:

1. החלטה הכרחית שנובעת מהטקסט (ההקשר);

2. החלטה הכרחית שלא נובעת מהטקסט;

3. החלטה שאיננה הכרחית, אבל נובעת מהטקסט;

4. החלטה שאיננה הכרחית וגם לא נובעת מהטקסט.

התפלגות והתכנסות סמנטית כתלות בקוד הלשוני

נטיית התכנסות בתרגום – ככל שהפרדיגמה בשפת היעד מוגבלת יותר יחסית לשפת המקור (מעט מילים אפשריות).

נטיית התפזרות בתרגום – ככל שהפרדיגמה בשפת היעד עשירה יותר יחסית לשפת המקור (הרבה מילים אפשריות).

למשל: המילים produce, manufecture, constitute וכדומה מתכנסות למילה אחת: make, או שהמילה האחת, make, מתפזרת למילים produce, manufecture, constitute וכדומה.

היסט סמנטי הדרגתי – אם שתי השפות עשירות באותה מידה, בכל שפה יש טווח סמנטי רחב של משמעויות.

נטיות לפיזור או להתכנסות בבחירת היחידה הלקסיאלית פועלות לכל אורך תהליך התרגום, והן אחראיות ליחס הסופי בין טקסט המקור לטקסט היעד. אפשר להסתכל ביתר בהירות על מגמות מעשיות בתהליך קבלת ההחלטות, אם אותו טקסט יעבור פעמים אחדות משפה A לשפה B וחזרה לשפה A.

Van fer Pool ערך ניסויים מסוג זה: A ← F ← A ← F ← A (אנגלית־צרפתית). למשל:

A: tentative → F: tentative → A: trials → F: essays →A: tentative

בכמה מהמקרים, אפילו עם מספר קטן של 4 החלטות התגלו 23 אפשרויות שונות שחזרו על עצמן, דבר שהוא אולי הסימפטום של פרדיגמה מוגבלת למספר קטן של אפשרויות (מוגבל על ידי מעט אפשרויות לקסיאליות של השפה או על ידי התחכום הלשוני של המתרגם).

התגלו מקרים של נטיות התכנסות בכל פעם שהמילה תורגמה מאנגלית לצרפתית, ונטיות של התפזרות בתרגום לכיוון ההפוך; אפשר לפרש זאת כסימפטום לעובדה שהפרדיגמה בצרפתית מוגבלת יותר (אולי אפילו בעלת מילה אחת בלבד), יחסית לאנגלית המקבילה.

במקרים אחרים, כאשר שתי הפרדיגמות (של המקור ושל היעד) היו עשירות במונחים, המתרגמים נטו לבחור פתרונות חדשים בכל גרסה.

היסט סמנטי הדרגתי מתרחש במקרים נפוצים אלה, בגלל העובדה שמרכיב אחד במשמעות הנרחבת של מילה A מבוטא על ידי מילה B בשפת היעד, שגם לה טווח סמנטי שאינו זהה לחלוטין עם זה של מילה A; מרכיב אחד שלה מבוטא על ידי מילה C, שלה שוב יש טווח שונה של משמעויות. זהו מודל כללי לפרשנות, וביטויו חוזרים על עצמם (כלומר, קריאה קפדנית של הטקסט, של תרגומו, שלבי התרגום והפרשנות שלו). זהו מודל פונקציונאלי לפרדיגמה של תקשורת.

באופן כללי, סוג ההתפלגות הסמנטית אינו תלוי רק בקוד הלשוני, אלא גם בקוד המאפיין את סוג הספרות הייחודי. המילה "gooseberry" (דומדמניות) חייבת להיות מתורגמת במקבילות זהה בפרוזה; בחריזה אפשר לקבל גם את המילים raspberry או currant וכד', כמקבילות. כלומר: בפרוזה אנו עוסקים בשתי קבוצות של פרדיגמות, שבכל אחת מילה אחת בלבד בהתאמה 1:1, בעוד שבשירה הן מתמזגות לשתי פרדיגמות שבהן כמה מילים.

נטיות פיזור פועלות ללא ספק בתרגום משפה פחות מפותחת לשפה מפותחת יותר: מעניין לראות עד כמה השונות נרחבת בגרסאות השונות באנגלית (או בצרפתית או בגרמנית) לשירה של מדינות פרימיטיביות. בניגוד לכך, ללא ספק אפשר לזהות נטיות התכנסות בתרגומי התנ"ך לשפות הפרימיטיביות (אפשר למדוד זאת כמותית, למשל, באוצר המילים המוגבל).

טקסטים ספרותיים השונים בצפיפות המרכיבים הסמנטיים שלהם מראים תופעה דומה. ברוב הספרות האירופאית, יש כמה תרגומים מקבילים לשייקספיר, השונים ביניהם בתפיסה, ונראה שהם הכרחיים. עם מולייר, ההתפזרות של הפרשנויות אינה גדולה כל כך. אחת הסיבות לכך היא ללא ספק המאפיין הרחב יותר של מרכיבי התבנית הסמנטית של עבודות שייקספיר (דמויותיו מורכבות ומאפשרות מגוון פרשנויות), ומעט מרכיבי התבנית הסמנטית של מולייר, שרובם בעלי משמעות אחת ברורה.

דעתו של ירז'י על המתרגמים המודרניים
(לא לשכוח שמאמרו נכתב בשנת 1967)

תיאוריות תרגום נוטות להיות נורמטיביות, להנחות מתרגמים לפתרון האופטימלי; אך עבודות תרגום הן מעשיות. המתרגם מחפש את אותו פתרון יחיד המבטיח מקסימום השפעה במינימום מאמץ. כלומר, הוא שואף ל־minimax strategy.

למשל, ללא ספק תרגום חריזה שתשמר במקצב את התנועה של המקור יהיה עדיף, שכן לערכים מביעי המשמעות של התנועה חשיבות פחותה במבנה הרגשי הכולל  של השיר. המחיר שישלם מתרגם עבור סיבוך משימתו בדרך זו יהיה גדול כל כך, שמתרגמים מודרניים מעדיפים לוותר על זה. באופן פחות בולט, אותה מדיניות מיושמת על ידי מתרגמי פרוזה: הם מסתפקים עבור המשפט שלהם בצורה שפחות או יותר תבטא את כל המשמעויות הנחוצות בעלי ערך סטייליסטי, אף שסביר להניח שאחרי שעות של התנסות ושל שכתוב, צריך למצוא פתרון טוב יותר.

ככלל, מתרגמים מאמצים אסטרטגיה פסימיסטית, הם משתוקקים לקבל את הפתרונות הללו שה'ערכים' שלהם נמצאים בגבול מינימלי של קבילות על ידי הסטנדרטים הלשוניים או האסתטיים – אפילו במקרים של התגובות הכי פחות רצויות של קוראיהם. היות שהאספקט המעשי של עבודת התרגום מבוסס על אסטרטגיית minimax, אפשר לנצל שיטות מתמטיות מתאימות לחישוב ההעדפות של המתרגם (כלומר, הסוכן היחיד של מה שבדרך כלל נקרא 'שיטת המתרגם').

חקירת הבעיות הבאות, למשל, תהיה תועלתית מיישום שיטות minimax:

1. איזו מידת תועלתיות מיוחסת לתחבולות סגנוניות מגוונות ולשימורן בסוגי ספרות      שונים (פרוזה, שירה, פולקלור, נוער וכו')?
2. מהי החשיבות היחסית לסטנדרטים לשוניים ולסגנון בסוגי ספרות שונים?
3. מה חייב להיות ההרכב הכמותי המשוער של הקהל שאליו מתרגמים בזמנים      השונים ובטקסטים שונים פונים בתרגומיהם?

Jiri Levi, Translation as a decision process