סיימתי לערוך ספר מצוין שכתב צוריאל בשארי, "הלוחם שכבש את הרוח".
למה מצוין?
הסיפור כתוב היטב, העלילה טובה, אפילו טובה מאוד. אופי הדמויות ברור ומובהק, זה טוב. התיאורים ברורים, מאפשרים לקורא לדמיין את התפאורה הפיזית והרגשית של הסיפור. זה טוב מאוד. הסצנות והדיאלוגים אמינים, גם זה טוב מאוד.
אז למה מצוין?
האם יש בסיפור הֶרְמֵזִים? האם הוא מעורר מחשבה? האם יש בו עומק? האם אפשר להגיע ממנו לתובנות בנושאים שברומו של עולם? כן, בהחלט. וגם אפשר להזדהות עם הדמויות, הסיפור מעורר רגש. כל זה טוב מאוד מאוד.
אבל למה מצוין?
כל אחד יכול לכתוב סיפור טוב. צריך ללמוד את מאפייני העלילה, להתנסות, לכתוב ולמחוק ושוב לכתוב ושוב למחוק וחוזר חלילה. זה עניין טכני. כל אחד יכול להשביח את הטקסט אם יניח את האגו בצד, יפנים ויישם הצעות של בעלי מקצוע מנוסים ממנו, וישפר עוד יותר את סיפורו. כך נקבל סיפור טוב, אולי אפילו טוב מאוד, אבל לא מצוין.
אז מה עושה את ספרו של צוריאל בשארי למצוין?
ראשית, הייחוד באופן הצגת מחשבותיה של הדמות הראשית. היא לא סתם חושבת, היא משוחחת עם אני אחר שלה:
"קוראים לי חמדי… אני הקול הפנימי שלך, לפעמים הקול הכי נורמלי שיש לך".
שנית, הדימויים, האסוציאציות המילוליות, בחירת המילים ושילובן במשפטים יפהפיים. אני לא מדברת על מילים של שבת ולא על מילים נדירות מהמילון. כל מילה פשוטה, רגילה, ללא ייחוד וללא ניצוֹץ, אבל השילוב שלהן יחד יוצר פנינים נדירות.
המשחק עם המילים ועומק הרעיון שמאחוריהן הם שהופכים את הספר למצוין.
זה כבר לא עניין טכני, זה לא עניין של טבלאות ורשימות ויסודות ופיגומים. זה משהו פנימי, זה כישרון. או שיש לך את זה או שאין. ולצוריאל בשארי בהחלט יש.
משפטים כאלה גרמו לי לעצור רגע, לקרוא שוב. ושוב. ולהגיד לעצמי: איזה יופי!
לא נותר לי אלא להדגים.
בחרתי משפטים אחדים הקשורים למילים ולכתיבה, אף שלא בכך עוסק הספר, וכמובן בלי ספוילרים (לפי האקדמיה ללשון העברית: קלקלן). בספר יש פנינים רבות נוספות, אני ממליצה עליו בחום.
"מילים שזורות כחוטים הנארגים לשטיח הבנוי מתמונות, ולבסוף יש ציור המתאר סיפור".
"הגעתי למיצוי שעת הכתיבה, צריך לדעת לסיים בזמן, אחרת עוד אכתוב שטויות. אומרים שהנייר סובל הכול, אז זהו שלא – האותיות שיצאו מראשי השמיעו קולות חריקה. הפסקתי להציק למחברת".
"אהבתי לכתוב בעיפרון. ברצונו ידע לכתוב בעצמו ובלבד שאניח אותו באצבעותיי כראוי. הוא רץ לבדו על הנייר. לפרקים היה נרגש בשעת הכתיבה, חצה את הדף בקול חריקה ולחש את האותיות. כתב בקווים עבים, וכשהחוד התעבה הייתי חייב לחדד. המחדד היה מנסר את העץ כילד המכרסם סוכריות. העיפרון דחק בי לכתוב. הכתיבה הייתה לסיפור אהבה ביני ובין המילים".
"אתה חושב שהדברים שאתה כותב נאמרו מפי מלאכים. תרגיע, חמוד, אתה בסך הכול עוד אחד שמערבב אותיות וחושב את עצמו לסופר. בדומה לפועל שתפקידו מסתכם בערבוב חול, מים ומלט, ומחשיב את עצמו לבנאי".
"כתבתי בשמות בדויים. העיפרון רץ והמילים עפו. סיפרתי על עצמי, ותמיד הוספתי שקר קטן, שיהיה לי נחמד".
"הדמיון הוא עולם בלי גבולות. רק בשבילו יש לנו סיבה רצינית לחיות, בלעדיו המציאות היא שממה".
"שיחות על רגש הן כמו הליכה של לוליין על חוט. כשהייתה מילה לא במקומה, התרסקתי על הרצפה".
רצת לקנות את הספר? אשמח לשמוע את דעתך.
