המציאות עולה על כל דמיון

מהו ההבדל בין סיפור דמיוני ובין חוסר אמינות בסיפור?

כאשר אנו קוראים סיפור מדע בדיוני, ברור לנו שהעלילה איננה מעוגנת במציאות. למרות זאת, אם הסיפור טוב אנו שוקעים לתוכו ולמציאות שהוא יוצר. למשל, ספרי הפנטזיה "ההוביט" מאת טולקין או סדרת "הארי פוטר" מאת ג'יי קיי רולינג.

גם ספרים ריאליסטיים יכולים לשלב בתוכם אירועים דמיוניים לחלוטין. "זוהי חירותו של הסופר", אמר מאיר שלו על ספרו "רומן רוסי", שבו מוזכר אפרים הנושא על גבו פר בוגר ששוקל טונות. דוגמה קיצונית לריאליזם פנטסטי היא הספר "מאה שנים של בדידות" מאת גבריאל גרסיה מארקס, שלכל אורכו שזורים יחד אירועים ריאליסטיים ואירועים דמיוניים.

אבל צריך שיהיה היגיון בשיגעון.

כל סיפור – פנטזיה, ריאליסטי או שילוב של השניים – חייב להיות מעוגן במציאות כלשהי. כל סופר היה רוצה שהקורא ישקע לתוך סיפורו וישכח מהעולם האמיתי שסביבו. לשם כך, יש לתאר את עולם הסיפור בדיוק רב ובעקביות, ללא סתירות.

בזאת מתבטאת אמינות הסיפור.

כאשר אני מדברת על חוסר אמינות בסיפור, אין כוונתי לאירוע או לתיאור שאינו יכול להתרחש בעולמנו אנו, אלא לדברים שאינם יכולים להתרחש בעולם הסיפור.

בואו ניקח לדוגמה את ספר הילדים (לכאורה?) "פו הדוב" מאת א' א' מילן – הסיפורים ריאליסטיים לחלוטין, מלבד העובדה הזניחה שגיבוריהם הם חיות (והילד כריסטופר רובין). האם בגלל זה הילדים והוריהם חשים שהסיפורים אינם אמינים?

מובן שלא, זוהי המציאות הסיפורית.

אבל, האם היינו נשאבים למציאות המקסימה הזו לוּ פו הדוב היה מסרב לפעמים לטעימת דבש, סתם "לא תודה" ללא הסבר? או לוּ אִיָה היה פורץ בנאום אופטימי? לוּ בפרק אחד ביתו של ארנב היה מאורה ובפרק אחר – מרתף ביתו של כריסטופר?  

לצורך אמינות הסיפור יש לדייק בתיאור הסביבה, התקופה, העלילה, הדמויות וכדומה. ברגע שהקורא יזהה סתירה בסיפור, הוא ייזרק ממנו החוצה. הוא לא "יקנה" את העלילה וסביר להניח שיעזוב את הספר. כדי שהקורא יישאב לפנטזיה או לסיפור ריאליסטי ולא ייזרק מהם למציאות חייו, הוא צריך "לקנות" את מה שמספרים לו, שהסיפור ייראה לו אמין. בהקשר הסיפורי, כמובן.

דומה הדבר לסרטים שאליהם "מתפלחים" פרטים ממש לא שייכים – באחת הסצנות של סרט היסטורי שעלילתו מתרחשת בשנת 1820 נראה מטוס בשמיים; הגיבור רווק אך באחת הסצנות רואים על אצבעו טבעת נישואין; במערבון אחת הדמויות נתפסת עם שעון יד;

ראו דוגמאות אחדות שיבהירו את כוונתי:

• בני הזוג יצאו בבוקר להפליג ביאכטה, וראו זה פלא – הם חזרו בערב באונייה.
• בעמוד 85 הגיבור "פער את עיניו בתדהמה. הכול היה חדש עבורו". בעמוד 88 (המתרחש למוחרת) אחיו של הגיבור אומר: " נמאס לי שאתה אומר את זה כל פעם מחדש כשאנחנו במקום הזה".
• בפרק הראשון הגיבורה גבוהה ויפהפייה, בפרק החמישי היא נמוכה ויפהפייה.
• הגיבורה הולכת ברחוב לבושה בחולצה קצרה ולרגליה סנדלים. באותו יום ובאותה עיר, בסצנה אחרת בסיפור, מתואר חורף קר ומושלג.
• תקופת הסיפור היא מלחמת ששת הימים, ובשלב מסוים הגיבור שולף טלפון נייד.
• האישה מתה בעמוד 16, בעמוד 22 היא משוחחת עם בעלה ובעמוד 24 היא מתה שוב.
• בפרק 12 הילד נפל מהרפסודה. הוא הצליח להגיע לשפת הנהר אך הרפסודה נסחפה במורד הזרם, ממנו והלאה. בפרק 25 החברים הלכו להביא את הרפסודה מהמקום שבו נמצא הילד על גדת הנהר.
• בפרק 1 הוא סוכרתי שמקפיד על מה שהוא אוכל, בפרק 4 הוא זולל עוגה "כמו תמיד".
• "הם קמו על רגליהם", ואז מתואר דיאלוג ארוך שבסופו הם קמו שוב על רגליהם.

פעמים רבות הסופר כה שקוע בתמונה הגדולה, שאינו שם לב לסתירות אלה, אף שהוא קרא את ספרו כמה וכמה פעמים. כאשר אני מתבקשת לבצע עריכה ספרותית, אני מקפידה על אמינות הסיפור. לשם כך נדרשת ממני תשומת לב לפרטי פרטים בעלילה ובתיאורים, גם אלה שנראים כשוליים ביותר. אם אני מגלה סתירה הפוגמת באמינות, אני מפנה את תשומת ליבו של הסופר לכך, ומציעה דרכים לתקן זאת. התיקון הכרחי כדי שאיכותו של הסיפור לא תיפגם.

לסיום, אנקדוטה מאחורי הקלעים של עבודת העריכה הספרותית:

באחד הספרים שערכתי מתוארות אם ובתה בטיול שורשים בחו"ל. כאשר הן מגיעות לבית שבו התכוונו להתגורר זמן מה, מבקשת האם מהבת להביא מהאוטו את המחבת. מייד נדלקה מעל ראשי הנורה האדומה של חוסר האמינות – מי זה מטייל בחו"ל עם מחבת באוטו?

כמובן שיגרתי שאלה זו לסופר. הייתי בטוחה ששנינו נצחק על חוסר ההיגיון שבדבר. להפתעתי, התברר לי שזה בכלל לא הזוי – אנשים דתיים, מסיבות כשרות, אורזים במזוודה מחבת.