באמת, מי מדבר ככה?
את השאלה הזו אני שואלת כמעט כל סופר מתחיל שספרו מגיע אליי לעריכה. היא רלוונטית בעיקר בדיאלוגים, אך לא רק.
לא מעט סופרים מתחילים סבורים שהמילה הכתובה צריכה להיות נעלה, מורמת מעם המילים הפוּשְׁטיות הרגילות. התוצאה המתקבלת היא טקסט דיבורי מלאכותי. בדוגמאות הבאות, בוודאי תבחינו מייד מהו ניסוח טבעי ומהו ניסוח מלאכותי.
טעות נוספת שסופרים מתחילים נופלים בה היא חוסר הקפדה על סגנון דיבור אחיד המאפיין דמות בסיפור. למשל, לא סביר שדמות המתוארת כשקטה, סבלנית ומנומסת, השוקלת את מילותיה בקפידה ושפתה תקינה, תתפרץ בגידופים, בסלנג נמוך ובניסוח מזלזל.
לפעמים חוסר האחידות אף מופיע באותו משפט:
קטעי הדיאלוג בסיפור צריכים להיות בשפה דיבורית אותנטית, שתייצג את הדמות הדוברת. אנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו היינו מדברים לוּ היינו במקום הדמות הסיפורית שלנו. איך מישהו שאנחנו מכירים, שדומה לדמות בסיפור שלנו, היה מדבר.
וככה לכתוב.
לא לשכוח להתאים את שפת הדמויות לתקופה, לגיל, להשכלה וכדומה. לא סביר להניח שעולה חדש שנמצא בארץ חצי שנה בלבד ישוחח עם חברו בשפה תקינה, זורמת, ובאוצר מילים נרחב, גם אם הוא אדם משכיל. גם לא סביר שנער ידבר כמו סבא שלו, או שמורה תדבר כמו התלמידים שלה.
אם כל הדוברים בסיפור שלנו ישוחחו ביניהם במשלב שפה זהה ובאותו סגנון דיבור (חיתוך דיבור, אורך משפטים, רצף דיבורי לעומת גמגום ועוד), הסיפור כולו יחווה כלא אמין. לא כולנו מדברים אותו דבר, וסגנון הדיבור שלנו מעיד על מי שאנחנו, ולא רק תוכן דברינו.
אחת הדרכים להעביר לקורא מידע על אופייה של הדמות, בלי לספר על כך בפירוש, היא להכניס לפיה מילים.
מה למְסַפֵּר יש לומר?
סיפורים רבים מסופרים בגוף שלישי. המספר מגולל את העלילה, ושפתו התיאורית עוזרת לנו לדמיין את התפאורה של הסצנות השונות בסיפור. נוסף על כך, מותר לו להיכנס למחשבותיהן ולתחושותיהן של הדמויות.
אומנם הכרת הדמויות וסביבתן, כמו גם קידום העלילה, יכולים להימסר לקורא בעזרת הדיאלוגים בסיפור (על כך בפוסט אחר), אך למספר תפקיד נכבד בכך, ושפתו בהתאם. שפת המספר שונה משפת הדיאלוג. היא יפה יותר, ספרותית יותר. אוצר המילים בה רב יותר. חשוב להקפיד על בידול ברור בין שפת הדיאלוג הדיבורית, היומיומית, ובין שפת המספר הספרותית.
אז מה למדנו?
מובן שספרות איננה מתמטיקה, שבה תמיד 1+1=2 ללא יוצא מן הכלל. בספרות יש יוצאים מן הכלל, אך צריכה להיות סיבה טובה לכך, והדבר צריך להיעשות במודע, מתוך מחשבה והחלטה ולא באקראי.
נקודת מבט מעניינת בפוסט שכתבה שלומית עוזיאל, "בי נשבעתי, מה אתה מקשקש?" – על דמויות שמזגזגות בין משלבים כאמצעי ספרותי.
מומלץ לקרוא עוד על דיאלוגים בפוסטים ככה מדברים? / על שפת הדיאלוג חלק ב' וככה מדברים? / על שפת הדיאלוג חלק ג'.
אם הפוסט הזה עניין אותך, אני מציעה לך לקרוא גם על אחידות סגנונית (סטיליסטיקה), על משלב השפה (שפה – של העם או של מגדל השן האקדמי?) ועל מילים נרדפות (מילים נרדפות – האומנם תאומות זהות?).
