הפעם פוסט קצרצר, הגיגים שצצו להם במחצית החיים.
במהלך סידור ניירת שחיכתה שנים לתירוץ, מצאתי עבודה שכתבתי כשהייתי בכיתה י' – ניירת מצהיבה שמישהו אחר לא היה חושב פעמיים ומשליך לפח מזמן – ניתוח ספרותי של הקלאסיקה הנפלאה, "הזקן והים" מאת ארנסט הֶמינגוֵי.
מדוע אני מתעכבת על העבודה הזו?
כי היא מזכירה לי (שוב) עד כמה אהבתי לקרוא ולנתח טקסטים ספרותיים. לאן נעלמו העבודות האחרות שהגשתי בשיעורי ספרות? למה אותן לא שמרתי? אין לי מושג. עבודה זו הייתה האחרונה שהגשתי, בשנה האחרונה שלמדתי ספרות בתיכון. כיום, יותר מארבעים שנה לאחר כתיבתה, אני תמהה על מסלול חיי. למה לא בחרתי ללמוד במגמת ספרות? מה גרם לי לפנות למגמת ביולוגיה־כימיה בתיכון, ולעסוק במדע רוב חיי הבוגרים?
לאלוהים פתרונים.
יש כאן מעין סגירת מעגל עבורי. תזכורת וחיזוק להחלטתי בשנים האחרונות לשנות את מרכז הכובד של חיי מהרבה מדע ומעט ספרות להמון ספרות ואפס מדע. זוהי תזכורת לכך שאני ממש ממש טובה במה שבחרתי לעשות.
אגב, העבודה שהגשתי לא באמת מדהימה. בקריאתה מחדש, ממרום שנותיי ומניסיוני רב השנים כמורה בעצמי, אני רואה עד כמה המורה שלי חיפפה בבדיקה. למרות זאת, נהניתי לבצע את המשימה, ואני מזכירה לעצמי לא להיות כל כך ביקורתית כלפי אותה נערה שהייתי – הרי לא היה אז אינטרנט למציאת תקצירים וסיכומים, ובכל זאת כתבתי את העבודה כשהייתי בת 16 בלבד.
נוסטלגיה
אני נזכרת בתקופה אחרת בחיי, כמה שנים לאחר שחרורי מהשירות הצבאי. הלכתי ללמוד בחוג ללימודים ספרדיים ולטינו־אמריקאיים באוניברסיטה העברית שבהר הצופים. עבדתי ובד בבד למדתי בתוכנית שכללה לימודי ספרדית, והרבה הרבה יצירות ספרותיות מאת מיטב הסופרים והמשוררים של ספרד ושל אמריקה הלטינית. שם למדתי להכיר את מיגל דה אונאמונו, את גבריאל גארסייה מארקס, את חואן רמון חימנס ועוד רבים ונפלאים.
כך סיימתי שנה א' נהדרת בלימודים לתואר ראשון. רציתי להמשיך, באמת רציתי. אבל אתם יודעים, החיים. הבנתי שהרצון הזה לא מעשי כל כך. כשהסברתי את החלטתי לעזוב, אמרתי:
"מה כבר אוכל לעשות עם תואר ראשון בתחום של מדעי הרוח? מקסימום אוכל להיות מורה. לא רוצה!"
חזרתי למדע.
אומנם לא הפסקתי לקרוא מכל הבא ליד, אך לשם השכלה פורמלית הלכתי ללמוד בפקולטה לחקלאות ברחובות, וסיימתי לימודים לתואר ראשון ולתואר שני. ליתר ביטחון, כדי להתפרנס אם לא אמצא עבודה בתחום, למדתי הוראת המדעים בד בבד עם התואר השני. רק ליתר ביטחון. לא רציתי להיות מורה, זוכרים?
תוכניות לחוד, וההוא שם צוחק בקול גדול.
כיום
כיום, אחרי כ־25 שנות הוראה מוצלחות (לימדתי מדעים, איך לא?), אחרי חצי חיים (אני אופטימית שאיחולי "עד 120" אכן יתגשמו), חזרתי לאהבתי משכבר הימים – ספרות, הפעם כעורכת ספרות. מי יודע, אולי בעוד רבע מאה נוסף אעז לשחרר לעולם את כתביי. בינתיים, אני נהנית לקרוא, לקרוא ולקרוא, ולעזור לסופרים אמיצים ממני להשתפר ולהוציא לאור את ספרם.
ומה ההגיגים שלך בנושא?
