בפוסט ככה מדברים? חלק א' כתבתי על כך שהדיאלוג צריך להיות בשפה דיבורית, שבדרך כלל שונה במשלב משפת המספר. עוד ציינתי שלכל דמות יש סגנון דיבור משלה, ויש להקפיד עליו. מתוך דבריה וסגנונה הקורא ילמד על תכונותיה.
אנחנו יכולים ללמוד על האופי של הדמויות ועל תחושותיהן מקריאת קטעי המספר, אך אם הכול יהיה כתוב מנקודת מבטו של המספר בלבד, נקבל עמודים על גבי עמודים של תיאורים ללא "אֶקְשְׁן" בין הדמויות, וייתכן שהספר יהיה משעמם. במקרים רבים המידע הנגלה לנו מהדיאלוגים ישפיע עלינו הרבה יותר מאשר אותו מידע אם יופיע בקטעי המספר.
סיפורים טובים באמת מקדמים את העלילה בדרכים מגוונות, מרומזות לפעמים. כך הסיפור מעניין יותר, ומערב יותר את הקורא. דיאלוגים הם שיטה עקיפה להעביר לקורא מידע על הדמויות ועל העלילה בלי שהסופר יכתוב על כך במפורש, ובתנאי שהם כתובים היטב. דיאלוגים הם גם דרך נוספת לקדם את הסיפור.
הסיפור מתגלה ומתפתח בשלוש דרכים:
- מקטעי המספר אנו לומדים מה הדמויות עושות, ומה הן רואות, שומעות ומריחות.
- המספר מגולל לפנינו מידע על אופיין של הדמויות, על תחושותיהן ועל מחשבותיהן.
- הדיאלוג מלמד אותנו מה הדמויות אומרות, ודבריהן הם דרך נוספת המלמדת על תחושותיהן ועל מאפייניהן.
הדיאלוגים חשובים לסיפור שלנו, אך כתיבה לא טובה שלהם עלולה להיראות לקורא מאולצת, לא אמינה, לא אותנטית. כדי שהקורא ישקע אל תוך הסיפור שלנו ולא ייזרק ממנו החוצה ויניח את הספר מידיו (על כך בפוסט חמש דרכים לזרוק את הקורא מהסיפור), עלינו לדעת איך לכתוב את הדיאלוגים נכון, וממה להימנע.
בפוסט זה 12 טיפים שרצוי להקפיד עליהם לשם קבלת דיאלוגים טובים ואמינים.
1. כתבו את הדיאלוג בשפה מדוברת
סופרים רבים סבורים שמשלב השפה בספרם צריך להיות בינוני עד גבוה, תמיד.
נכון, כדאי שהספר יהיה כתוב בעברית נאה, תקנית, לפעמים אפילו במשלב גבוה (תלוי בסגנון הסיפור), אך זה נכון עבור שפת המספר בלבד. שפת הדיאלוג צריכה לאפיין את הדמות, ולא סביר שגיבורי הסיפור שלנו ידברו בעברית גבוהה גבוהה (אלא אם הם ילידי הארץ וקשישים או אם תקופת הסיפור היא בישראל של סוף המאה ה־19 או תחילת המאה ה־20).
בדוגמאות הבאות, בוודאי תבחינו מייד מהו ניסוח טבעי ומהו ניסוח מלאכותי.
2. בכתיבת דיאלוג אל תחשבו על כללי הדקדוק
כתיבת דיאלוג ספרותי שונה מכתיבת מכתב רשמי או עבודה להגשה בסיום קורס. בדיבור לא נשקול כל מילה שיוצאת מפינו, לא נחשוב על כללי הדקדוק, ובוודאי לא ננסה להקפיד עליהם. בדיבור חופשי מתפלחות לנו מהפה מילים לא תקניות, טעויות לשון או גמגומים.
בשיחה עם אחרים, אין לנו זמן לנסח היטב את דברינו, לא תמיד הרעיונות יוצאים ברורים, והרבה פעמים נגיד "אֶהההה" בלי לשים לב, מעין אתנחתה כדי להחליט מה הדבר הבא שאנחנו רוצים לומר. כך גם צריכה להיראות שפת הדיאלוג בסיפור שלנו – לא רהוטה, לא תקנית, עם אתנחתות (שלוש נקודות, למשל) וגמגומים.
אלמנטים כאלה, שאין מקומם בקטעי המספר, יכולים להיות מבורכים בדיאלוג. למשל, נער צעיר שהיה עד לתאונת פגע וברח יספר במשטרה:
כמובן עלינו להתאים את השפה לדמות ולסצנה המתוארת. מורה שמדברת עם תלמיד תהיה רהוטה יותר מעולה חדשה שמנסה להסביר משהו לשכנה שלה. פוליטיקאי שמשוחח עם מראיין בשידור חי בטלוויזיה יהיה רהוט יותר מנערה שמנסה להסביר להורים מדוע נענשה בבית הספר.
3. הקפידו על בידול בין הדמויות
חשוב שכל דמות תישמע אחרת – האישיות של הדמות צריכה להתבטא בדבריה. מרכיבים שונים בדיאלוג יכולים לאפיין את הדמות – תחביר ייחודי, מידת נוקשות בשיח, הומור, ביטחון עצמי וכדומה. כמובן יכולים להיות שינויים כאשר אותה דמות משוחחת עם אנשים שונים (לא נדבר עם הבוס כפי שאנו משוחחים עם חברים), אבל קווי אפיון מסוימים חייבים להישאר.
למשל, משפטים שאומרת נערה צעירה, המסיימת כל משפט בסימן שאלה גם אם היא מציינת עובדות:
4. לא להגזים במאפייני דמות שיפריעו לקריאה
אם דמות מסוימת מדברת בקיצורים ובגמגומים, אפשר לתת לכך ביטוי בדיאלוג, אך לא כדאי להגזים בכך, שכן הטקסט צריך להיות קריא. למשל, בחור חוזר שיכור הביתה, ואומר לשותף שלו:
"תפסיק ת'רעש הזה, אנננני לא יכול לסססבול יותר. בואנה, 'ני אוריד לך כאפה. 'סתלק מכאן".
עם משפט אחד כזה עוד נוכל להתמודד, אף שגם בו רצוי לבצע דילול, אבל כמה וכמה משפטים כאלה בוודאי תוקעים את הקריאה, מעצבנים את הקורא ומפריעים לזרימה של הסיפור.
5. מי מדבר?
בשרשרת דיאלוגים ארוכה, לא יעלה על הדעת לכתוב שוב ושוב מיהו הדובר – "שוקי אמר", "עמי אמר", "זהבה שאלה", "שוקי אמר", "עמי שאל" וכו'. זה מייגע, קוטע את רצף הקריאה ומונע מהקורא להישאב אל תוך הסיפור. אין צורך אחרי כל משפט לספר מיהו הדובר.
כאשר בסצנת הדיאלוג משתתפים שני אנשים בלבד, מספיק לציין מי אמר את המשפט הראשון ומי הגיב במשפט השני. ההמשך כבר יובן מההקשר. אם שרשרת הדיאלוגים ארוכה, אפשר מעת לעת להזכיר מיהו הדובר.
אם השיחה מתנהלת בין גבר לאישה, הקורא יבין מיהו הדובר הודות לשינויי הניסוח שקיימים בשפה העברית.
"אני לא יודעת מה להגיד לך".
"אני לא יודע מה להגיד לך".
ברור שאת המשפט הראשון אומרת אישה, ואת השני – גבר.
במקרים מסוימים, ההקשר לא יעזור לנו לדעת מיהו הדובר. במקרים כאלה נהיה חייבים לציין זאת במפורש.
אורי, רוני ודלית משוחחים ביניהם:
היות שבסצנה יש רק שני גברים, ואורי הוא השואל במשפט הראשון, ברור שהמשיב במשפט השני הוא רוני (כי אורי השתמש במילה "אתה"). אך האם בזמן הקריאה אנחנו רוצים להתחיל לפתור בעיות היגיון? התעכבות כזו עלולה להיות מייגעת אם היא מופיעה בספר במינון גבוה, קוטעת את רצף הקריאה ועלולה לזרוק את הקורא מהסיפור. עדיף לכתוב את המשפט הראשון כך:
"רוני, לאן אתה הולך?" שאל אורי.
כך ברור יותר מיהו המשיב במשפט השני – רוני.
את המשפט השלישי יכלו לומר גם אורי וגם דלית (אין בה מילה המסגירה אם הדובר הוא גבר או אישה), ואת המשפט הרביעי יכלו לומר רק שני הגברים (כי פנו במילה "את"). לכן כתוב בפירוש מיהו הדובר.
מהמילה "שוכחת" ברור שאת המשפט האחרון אמרה דלית.
בכל קטע דיאלוג עלינו להפעיל שיקול דעת, ולהחליט מתי ציון הדובר נחוץ – כדי שהסיפור יובן כראוי או כדי שלא נצטרך לפתור חידות היגיון – ומתי הוא מיותר.
6. הוא אמר, היא שאלה
אין רע בסיום דברי הדמות ב"אמרה רונית" או ב"שאל דוד". נהפוך הוא – זוהי הצורה העדיפה בדיאלוגים (אם כי לא כל הזמן, כפי שמוסבר בטיפ 5).
הסיפור ורגשות הדוברים צריכים להיבנות מתוכן הדיאלוגים ומהפעולות של הדמויות. מה שמחוץ למירכאות זה כבר דברי המספר. כדי שהקורא יחווה את הדיאלוג כפי שהיה חווה אותו לוּ היה צופה בסרט, מעין פינג־פונג של שיחה, כדאי להפחית ככל האפשר בסיומות כגון: "הוא צעק", "היא לחשה", "הוא בכה", "היא זעקה", "היא שיקרה", "הוא נהם".
סיומות כאלה קוטעות את רצף הדיבור ומונעות את הזרימה של הקריאה. אפשר (ורצוי) להבהיר לקורא את המצבים האלה מתוך דברי הדוברים עצמם, ולא מפרשנות של המספר על האופן שבו הדברים נאמרים (ראו בטיפ 7).
רק לפעמים, במשורה, נרצה להשתמש בפועל אחר שאינו "אמרה" או "שאל", כדי לחזק את הסצנה המתוארת ברגש ובפעולה, וכדי שהקורא "ישמע" את הטון.
להלן דוגמה למינון מופרז (מימין) לעומת דיאלוג מוצלח יותר (משמאל):
אם בכל זאת אתם רוצים לרענן מעט את "היא אמרה" או את "הוא שאל", אפשר להוסיף פעולה:
"אמרה בחיוך", "אמר ונאנח", "אמר והסתובב ללכת", "אמרה כשבחנה את החבילה שמולה" וכו'. יש אינסוף אפשרויות כאלה, אך זכרו גם בהן לא להפריז (כמוסבר בטיפ 7).
7. להראות, לא לספר: הימנעו מתואר הפועל
תיאור האופן שבו נאמרים הדברים לא יוסיף לסיפור שלכם. טיפ זה מתקשר לטיפ הקודם – אין רע בסיום דברי הדמות במילים "הוא אמר" או "היא שאלה". אין צורך להוסיף תואר הפועל הבא ללמד כיצד הדברים נאמרים. נסחו את הדיאלוג כך שהקורא יבין זאת מהמילים עצמן.
בדוגמה הראשונה המספר אומר לנו שרותי מתחננת, אך הדבר אינו ניכר מהמילים שלה.
בדוגמה השנייה הקורא מבין את התחנונים, אף שהמילה הזו לא מוזכרת כלל.
כתיבת תואר הפועל היא דרך נוספת לקטוע את רצף השיחה המתנהלת, ולמנוע מהקורא חוויית קריאה חלקה ומהנה. עוד על כך ראו בפוסט להראות, לא לספר.
8. להראות, לא לספר: אל תכניסו את התפאורה לדיאלוג
התפאורה של הסיפור לא צריכה להיכנס לדיאלוג. במילה "תפאורה" אני מתכוונת לכל דבר שהיינו רואים, לוּ היינו צופים בסרט.
במשפטים הנ"ל דוגמה לשני דיאלוגים שהמסר בהם זהה – השקיעה מרגיעה את הדובר.
המשפט הראשון נשמע מלאכותי ומאולץ. מי מדבר ככה? המשפט השני טוב יותר – כולנו יודעים איך נראית השקיעה מעל הים, ויכולים לדמיין זאת ברגע שאנו מבינים שמדובר בשקיעה ובחוף ים. כמובן אפשר להוסיף תיאורים כמו בדוגמה הראשונה, אבל בקטעי המספר ולא בקטע הדיאלוג.
9. להראות, לא לספר: העבירו לדיאלוג מידע מקטעי המספר
קטעי המספר עלולים להיות מייגעים ומשעממים אם הם ארוכים מדי. העברת מידע באמצעות דיאלוג מעניינת הרבה יותר, למשל: בדוגמה הבאה מועבר אותו מידע בדיאלוג (מימין) או בקטע המספר (משמאל).
10. היכנסו לדיאלוג מאוחר ככל האפשר
בקטעי המספר, אין צורך להסביר לקורא כל שלב ושלב שהתרחש.
"דנה התעוררה מוקדם, קמה ממיטתה, ניגשה לשירותים וצחצחה שיניים, הסתרקה, לבשה את התלבושת האחידה של בית הספר החדש וירדה לאכול ארוחת בוקר".
"דנה התעוררה מוקדם, לבשה את התלבושת האחידה של בית הספר החדש וירדה לאכול ארוחת בוקר".
ריבוי הפרטים במשפט הראשון מיותר, הקורא יכול לדמיין בעצמו מה עשתה דנה מרגע שקמה מהמיטה ועד שהתלבשה. ציון העובדה שהתלבשה אף הוא לא היה נחוץ, אך כאן המספר מרמז לנו שדנה הולכת לבית ספר חדש שיש בו תלבושת אחידה.
באותו אופן עלינו להתייחס לדיאלוג:
"שלום, יופי שבאת. התגעגעתי, מזמן לא נפגשנו. מה שלומך? מה שלום האישה והילדים? הזמנתי אותך לכאן כי יש לנו בעיה…"
"הזמנתי אותך לכאן כי יש לנו בעיה…"
במשפט הראשון אנחנו משעממים את הקורא שלנו בפרטים שהוא יכול להסיק לבד מההקשר, והוא גם יכול לדמיין את משפטי הנימוס והפתיחה בין שניים שנפגשים. הדוגמה השנייה מביאה אותנו ישירות לעניין שמקדם את העלילה.
11. העדיפו שיח קצר ומהיר
דיאלוגים מושכים לקריאה הם כמו מעין משחק פינג־פונג – מעבר מהיר בין דובר לדובר. גם אם לאחד הדוברים יש הרבה דברים חשובים לומר, לא נשכח את הדובר האחר שצריך להגיב.
בסיום כתיבת סצנת דיאלוגים, כדאי לוודא שאין בלוקים שלמים של טקסט המעידים על מונולוג ארוך מדי. קל לשבור את המונולוג בהוספת שאלות או הערות של דוברים אחרים.
12. חלוקת הדיאלוג לפסקאות
בפוסטים על הריק הטוב בטקסט שלנו / חלק א' ועל הריק הטוב בטקסט שלנו / חלק ב' כתוב על חשיבות הריווח בטקסט לקריאה נוחה וללא מאמץ.
תזכורת: הסימן הסמוי הבא מסמל מעבר לפסקה חדשה:
גם בדיאלוגים חשוב להקפיד על ריווח נכון שיקל עלינו את הקריאה. הכוונה אומנם לצורה המבנית של הטקסט, אך היא קשורה במידת מה לאופן כתיבת הדיאלוג (בעיקר נקודה ג' שלהלן).
יש שלוש נקודות שכדאי להתייחס אליהן בנושא חלוקת הדיאלוג לפסקאות:
- יש להקפיד שדובר חדש יתחיל בפסקה חדשה, גם אם הדובר הקודם אמר מילה אחת בלבד.
- אם המילים של דובר מסוים אינן רציפות, כלומר: ביניהן חוצץ קטע של המספר, המשך הדיאלוג של אותו דובר יהיה באותה פסקה, דבר המעיד על כך שהדמות הפועלת היא גם הדמות המדברת.
- אם אחד הדוברים מדבר הרבה (למשל, אימא המספרת סיפור לבנה או אדם המרצה מול קהל), כדאי לחצוץ את רצף המילים מעת לעת בהערת המספר, כדי לא לקבל טקסט ארוך מדי ללא הפסקה. הערת המספר תהיה בפסקה חדשה, וכך גם המשך דבריו של הדובר.
אולי יעניין אותך לקרוא פוסטים נוספים על כתיבת דיאלוגים: ככה מדברים? / על שפת הדיאלוג חלק א' וככה מדברים? על שפת הדיאלוג חלק ג'.
