(לא מומלץ לנסות את זה בבית)
כאשר אנחנו קוראים ספר טוב, אבל ממש טוב, כל העולם סביבנו נשכח. אנחנו נשאבים לחלוטין לתוך הסיפור, העלילה והתפאורה שלו אופפות אותנו, ואנחנו ממש שם, עם הדמויות, שוכחים שזה רק בכאילו.
ואז…
בבת אחת מישהו מעיף אותנו מהסיפור למציאות. ה"מישהו" הזה הוא הסופר בכבודו ובעצמו.
גול עצמי.
אחת הטעויות הגדולות ביותר שסופר יכול לעשות היא להזכיר לקורא שהעלילה שאליה הוא נשאב היא רק סיפור, זה לא אמיתי.
ככותבים וסופרים לעתיד, כדאי לנו לשים לב לכך. ככל שנרבה לעשות זאת, גדלים הסיכויים שהקורא יעוף רחוק כל כך, שלא ימצא את דרכו חזרה אל הספר.
אם כך, מה לא לעשות?
1. אני לא אידיוט!
אל תתנו הסברי יתר.
אחת ההנאות בקריאה היא להבין בין השורות, להבין רמזים, להבין מההקשר – מה הדמויות חשות, חושבות ומתכוונות, מה בדיוק קרה ולפעמים אפילו מה עומד להתרחש. אחת הדרכים לפגום בהנאת הקריאה ולזרוק את הקורא מהסיפור היא להסביר לו כל דבר וכל שלב.
תכתבו מדויק וברור, והקורא יבין הרבה יותר ממה שהמילים שלכם מספרות. תנו לו קרדיט שהוא אינטליגנטי דיו, ואל תסבירו לו כל דבר.
האם באמת צריך להסביר לקורא שהיא גם עשתה פיפי, צחצחה שיניים והתלבשה? אם אין לנו סיבה ספרותית להשהות את התקדמות העלילה, רצוי לתת לקורא לדמיין מה עשתה סימה מרגע שקמה ועד שיצאה מהבית.
אחרי משפט זה, האם חובה לספר לקורא שדני שמח מאוד?
המהדרין מוסיפים מילים, כגון: "לכן", "בגלל זה", "זו הסיבה לכך ש…" אסור למילים דידקטיות אלה להימצא בטקסט ספרותי, השאירו אותן לטקסטים עיוניים־אקדמיים (על כך בפוסט 10 הבדלים בין כתיבה אקדמית־עיונית לכתיבה ספרותית).
תפסיקו להסביר!
2. זה חשוב או לא?
אל תפתחו סוגריים.
לפעמים, הסוגריים הם קרובי משפחה של הסברי היתר, והם מעיפים את הקורא, במובן הרע של המילה.
האם הקורא לא יכול להבין לבד שלא עושים מטבוחה משלוש עגבניות?
האם הקורא לא יכול לשער מדוע היא מזמינה בייביסיטר? גם אם הקורא חושב על סיבה אחרת, למשל: היא הייתה זקוקה לזמן כדי להתכונן ליום ההורים בשקט, אז מה? זה הכיף בספרות, שכל אחד לוקח את זה לכיוון אחר.
במקרים אחרים, הסוגריים באים להרחיב מידע.
אם המשפט המוסגר חשוב לסיפור, אל תכניסו אותו לסוגריים. מצאו דרך לשלב את המידע באופן סיפורי ולא על ידי הסברים דידקטיים כמאמר מוסגר. למשל: אורי מסביר להוריו מדוע לא ישן טוב בלילה. אם המשפט המוסגר אינו חשוב לסיפור, ולכן הוא בסוגריים מלכתחילה, כנראה הוא מיותר. תמחקו.
סוגריים כאלה קוטעים את רצף הקריאה, קוטעים את העלילה ו… זורקים את הקורא מהסיפור.
3. רגע, זה סיפור או ספר לימוד?
המעיטו בהערות שוליים.
הערות שוליים מאפיינות טקסטים עיוניים ואקדמיים, וכדאי להמעיט בהן בטקסט סיפורי.
למשל, במקום לכתוב "מז"פ" ובהערת שוליים להבהיר את ראשי התיבות, נכתוב בגוף הטקסט את הגרסה המלאה, ללא קיצורים שדורשים הסברים.
פה ושם אולי יש מקום להערות שוליים. אם הדמות זורקת מילים בשפה זרה, אפשר בהערת שוליים לכתוב את התרגום. בוודאי זה עדיף על פתיחת סוגריים, סמוך למשפט.
כדאי לשקול היטב אם התרגום נחוץ. יש לזכור שכל הערת שוליים כזו קוטעת את רצף הקריאה, וזורקת את הקורא מהסיפור. אם המשפט הוא באנגלית, אולי עדיף לא להסתכן בהערת שוליים, כי רוב קוראי העברית מבינים אנגלית. וגם אם כתובות מילים בשפה אחרת, אולי הקורא לא צריך להבין כל מילה ומילה, אולי מספיק שיבין את רוח הדברים, אולי עדיף שלא יבין עד הסוף, מאשר לזרוק אותו להערת שוליים.
4. אין לי אלצהיימר, אני זוכר מי זה!
הצגתם כבר את הנפשות הפועלות? אל תעשו זאת שוב ושוב ושוב ושוב.
חשוב להציג את הדמויות. הקורא צריך לדעת שחיים הוא מנהל המפעל, דורה היא אשתו, מאיה היא בתם ונירה היא המאהבת של חיים. אלו הנפשות הפועלות. הבנו. אולי צריך שוב, אבל בטח לא שוב ושוב.
יש המוסיפים חטא על פשע:
גם מזכירים מיהו חיים בפעם העשרים בסיפור, וגם עושים זאת בסוגריים. הקורא מוטל הרחק הרחק מהסיפור. רחוק כל כך, שהוא לא ימצא את דרכו בחזרה אליו.
5. מה אתה מתערב?
אל תידחפו לעלילה.
טעות נוספת שסופרים מתחילים רבים עושים בטקסטים ספרותיים המסופרים בגוף שלישי היא לדחוף את עצמם ואת דעתם לסיפור.
מי שאל אותך? מה אכפת לנו מה דעתך? מה זה, חיבור לבית הספר? מאמר דעה? לא, תן לנו לגבש את דעתנו על סמך הסיפור בלבד, ותשאיר את דעתך לעצמך.
גם זו דרך להידחף לסיפור. כל עוד הסיפור נמסר על ידי מספר כל יודע, הקורא יכול לשקוע ברצף הסיפורי. ברגע שאותו מספר מתערב בסיפור ומביע את דעתו על המתרחש או נזכר באירועים בחייו שלו, הוא קוטע את שטף הסיפור ומזכיר לקורא שזהו סיפור בלבד, כלומר: זורק אותו מהעלילה.
כמובן ייתכן שהתערבות כזו של המספר היא מכוונת, כסגנון סיפורי ייחודי המערב סיפור בגוף שלישי עם סיפור בגוף ראשון – מחשבותיו ותחושותיו של אותו מספר. לא לכך הכוונה. הכוונה היא לסיפור שרובו נמסר בגוף שלישי, ודעתו של הסופר איננה חלק מהתקדמות העלילה, אלא דווקא קוטעת אותה.
אולי יעניין אותך לקרוא את הפוסט הסברים מיותרים.
כל תולעת ספרים יודעת בדיוק על מה אני מדברת. נכון? אשמח לשמוע את דעתך.
