גם זה קורה כשכותבים ספר:
הכתיבה זורמת כנחל איתן, המילים מתגלגלות למסך בחדוות היצירה, והמחבר נסחף על מים סוערים בלי יכולת לעצור. פשוטו כמשמעו.
הסופר לא יכול לעצור!
בפוסט מה לי ולעריכה לשונית היללתי את חדוות חיי החדשה, שבה בכל בוקר אני קמה בשמחה לקראת יום חדש שהוא 100% מילים. אכן, כיף אדיר – לקרוא ספרים וטקסטים מעניינים אחרים, להרחיב את הדעת ואת הנשמה, ועוד לקבל על כך שכר.
אבל כולנו יודעים שלא ייתכן שהכול יהיה ורוד תמיד.
בדרך הטבע, לא כל ספר שאני קוראת במהלך עבודת העריכה מהנה אותי. אין בהכרח קשר בין חוסר ההנאה, שלא לומר סבל עז לפעמים, ובין איכות הספר.
ייתכן שהספר כבד מדי, אולי הוא עוסק בנושא שרגיש אצלי, או אולי פשוט הז'אנר אינו אהוב עליי. האם אני, כעורכת ספרותית, צריכה לאהוב את הספר שאני עורכת?
רצוי (עבורי), אבל לא מחויב המציאות (עבור הלקוח).
לאחרונה סיימתי לערוך ספר מהסוג הַמְּעַנֶּה. צלחתי בהצלחה 335 עמודים, די בְּסֵבֶל, ובעמוד 336 הוצאתי אנחת רווחה למראה הכותרת: אחרית דבר. סוף סוף הגעתי לאפילוג, בעמוד 336 מתוך 380, אבל מי סופר? לא אני! במקרים רבים אני מגלה שהעמודים האחרונים בקובץ ריקים (לפעמים הרבה מאוד עמודים אחרונים), ולכן לא התייחסתי לכך שצפויים לי 44 עמודי אפילוג.
המשכתי לערוך, וזה לא נגמר… עד שהגעתי לכותרת נוספת: סיכום. בשמחה ראיתי את הקץ לייסוריי, אך הם נמשכו ונמשכו.
ואז נזכרתי בביטוי הידוע:
איך נפלתי לאותה מלכודת פעמיים? הייתי אמורה כבר להבין ש"סיכום" לא בהכרח פירושו "סוף", במיוחד לאור העובדה שנותרו עמודים רבים כל כך במסמך.
בקיצור: אחרי אחרית דבר וסיכום הופיעו גם הכותרות: הפרק האחרון, מסקנותיי, לקראת סיום, סגירת מעגל, תם ונשלם, לסיום וסוף דבר.
אמיתי!
אחד הדברים הקשים יותר בכתיבה הוא איך לסיים.
מצד אחד, אנחנו חוששים שמה שכתבנו לא מספיק ברור, לא מספיק מקיף, לא מספיק מעמיק, וכבר אמרו חז"לינו: "כל המרבה הרי זה משובח"; מצד אחר, אנחנו רוצים לפרוש בשיא, רוצים שמה שכתבנו ישאיר רושם וטעם של עוד, וחז"לינו אמרו: "כל המוסיף גורע".
אני פונה לכל הכותבים באשר הם, ולא משנה אם מדובר בספרים עבי כרס, במודעות שיווקיות או בפוסטים – שימו נקודה!
נקודה.
.
אם נתקלת בסוף שלא הגיע או בסוף שהגיע מהר מדי,
אם כתבת ולא ידעת איך לסיים,
אם יש לך דוגמה לסוף נפלא,
כאן המקום להגיב.
