לפני הקריאה נא להשאיר את העלבון ואת הרגישות בצד. העיסוק בנושא זה מחייב שימוש במילים בוטות כדי להמחיש את המילים הנקיות.
ועכשיו לפוסט עצמו:
לשון נקייה (יופמיזם) היא ניסוח מעודן שבא להחליף מילים בוטות שאין רוצים לומר בפירוש. לפעמים השימוש נעשה כדי לא להעליב, לא לקלל או לא לומר מילים שיש עליהן טאבו.
כאשר המניע הוא ניסיון לטייח עובדות באמצעות השפה – נקרא לזה מכבסת מילים. למשל, במקום פיטורים המוניים במפעל נדבר על התייעלות, ובמקום רצח את אשתו נדבר על אלמן מבחירה.
גם תקינות פוליטית (political correctness) היא סוג של לשון נקייה, בהקשר של קבוצות מסוימות בחברה (בדרך כלל קבוצות מקופחות), במטרה להכניס למודעות החברתית שיח מכבד יותר מהדיבור המזלזל הגזעני, ההומופובי, השובניסטי וכדומה.
עוד דוגמאות לתקינות פוליטית במאמר מאת רוביק רוזנטל: תקינות פוליטית, לשון נקייה והזניית השפה.
אין באמת הבדל עקרוני בין לשון נקייה ללשון תקינה פוליטית, מלבד אולי הכוונה והתוצאה – הראשונה נובעת מכוונה טובה שאיננה מזיקה; השנייה, שגם היא נובעת מכוונה טובה, עלולה להגיע עד כדי אבסורד (על כך בהמשך הפוסט).
סיפור אמיתי
את הסיפור הזה שמעתי מחברה שהתקשתה להיכנס להיריון. לאחר בדיקות רבות שעשו היא ובן זוגה (גם אני נקייה – נמנעתי מלכתוב "בעלה"), הלכו לגינקולוג לשמוע את גזר הדין.
הרופא הודיע להם שכל הבדיקות שלהם תקינות, וסיים את הביקור במילים:
"הזדיינו בסבלנות".
מה התדהמה הגדולה?
בסך הכול חטא הרופא בכך שנמנע משימוש בלשון נקייה.
הוא השתמש בביטוי תקין לחלוטין בעברית ארכאית, שמשמעותו – "חכו בסבלנות". זו דוגמה למילה שמשמעותה המקורית תמימה לחלוטין – המילה "הזדיין" פירושה "התחמש", ובהשאלה: התחמשו בסבלנות. למילה זו נהייתה קונוטציה גסה, עקב שינויים חברתיים־תרבותיים.
למה לדבר על תקינות פוליטית בבלוג העוסק בכתיבה?
מלבד העובדה שזו הזדמנות מצוינת להדגים את עושר השפה העברית ואת הדרכים השונות לומר את אותו דבר, נושא זה חייב להיכנס למערכת השיקולים של כל סופר.
כפי שציין ג'ורג' קרלין בקטע מצחיק עד דמעות, ככל שהשפה הופכת להיות יותר ויותר נקייה ותקינה פוליטית, כך אנו צריכים להשתמש ביותר הברות ומילים כדי לומר בדיוק את אותו דבר, רק בצורה עקלקלה, מסורבלת. המסר מגיע בדלת האחורית, וכל החיוּת והחדוּת שאולי הייתה בו עלולה להיעלם. ככל שננסה יותר לתת דעתנו על לשון תקינה פוליטית, כך מספר ההברות והמילים ילך ויגדל, דבר שעלול לפגוע בזרימה ובקצב של הכתיבה, ולהוציא את החיים מהמילים.
יותם זמרי מציין שלוּ היו ממציאים את התקינות הפוליטית לפני עשרות שנים, לא היינו זוכים למערכונים של הגשש החיוור, לסרטי הבורקס הפופולריים ועוד. ככל שהכתיבה ספונטנית יותר, מהלב ולא מהמוח, כך היא משובחת יותר. תשומת לב יתירה ללשון נקייה פוגעת ביצירתיות, בדיוק כפי שעודף חשיבה על נושאים אחרים (כגון תחביר) פוגע בה.
המסר של יותם זמרי הוא שאנו חיים ב"עולם שבו כולם נפגעים מהכול עד כדי כך שכבר אין חשק להגיד כלום". אם כל הזמן נחשוב איך יתקבל מה שכתבנו ואם מישהו עלול להיעלב, נהיה עסוקים בכתיבת סחור סחור, במקום להגיד את מה שבאמת רצינו לומר, או פשוט נניח את העט (או נפנה גב למקלדת), ונוותר מראש על הכתיבה.
כדאי לשים לב לגבול שבין רצונו של הסופר לא לגעת ביבלות של הקורא ולא להעליב אותו, ובין ההשלכה שיש לזה על מהימנות הסיפור. סיפור טוב צריך להיות ישיר, כן וברור, בלי להחביא את המסר. הסתתרות מאחורי מילים מכובסות ותקינות פוליטית תקשה על הקורא להבין את הרעיון, תסרבל את הסיפור, תשעמם ותגרום לו להניח את הספר בצד.
אם נכתוב בשפה ישירה שתזכיר לקורא את התסביכים שלו, הוא יכול להגיב בשני אופנים: 1. להניח את הספר לעד, וללכת לבכות בפינה ולהתחבר (שוב) לתסכולים שלו; 2. להתמודד עם המראָה שהסופר מציב מולו, להמשיך לקרוא ומי יודע – אולי קריאה על גיבור שעימו הקורא מזדהה דווקא תסייע לו להרגיש טוב יותר עם עצמו.
מנגד, אם נכתוב בשפה בוטה מדי, בחוסר רגישות, אנו עלולים באמת לאבד את קוראינו, שלא לדבר על הסכנה של תביעה משפטית.
למה בכל זאת משתמשים בלשון נקייה, תקינה פוליטית?
- כדי לסלק מהחברה דעות קדומות ולעודד שיח מכבד
השיח בחברה שלנו, שהפך להיות בוטה, מעליב וחסר רגישות. שיח זה מתחיל בנבחרי העם שלנו בכנסת, ומחלחל מטה לחיי היומיום ברחוב, בכבישים ובבתי הספר.
היפותזת ספיר־וורף קובעת כי יש יחס ישיר בין השפה שאדם מדבר בה ובין הדרך שבה הוא מבין את העולם ומתנהג בו, ולכן יש חשיבות רבה למילים שנבחר. הכוונה היא שהשפה לא רק מתארת מציאות אלא גם יוצרת אותה.
נדב תמיר נותן דוגמאות לכך שהתקינות הפוליטית אכן שינתה לטובה דברים בחברה, אך היה שמח לוּ לא הייתה מעורבת בכך צביעות – אותו דבר שמותר לקבוצה אחת לומר, אסור לאחרת.
פוליטיקאים, עיתונאים, כוכבים ואנשי ציבור נוספים משפיעים על דעת הקהל, והם לא יכולים להרשות לעצמם לדבר ספונטנית מהלב. הם צריכים לשקול כל מילה, פן תתעורר קבוצת מיעוטים כזו או אחרת ותתבע את עלבונה.
אין ספק שגם לסופרים יש תפקיד חשוב בגיבוש עמדות חברתיות־תרבותיות, אך האם השפה התקינה פוליטית תעשה זאת או אולי דווקא השפה הבוטה, המנערת, זו שנכנסת לקרביים?
יש שיטענו שההיפותזה הנ"ל היא קשקוש, וששימוש בשפה נקייה ותקינה פוליטית הוא טמטום במקרה הטוב, וצביעות במקרה ה… פחות טוב (זו דוגמה ללשון נקייה).
יותם זמרי כתב: "מותר עדיין להגיד 'מטומטם'? וואלה אין לי מושג, לכו תדעו, אולי אני פוגע פה באוכלוסייה שלמה של מטומטמים, וכבר לא אומרים 'מטומטם' אלא 'מפותח דבילית' או משהו בסגנון".
גם פרופ' אריה אלדד טוען שלקחנו את התקינות הפוליטית צעד אחד יותר מדי.
אומנם יש דעות לכאן ולכאן בנושא נחיצות השיח התקין פוליטית, אך יש נושאים שהם בקונצנזוס. כולנו מסכימים שבשפה מכבדת אין מקום למילים כגון "נכה" ו"מפגר" – מילים שבעבר תיארו עובדה, אך עם הזמן הפכו לקללות. לשם כך מומלץ לקרוא את המאמר מאת ד"ר גבריאלה עילם: איך לדבר ולכתוב על אנשים עם מוגבלות? (בעיקר מעמ' 7).
- כדי לא לפגוע
למעלה ציינתי דעות בעד ונגד השימוש בלשון נקייה ותקינה פוליטית. נדרשים איזון נכון ושיקול דעת אם, מתי ואיך להשתמש בלשון נקייה.
במקרים מסוימים הלשון התקינה פוליטית היא הכרחית, במקרים אחרים היא פשוט נימוס אלמנטרי, העוזר לשמור על יחסים טובים עם האנשים הסובבים אותנו.
אני מעריכה אנשים ישירים שאינם הולכים סחור סחור, שאינם משקרים, אבל גם אין סיבה להעליב סתם, ללא צורך. אני רואה את הלשון הנקייה כסוג של שקר לבן – שקר שאינו מזיק, ונאמר מכוונות טובות, כדי לא לפגוע.
למשל, אין סיבה לומר: "התספורת שלך נוראית, ממש מכוערת", גם אם חושבים כך. זה לא יועיל, כי אי־אפשר להחזיר שיער שנגזז. במקרה זה, במה יועיל לומר את האמת בפרצוף? סתם נגרום לעוגמת נפש. אפשר לנסח את הדברים אחרת: "התספורת שלך לא רעה, אבל אהבתי יותר את השיער שלך לפני כן". לעומת זאת, אפשר ורצוי להגיד לחברה שמודדת שמלה בחנות: "השמלה הזו ממש מכוערת עלייך", כי עדיין יש לה אפשרות להחזיר את השמלה למתלה, זה עדיין הפיך.
שנים רבות הייתי מורה בתיכון, וחרדתי מהימים שבהם הייתי צריכה לשקף להורים שהילדה שלהם טיפשה ועצלנית או שהילד שלהם מפריע, חוצפן, מעצבן וכל הזמן צריך להגיד לו שיסתום את הפה – וכל זאת בנימוס. הלשון הנקייה באה כאן לעזרתי, ועם השנים שכללתי אותה לכדי שלמות.
"רינת קצת מתקשה בחומר הנלמד. היא בטח נלחצת במבחנים, ולכן לא מצליחה לקבל ציון גבוה מ־10 (מתוך 100). נדרשת ממנה השקעה הרבה יותר גדולה מאשר לחברות שלה, אבל לצערי לא נראה לי שהיא משקיעה מספיק בלמידה".
"יוסי מתקשה לשבת בשקט, חשבתם לבדוק אם יש לו הפרעת קשב וריכוז? אולי אבחון והמלצות מתאימות יעזרו לו להקשיב בשיעורים, ולא לדבר כל כך הרבה. הוא בטח מתוסכל מהמצב שלו, ולכן עונה לא כל כך יפה כשמעירים לו. חבל, חברים בכיתה מתרחקים ממנו וכועסים עליו, וגם המורים…"
לפעמים העלבון הוא עניין של השקפה.
לפני שנים אחדות ביקרתי בפריז, והגעתי לגשר מנעולי האהבה. לידי עמדו שני חרדים עם מדריך טיולים פרטי, והמדריך הסביר להם שנאהבים רואים בנעילת המנעול ערובה לכך שאהבתם תהיה נצחית. תגובת האישה החרדית הייתה:
"איזה אמונות תפלות יש לאנשים".
לפעמים הקביעה אם הניסוח תקין פוליטית תלויה בעיני המתבונן. בעיניו של אדם חילוני אין הבדל בין "מאמין באמונות טפלות" ובין "מאמין באלוהים", אך כדי לכבד את הדתיים הוא יאמר בלשון נקייה – "מאמין". בעיני האדם הדתי אמונתו היא דבר ממשי שאין בינה ובין אמונה תפלה דבר וחצי דבר, ולכן לא יראה באמירה הזו של החילוני ("מאמין") כלשון נקייה.
כסופרים, עלינו לשמור על האיזון הזה בין כתיבה ישירה, אמינה ומשכנעת, אף שהיא עלולה לפגוע, ובין פגיעה סתם, ללא סיבה ספרותית.
- כדי לא להישמע גס, בוטה וגזען
להלן קטע ששכנתי, עליה השלום, אלמנה חביבה חובשת כיפה, הייתה יכולה לומר בלי בושה, ולהצהיר מייד אחר כך: "ותדעי לך שאני בכלל לא גזענית".
מדובר ברכילות (איך לא?) על בחורה חסידית וצנועה, שמה לעשות – התאהבה ביוצא עדות המזרח, חזרה בשאלה ואפילו אכלה בשר חזיר, וכעונש משמיים חלתה בסרטן.
ככה נשמע סיפורה בלשון נקייה:
"שמעת איזו בושה נפלה על משפחת לביץ'? הקטנה שלהם, רוח'לה, התאהבה עם אחד לא משלנו, יצאה לתרבות רעה ואפילו אכלה פרה נמוכה. השם רואה הכול, ומעניש – היא מתה מהמחלה".
אם זהו סיפורנו – כיצד עלינו לתאר זאת?
התיאור צריך לאפיין את הדמות הדוברת. במקרה זה, סביר שהדיאלוג שנכתוב יהיה בדיוק כפי שכתוב למעלה, כי זוהי גישתה של הדוברת לשפה התקינה פוליטית, גם אם היא מדברת כך בגלל החינוך שקיבלה, ללא מודעות לעובדה שזוהי שפה תקינה פוליטית.
לוּ היינו מכניסים את הרכילות הנ"ל לפה של דמות בוטה שלא אכפת לה מה יחשבו עליה, סביר להניח שהיינו מוותרים על ניקוי המילים.
- כדי להבין נכון את הטון
טון הדיבור חשוב לא פחות מהמילים עצמן, ולפעמים אף יותר. כאשר קוראים טקסט כתוב, אי־אפשר לשמוע את הטון שבו נכתבו הדברים, וזה עלול ליצור בעיות. הטון שנדמיין בעיני רוחנו אינו בהכרח הטון שאליו התכוון המשורר.
אם נשאל משהו את הבוס שלנו, ונקבל ממנו תשובת טקסט שבה כתוב: "אין לי זמן בשבילך עכשיו", אנו עלולים להבין שהוא כועס עלינו ולחשוב עליו שהוא איש מגעיל, בעוד שהוא בסך הכול השיב בחיפזון, כאשר היה עסוק וטרוד, בטון שעלול להיתפס כקר וזעוף. מבחינתו, הוא השיב ולא התעלם מההודעה. תשובה אחרת, "אני ממש עסוק, נדבר אחר כך", הייתה מרככת את המצב, אף שבשני המקרים שאלנו שאלה ולא קיבלנו תשובה.
נקודה זו חשובה במיוחד בימינו, כשאנו ממעטים להתקשר לאנשים ולדבר עימם, ומרבים לכתוב להם מיילים והודעות טקסט. לשם כך המציאו את האימוג'ים, כדי שלא נתבלבל חלילה בטון, אבל זהו כבר נושא לפוסט אחר (קצת על כך תוכלו לקרוא בפוסט מה שאלת??? מה ששמעת!!!).
לוּ היו שומעים אותי, היו מבינים מהטון שלי שהמילה "טמבל" נכתבה בחיבה, אך כשהיא כתובה בהודעה – ככה כמילה יחידה – אפשר בטעות לחשוב שאני לא מנומסת ולהיעלב מהטון שהקורא ישמע. לעומת זאת, אם אכתוב "טמבלון" או "טמבל קטן" – החיבה תבלוט יותר.
שימוש בשפה נקייה עשוי למנוע אי־הבנות מסוג זה.
כאשר אנו כותבים סיפור, איננו מוגבלים למילים אחדות בלבד. מלבד העלילה עצמה אנו מפתחים דמויות ומתארים סביבה ואווירה, וכל אלה מאפשרים לקורא להבין את הטון, מתוך ההקשר. לכן אין סיבה לדאוג לעידון הניסוח להבהרת הטון.
- כדי להימנע מהתמודדות עם המציאות
לטענתו של ג'ורג' קרלין, השפה הנקייה מסתירה את המציאות, ומונעת את האפשרות להתמודד עימה. יש אנשים שמתקשים להתמודד עם המציאות העירומה, ונוח להם להתחבא מאחורי גבב של מילים. אנשים אלה לא יוכלו להיות סופרים שיוציאו תחת ידם יצירות משובחות.
אכן, לפעמים השימוש התקין פוליטית מפריע לשים מראָה מול המציאות ולשקף אותה כפי שהיא.
למשל, הביטוי "אנשים קשי יום" במקום "עניים" בא ליפות את המצב המכוער הזה שנקרא "עוני". הביטוי "קשי יום" מופיע באצטלה של חריצות ושל נחישות לעבוד ולהרוויח למחייתם, והוא מסתיר את האמת המרה – במדינת ישראל יוקר המחיה כה גבוה שגם אנשים חרוצים ונחושים אינם מצליחים לגמור את החודש, והם פשוט – עניים.
דוגמה נוספת להתחמקות מהמציאות הכואבת:
אף אחד לא רוצה להזדקן, אך כדי לא להגיע לזה צריך למות צעירים, וגם את זה אף אחד לא רוצה. אנחנו לא רוצים להיות זקנים, להשתין ולחרבן בחיתולים, לגור בבית זקנים ובסוף למות.
אז השפה מאפשרת לנו לייפות את זה קצת:
אנחנו נגיע לגיל הזהב, נטיל את מימינו ללא שליטה, נעשה את צרכינו בחיתול, יכניסו אותנו לבית אבות ובסוף נלך לעולם שכולו טוב.
אפשרות אחרת היא שנגיע לגיל השלישי, לא נשלוט על צרכינו, יכניסו אותנו לבית הורים ובסוף נלך לעולמנו.
ייתכן גם שנהיה קשישים, אזרחים ותיקים, נעשה את צרכינו בחיתולים, יכניסו אותנו לבית סיעודי ולבסוף ניפטר מהעולם.
ובנימה אופטימית זו, תם ונשלם הפוסט.
אשמח לשיתוף דוגמאות נוספות של לשון נקייה, תקינה פוליטית ו/או מכובסת.
2 תגובות
תודה רבה. פשוט ומעניין – וזה לא פשוט, להיות פשוט!
תודה רבה מירב, שמחה שקראת והתעניינת.