בערבי שישי הביא אבי את השבת הביתה. הוא גיהץ את השמלה של אימי, הוסיף מפה לבנה לשולחן והכין סידור פרחים מענפי עץ הרימון שפרחו.

"אתה לא רואה שאלו רימונים שלא הבשילו? לא חבל?" אמרה לו אימי.

"ואת לא רואה כמה הזר יפה?" השיב לה.

המפה וסידור הפרחים היו יפים מאוד, ועם הנרות שאימי הוסיפה והדליקה, הביאו עימם אווירה חגיגית. אני עדיין שומעת את קולו של אבי שר "צור משלו אכלנו, ברכו אמוניי, שבענו והותרנו, כדבר אדוניי…" שירתו נשמעה כנגינת כינור עם מיתר אחד קרוע, רעד קל היה בצליל קולו. קומתו איבדה גובה והוא נראָה חבול, אך שירתו גירשה את המולת הבית והביאה רוגע. בני הבית חברו יחד והיו למשפחה מלוכדת לצלילי שירתו.

~~~

הכתיבה החלה מכאב. נגעתי בו ובזמנים אחרים. במילים פרמתי את הצער, קישטתי את הילדות, את בית הוריי ואת אהבותיי. גיהצתי דפים שהתקמטו והתבלו. אולי הכול היה באמת, אולי הייתה זו הזיה, חלום, ואולי הכול בדיה.