שנים רבות עסקתי במדע לפרנסתי, נוסף על התמכרותי למילים להנאתי. לכן לא פלא שאחד המקרים שקרו לי במסגרת עבודתי הנוכחית (עריכה לשונית וספרותית) הזכיר לי את תיאוריית הבריאה הספונטנית.
בעבר האמינו שחיים יכולים להיווצר מחומר דומם. עובדה, בשר שעומד זמן מה מעלה רימות, שיהפכו לזבובים (מכאן ברור שזבובים נוצרים מבשר); צפרדעים מופיעות לפתע פתאום בשלוליות (הן נוצרות מבוץ, כמובן); ועכברים צצים באסמי חיטה (מה שמוכיח בוודאות שהחיטה יוצרת עכברים).
אמונה זו בבריאה הספונטנית נמשכה כאלפיים שנה, והחלה להתערער במאה ה־17 עם ניסוייו של פרנצ'סקו רדי ועם המצאת המיקרוסקופ על ידי אנטוני ואן לוונהוק. התיאוריה הופרכה סופית במאה ה־19 הודות לניסוייו של לואי פסטר.
איך כל זה קשור לעריכת ספרים?
מה הקשר בין תיאוריית הבריאה הספונטנית ובין עריכת ספרים? קראו את הסיפור הבא, ותבינו.
לאחרונה התבקשתי לערוך ספר עיון בנושא אלרגיות.
את הספר הזמין אדם שמתנדב בעמותה הפועלת למען משפחות של ילדים הסובלים מאלרגיות, וכתב אותו רופא. בשיחה עם מזמין הספר, הוא הסביר לי שהרופא כתב נורא מדעי ומשעמם, והוא מבקש שבעריכה אדאג שהטקסט יהיה קריא יותר, עממי יותר, כזה שימשוך הורים לילדים אלרגיים לקרוא אותו.
כהרגלי, ביקשתי שישלח לי פרק או שניים כדי שאכין עבורו דוגמת עריכה.
אכן, הספר שקיבלתי רחוק מלהיות עממי. הוא כתוב בשפה מקצועית, ועמוס במונחים לועזיים ובסימולים שכוללים אותיות ומספרים חסרי פשר. המשפטים בו ארוכים כאורך הגלות, והדוגמאות שניתנו כמו נלקחו מספר לימוד עב כרס שנרדמים רק מלהסתכל עליו.
ניגשתי במרץ למלאכת העריכה: בחרתי 3 פרקים שונים, וערכתי בכל אחד מהם כעמוד וחצי. קיצרתי משפטים, הסברתי מושגים בשפה עממית יותר ומחקתי רשימות של סימולים מדעיים שאינם אומרים לקורא דבר.
את התוצאה – טקסטים קריאים ומובנים לכול – שלחתי ללקוח.
בשיחת טלפון כמה שעות אחר כך הוא שאל אותי:
"את יכולה להפוך את הספר למעניין יותר?"
"מה?"
"נו, שיהיה מעניין יותר. שהורים יקראו את זה בכיף…"
שתיקה.
"נו, את יכולה?"
לקח לי זמן להתעשת, אבל לבסוף עניתי:
"לא".
כדי שהספר יהיה מעניין יותר, צריך להמעיט בעובדות מדעיות ולהרבות באנקדוטות מחיי היומיום. צריך לספר סיפורים מהחיים (מקרה בוחן, Case Study) מנקודות מבט שונות: של הילדים האלרגיים, של משפחתם, של המורים והמדריכים שלהם בתנועה, של חבריהם ושל ההורים של חבריהם, של מסעדנים, של רופאי המשפחה ושל רופאים בחדרי מיון.
כדי שהספר יהיה מעניין צריך לראיין אנשים, לשמוע מה דעתם על הנושא, איך הם מתמודדים עם הבעיה. האם הם בכלל מסכימים להתמודד עם הבעיה? עד כמה הם מפחדים לארח בביתם ילד אלרגי? איך הרגיש החבר הכי טוב כשחברו החל להתנפח ולהשתנק לידו? האם הגננת מסכימה לקבל לגן ילד אלרגי? האם יש לה כלים להשגיח עליו?
כדי שהספר יהיה מעניין צריך להביא תובנות של אנשים בעלי ניסיון שנקלעו לתחום בלי שבחרו בכך. מה הפטנט של אימא להבטיח שבנה לא ייחשף לחומר אסור? איך מחנכים את הילדים מגיל קטן להיזהר? איך מחנכים את החברים להיזהר? את הורי החברים?
כל השאלות הנ"ל ואחרות, הן אלו שיעניינו את ההורים לילדים אלרגיים ויגרמו להם לקרוא את הספר בנשימה אחת. מידע מדעי יבש? לא ממש.
כפי שאתם בוודאי מבינים, הספר שהוגש לי לעריכה לא כלל דבר מכל ההצעות האלה. אני לא יכולה לקחת את פיסות המידע המשעממות, לעשות הוקוס־פוקוס, ולקבל את אותן פיסות מידע בדיוק, אבל הפעם כתובות צורה מרתקת.
את כל זה הסברתי ללקוח, וסיכמתי:
"מה שאתה רוצה זה ספר אחר לגמרי מהספר שקיבלת. אתה רוצה ספר שמצריך חקירה, עבודת שטח, שיחה עם אנשים הקשורים לתחום בהקשרים שונים. צריך לכתוב את הספר מחדש".
אחרי שהלקוח הקשיב לדבריי בתשומת לב רבה, הוא שאל:
"אז את יכולה להפוך את הספר למעניין?"
מה דעתך, אני יכולה ליצור יש מאין?
