Photo by Poppy Thomas Hill from Pexels
סופרים רבים בטוחים שספרם חף מטעויות, ואז מגלים לפחות טעות הדפסה אחת או טעויות אחרות… לאחר שהספר פורסם.
מביך. מבאס.
איזה כושר הישרדות! הספר עבר עריכה והגהה ועוד קריאה של בעל מקצוע ואין־ספור פעמים שבהן הסופר עצמו קרא את ספרו, אחרי כל שלב של ההוצאה לאור (עריכה, הגהה ועימוד) – איך הטעויות האלה שורדות? או שמא מדובר בבריאה ספונטנית?
הרצוי והמצוי
המצב הרצוי הוא שהספר יגיע להוצאה לאור לאחר שהסופר מצא ותיקן את כל הטעויות, אבל כולנו יודעים שיש רצוי ויש מצוי.
למעשה, גם כתב יד שעבר הגהות רבות מנשוא עדיין יכיל טעויות שיש לתקן. לכן הוצאות לאור רבות שולחות את הספר להגהה נוספת אחרי העימוד, כלומר: כשהקובץ כבר נראה כספר, בדרך כלל כקובץ PDF ולא כקובץ Word. מומלץ שבשלב זה ייוותרו בטקסט מעט טעויות בלבד.
מה ההבדל בין עריכה להגהה?
לא תמיד קל להבחין בין עריכת לשון ובין הגהה, לפעמים הן די חופפות. במקרים רבים הוצאות לאור שאני עובדת איתן שולחות אליי טקסט לאבחון – האם הוא זקוק לעריכה או להגהה? כמובן הדבר מתבטא בתשלום: על עבודת עריכה משלמים יותר, כי במידה רבה היא כוללת בתוכה את עבודת ההגהה פלוס.
עריכה עוסקת בתוכן הטקסט ובארגונו בצורה מושכת וברורה. זהו הפלוס.
מובן שבמהלך העריכה מבצעים גם תיקוני הגהה, אך אלו נעשים אגב הקריאה. עיקר הטיפול בזמן העריכה ניתן למרכיבים בטקסט שהם מעל התו, הרווח, האות או המילה הכתובה – מרכיבים ברמת הרעיון. בעריכה בודקים את העיקר ומשמיטים את הטפל, מעשירים את אוצר המילים, מוודאים האחדה והתאמה סגנונית, ומתייחסים לרהיטות התוכן, לזרימת הטקסט, לחלוקה לפסקות ולקישור ביניהן (עוד על סוגי עריכה לשונית כאן).
הגהה פירושה קריאה של כל אות, תו ורווח, כדי לגלות את הטעויות ששרדו לאחר העריכה ולתקנן. במהלך הגהה בודקים טעויות דקדוק, פיסוק וכתיב. בהגהה אין התמקדות ברעיון או בסגנון הכתיבה, אלא בסימנים הגרפיים וברווחים שביניהם.
מה הבעיה לעשות הגהה?
לוּ הגהה הייתה עניין פשוט, לא היו נותרים בטקסט טעויות. הלוואי שזה היה קל כל כך.
פעמים רבות אנחנו עיוורים לטעויות של עצמנו – בודקים שוב ושוב, ופשוט לא רואים.
Photo by George Becker from Pexels
בוודאי אתם זוכרים את התופעה הזו מלימודי המתמטיקה בתיכון – בדקנו את עצמנו שוב ושוב, ובכל זאת הגענו לתוצאה שגויה, בגלל שטות קטנה כמו סימן פלוס במקום מינוס או טעות חישוב בסיסית ברמה של כיתה ד'. ככה זה גם בכתיבה, בעריכה ובהגהה.
לפעמים אנחנו מרוכזים כל כך ברעיון שהמילים מעבירות, שאנחנו לא שמים לב לזוטות, כגון חילוף אותיות, כפל מילה, אות חסרה וכד'. העניין הוא, שלא מדובר בזוטות כלל, אלו טעויות שאסור שיישארו בטקסט הסופי. אפילו טעות אחת שתיוותר אחרי שהספר הודפס תגרום לעוגמת נפש רבה.
נוסף על העיוורון לטעויות שאנחנו לא אמורים לעשות (ובדיעבד לא מבינים איך שגינו), אנו עושים טעויות שאנחנו פשוט לא מודעים להן. רבים מאיתנו דוברי עברית כשפת אם, משכילים ורהוטים. למרות זאת, יש לנו טעויות לשון. גם אני נדהמתי לגלות זאת על עצמי, במהלך לימודי העריכה והתרגום. וכמובן יש עולים חדשים ואנשים שאובחנו כדיסלקטים, שאינם מסוגלים לעלות על הטעויות של עצמם (ראו במי זקוק לעריכה לשונית?).
איך נלחמים בטעויות הגהה?
פטנט אפשרי להגהה משובחת הוא לקרוא את הטקסט מהסוף להתחלה. ככה יכולים להתרכז בתווים וברווחים עצמם, בלי להיות מוסחים בגלל מעקב אחר המסר או הסיפור. כמה מגיהים מקצועיים עושים זאת? אפס. אני ממליצה לסופרים לאמץ גישה זו לפני הגשת ספרם להוצאות לאור, אולי כך יעלה הסיכוי שהספר יעבור לשלב הבא, לאחר ההתרשמות הראשונית.
פטנט אחר הוא לקרוא את הטקסט כמה וכמה פעמים, ולהתרכז כל פעם בבעיה אפשרית אחת: רק בפיסוק, רק בהאחדה של הזמנים, רק בבדיקת זכר/נקבה וכו'.
לבדיקת טעויות כתיב, אפשר להיעזר באפשרות האיות של תוכנת וורד, אך צריך להיזהר מהומופונים – מילים שנהגות אותו דבר אך הכתיב שלהן שונה (עוד על כך ראו בפוסט מילון אישי).
וכמובן אפשר לתת לחברים לקרוא את הספר, אנשים שיסתכלו עליו ב"עין טרייה", ויזהו את הטעויות שהסופר עיוור להן.
לפעמים הדבר הפשוט ביותר משפר את הטקסט פלאים: כדאי להניח אותו בצד, ולאחר שנת לילה טובה נראה דברים שלא ראינו קודם, או אפילו לתת לטקסט לנוח במגירה זמן מה, ולקרוא אותו בהמשך בעיניים טריות. במקרה זה צריך להיזהר מכתיבה לנצח (על כך בפוסט הגיע הזמן לשים נקודה).
לְמה עוד חשוב לשים לב במהלך ההגהה?
מלבד כתיב, פיסוק ודקדוק יש דברים נוספים שחשוב להיות מודעים אליהם. מי שמבצע הגהה צריך להכיר את הכללים, ולוודא שימוש נכון והאחדה. למשל:
- מיקום הנקודה והפסיק יחסית למירכאות
- מירכאות או גרש?
- מירכאות, גרש או אותיות מודגשות?
על כך תוכלו לקרוא באתר של האקדמיה ללשון העברית.
- בעיות זכר ונקבה
- אם משובצים מושגים באנגלית, האם באות גדולה או קטנה?
- ראשי תיבות או המילה השלמה?
- הזחה או לא?
- מיקום המספר המפנה להערת שוליים
- אופן כתיבת פריטי ביבליוגרפיה
הנ"ל רק קומץ דוגמאות לדברים שיש לשים לב אליהם במהלך ההגהה. מה שמשותף לכולן הוא האלמנט הטכני שיש בעבודת ההגהה, בניגוד לאלמנט התוכני שמאפיין עריכה.
דוגמאות נוספות לסוגי טעויות שעולים עליהן בזמן הגהה תוכלו לקרוא בפוסט של "עלי דפנה", עריכה והגהה – זה אותו דבר?
מה אסור לעשות במהלך הגהה?
לפעמים מגיהים מקצועיים לוקים ב"הגהת יתר".
מדובר באנשי מקצוע שאין להטיל ספק בשליטתם המוחלטת ברזי השפה העברית, אך לא תמיד הם מודעים לאיכויות אחרות בספר, מלבד השפה – איכויות שהעורך מכיר. יש לזכור שהעורך הוא זה שנמצא בקשר הדוק עם מחבר הספר, והוא זה שיודע מה חשוב לסופר ואסור בשום אופן לשנות.
למשל, לפי כללי הכתיב החדשים של האקדמיה ללשון העברית, הכתיב התקני הוא "אימא", "צוהריים", "למוחרת" ועוד. הסופר יכול להתעקש בכל זאת להשאיר את הכתיב הישן במילה מסוימת, והעורך הוא זה שמודע לכך. אם מילה שאיננה בכתיב התקני מופיעה כך בספר באופן עקבי, כנראה הדבר נעשה בכוונה, ואין לתקן זאת. רצוי כמובן להוסיף הערה במקום הראשון שהמילה מופיעה, כדי לוודא שאכן טעות הכתיב מכוונת.
בעיה נוספת שקורית פעמים רבות במהלך ההגהה היא תיקון של דיאלוגים לשפה תקנית נאה. מגיהים שאין להם רגישות ספרותית יתקנו כל טעות לשון שייתקלו בה, אף שהיא מכוונת. אם הדמות בסיפור איננה משכילה, ונוטה לדבר במשלב שפה נמוך, כך צריך להישאר בדיאלוגים. יש טעויות לשון נפוצות שגם משכילים דוברי עברית שוגים בהן. לקבלת דיאלוגים אמינים, אין לתקן טעויות אלה.
גם לפיסוק יכולה להיות משמעות ספרותית. ביצירה ספרותית יש ערך למילים, כמובן, אך לא רק. מאפיינים סגנוניים שונים, כגון אורך המשפטים, יכולים לתרום למשמעות הסיפור (הרחבה על כך ראו בפוסט סטיליסטיקה). בהקשר זה, באתר של האקדמיה ללשון העברית כתוב:
"כללי הפיסוק שלהלן אינם כללים נוקשים, בחינת חוק ולא יעבור;
במקרים רבים נוסחו הכללים באופן המותיר מקום לשיקול הדעת של הכותב".
כלומר, אין סיבה שבמהלך הגהה מקצועית ישַנו משהו בפיסוק, בהנחה שהעורך הביא בחשבון את מאפייני הסגנון של הסיפור.
סוג נוסף של הגהת יתר הוא שינויים בלתי נחוצים. למשל, יש מילים שיכולות להיות זכר ונקבה (על כך בפוסט זכר ונקבה ברא אותם, חלק ב'). אם לאורך כל הטקסט המילים "מטבע" או "פנים" מופיעות כנקבה, אין לשנות זאת במהלך ההגהה. גם מילים כגון "זאת" ו"זו" או "אלה" ואלו" תקינות לחלוטין, ואין סיבה שבהגהה הן ישונו, בהתאם להעדפה הסגנונית של המגיהה. יש להיצמד להעדפה הסגנונית של הסופר.
סוף דבר
ייתכן שלאחר כל ההגהות הרבות שנעשות במהלך הוצאת הספר לאור, נקבל גרסה סופית ללא טעויות דפוס. הללויה! אבל…
פעמים רבות העורכים אינם מקבלים את הספר לבדיקה לאחר הגהה, והכותבים אינם מודעים לנקודות שציינתי למעלה. כך עלול לקרות מצב שספר ערוך לתפארת מאבד קצת מזוהרו.
חבל.
בוודאי נתקלת בטעויות הגהה במהלך קריאה של ספר כלשהו. מהי תגובתך – סלחנות? אכזבה? כעס?
