טוב, לא בדיוק יום אחד, ולא בדיוק סנטה.
פעם חשבתי שהמילה המודפסת היא מקודשת, שאין עליה עוררין. הייתי בטוחה שספר שיוצא לאור הוא בוודאי הדבר הכי נכון, הכי מדויק, המידע שבו חייב להיות אמין, והשפה חייבת להיות תקנית.
בחלוף השנים התפכחתי והתפקחתי.
ההבנה הזו הייתה עבורי שבר גדול, כמו שבוודאי מרגיש אותו ילד שהעריץ את סנטה או שחיכה לפיית השיניים, וגילה שהכול שקר.
שחור על גבי לבן
המצאת הדפוס היא אחת מהתגליות שקידמו את האנושות. בספרים יש אוצר בלום של מידע, רעיונות, שירים, הגיגים, תיאוריות וסיפורים. לפני עידן האינטרנט והרשתות החברתיות, המילה המודפסת על נייר – עיתונים וספרים – הייתה מקור המידע העיקרי, שאמור היה להיות אמין.
המושג "שחור על גבי לבן" פירושו: "באופן ברור ומוחשי בכתב, כך שאפשר להסתמך עליו" (לפי רב־מילים).
אכן כך האמנתי.
למדתי, החכמתי והבנתי – לא הכול שחור, לא הכול לבן.
מי גילה לי?
אומנם ההכרה שהדברים לא ברורים כל כך חִלְחלה אט־אט עם הזמן, אבל ברגע אחד כל מה שספגתי התגבש להכרה ברורה – טעיתי. הבנתי שהספרים והמילה הכתובה אינם בהכרח אמינים ונכונים כפי שחשבתי (אגב, בפוסט זה אני מתייחסת לספרות ולשפה בלבד, ולא למאמרי דעה).
כמו כל דבר בחיים, גם ההתייחסות לספרים לא יכולה להיות בשחור־לבן. הספרים אינם איכותיים כולם, וגם אינם זבל כולם. יש גוונים באמצע. נדרשת הפעלה של שיקול דעת, למי להאמין ולמי לא. מה נכון ומה לא. אין אמת אחת. יש גישות, דעות, סגנונות.
עם השנים הכתיבה והפרסום הלכו ונעשו קלים יותר, ועימם הזילות של השפה ושל הספרות.
תחילה כתבו בכתב יד, ונאלצו להעתיק שוב ושוב עד לקבלת הגרסה הסופית. הדבר היה כרוך בעבודה רבה שדרשה מחויבות, נחרצות ואמונה רבה בכך שמה שכותבים ראוי לפרסום.
מאז הלכה עבודת הכתיבה ונהייתה פשוטה יותר: החל ממכונת כתיבה, טיפקס ומעבד תמלילים ועד לגרסה המודרנית של המחשב ולתוכנות כמו Word (על כך בבלוג, בחלק על כתיבה, על קריאה ועל המכונה שביניהן, ובפוסט הראשון בקטגוריה זו: גם אתם צועקים על המחשב שלכם?)
ככל שהכתיבה נעשית קלה יותר, כולם רוצים להיות סופרים.
כל אחד יכול לכתוב ספר. האם הספר יהיה טוב? אולי. ואולי לא.
כסף, כסף, כסף
כן, גם פה הוא נוגע. בעבר הייתי בטוחה שאם ספר יוצא לאור בגרסה המודפסת שלו, בוודאי עבר את כל הבדיקות האפשריות ונמצא ראוי. כיום אני יודעת שאם נשלם מספיק, גם ספר גרוע ימצא את דרכו לבית הדפוס, ומשם אפילו למדפים בחנויות הספרים, אם יהיו לו יחסי ציבור טובים.
גם ספרים בגרסה האלקטרונית שלהם עולים לא מעט כסף: יש צורך בעריכה, בהגהה, בעימוד ובגרפיקה. את כל אלה עושים בעלי מקצוע שיש לשלם להם.
אפילו עורכת ספרות ולשון משובחת לא יכולה להפוך ספר גרוע לטוב (על כך ראו בפוסט האם אפשר ליצור יש מאין?). היא יכולה לשפר את השפה, את הקישוריות בין חלקי הספר ואת הבהירות. היא גם יכולה לייעץ איך לשפר את הספר מבחינה ספרותית, אבל היא לא זו שכותבת את הספר. אם הסופר אינו מוכשר דיו ו/או אינו פתוח דיו להפנים את ההערות ואת ההצעות ולתקן בהתאם, התוצאה תהיה ספר גרוע שעבר עריכה טובה.
כסף כסף כסף, זהו המשחק. בזאת זה מתחיל ובזאת נגמר.
סביר להניח שיש סיפורים משובחים רבים במגירות ברחבי העולם, כי לכותביהם אין די כסף לקדם את הוצאתם לאור. מנגד, ספרים בינוניים ומטה הגיעו לקו הגמר ויצאו לאוויר העולם הודות לכיסים העמוקים של כותביהם.
חשוב להבהיר:
כן, יוצאים לאור ספרים משובחים. רבים, אך לא כולם. ברור שהכסף שבכיסים אינו זה שגורם לאיכות הספרים לרדת. וכמובן יש ספרים נהדרים שכתבו סופרים עניים מרודים, שיצאו לאור הודות למימון המונים. הטענה שלי איננה שאיכות כל הספרים הולכת ויורדת, אלא שבימינו ספר שהתפרסם אינו בהכרח ספר טוב. הטענה שלי היא שאיכות הספר איננה מובטחת, היות שמעטות הוצאות הספרים שלוקחות על עצמן לממן את הספר, ויש אפילו הוצאות ספרים שיוציאו לאור כמעט כל ספר, ובתנאי שהסופר ישלם על כך במיטב כספו.
לא רק כסף (או מחסור בו) אחראי לכך שחלק מהספרים היוצאים לאור אינם מדויקים, אינם תקינים, אינם חפים מטעויות.
למה יוצאים לאור ספרים שאינם כליל השלמות?
פעם האמנתי בשחור ובלבן, והמילה הכתובה שחור על גבי לבן הייתה עבורי הלבן בהתגלמותו. ככה צריך ולא אחרת. כיום אני מבינה שלא כך הדבר. להלן שלוש סיבות עיקריות לכך.
- כל הדרכים מובילות לרומא
שלחתי דוגמת עריכה ללקוח, ששלח את הטקסט שלו לכמה עורכים. כעבור כחודש הוא חזר אליי, וביקש שאני אהיה זו שאערוך את ספרו. הוא כתב לי:
"קיבלתי במקביל אלייך עוד דוגמאות עריכה לאותם עמודים, וזה הותיר אותי קצת נבוך. ניכר שרוב השיפור הלשוני הוא עניין של טעם אישי, ולא בהכרח מדובר בשגיאות…"
הוא צודק. יש דרכים רבות להעביר מסר זהה (על כך בפוסט סטיליסטיקה), ובמקרים רבים אין דרך אחת טובה מהאחרת. ההעדפה היא עניין של טעם.
אפילו אם אני עצמי אערוך את אותו טקסט במרווח של זמן, התוצאה תהיה מעט שונה. אם אקרא שוב ספר שכבר ערכתי, אמצא מה לשפר בו, גם אם לא נותרו בו טעויות. ואם אקרא שוב, אמצא שוב מה לשנות. בשלב כלשהו צריך פשוט להניח לזה, ולהחליט שזהו זה (על כך בפוסט הגיע הזמן לשים נקודה).
לכן, אי־אפשר לומר שהמילה הכתובה היא בהכרח הנכונה ביותר, שהתחביר הוא הטוב ביותר, שהסגנון הוא הכי הכי שיש. כי אין "הכי הכי" אחד. יש הרבה.
- כמו יין, גם בעלי מקצוע משתבחים עם הזמן
אנחנו לומדים ומשתפרים. אני בטוחה שאם אקרא ספרים ראשונים שערכתי, אמצא בהם טעויות שלא אמורות להיות שם. אמצא ניסוחים שארצה לשנות, לשפר. כולנו היינו פעם בעלי מקצוע מתחילים, כולנו טעינו, וכולנו התקדמנו והשתבחנו עם הניסיון. אבל בוודאי יצאו לאור ספרים שעברו עריכה והגהה על ידי בעלי מקצוע מנוסים פחות או מוכשרים פחות. כך נמצא את המילה הכתובה השגויה, את המבנה התחבירי השגוי ואת טעויות ההגהה במוצר הסופי – הספר.
עד לא מזמן, כשהייתי נתקלת בטעויות בוטות בספרים שקראתי הייתי מתעצבנת. מה זו הרשלנות הזו? איך ייתכן שמפרסמים ככה ספר? כיום אני מבינה שלא משנה כמה פעמים יקראו את הספר, יערכו אותו ויבצעו לו הגהה, עדיין ייתכן שיישארו טעויות ואי־דיוקים (עוד על כך תוכלו לקרוא בפוסט חוק מֵפרי).
אני עדיין מעקמת פרצוף במקרים כאלה, אבל כבר סלחנית (כל עוד ה"פשלות" במידה).
- הכול משתנה, גם השפה
חלים שינויים בשפה ובמוסכמות. לוּ יכולנו לשלוף איש סֵפֶר משנות ה־50 של המאה הקודמת ולשתול אותו בימינו אנו, הוא היה מזדעזע מהספרים המתפרסמים כיום, ולהפך – חלק מאיתנו יתקשה לקרוא ספרות עברית מתחילת המאה שעברה.
אין נכון אבסולוטי, יש נכון לתקופה. השפה מתפתחת ומשתנה, וכך גם המוסכמות החברתיות, ועימן המוסכמות הספרותיות. למשל, בתרגום ספרות, בעבר היו מְעַבְרְתִים שמות, והס מלהזכיר חזיר או סממנים נוצריים בספרים. כיום התרגום יהיה נאמן יותר למקור, ולא ינסו לגייר את הטקסט.
אז גם כאן אני מבינה ש"ספר משובח" הוא בעיני המתבונן, והתקופה שבה הוא חי. איכות הספר איננה דבר מוסכם וחד־משמעי, תמיד.
אף שאני מבינה את הסיבות לטעויות שנותרות בספרים שאני קוראת, ואף שאני מבינה מדוע אינם מוצלחים כפי שהייתי מצפה שיהיו, עדיין הילדה שמחכה לסנטה או לפיית השיניים תמיד נמצאת בתוכי ומתבאסת.
נכון שזה מבאס? מה דעתך?
תגובה אחת
כי אין "הכי הכי" אחד. יש הרבה.
כי אין "הכי הכי" אחד – יש הרבה.
אולי. ואולי לא.
אולי… ואולי לא.