סימן השאלה הוא סימן המחליף את הנקודה בסוף משפטי שאלה. סימן הקריאה מופיע במשפטי ציווי (לך מפה!) או במשפטי קריאה (איזה אסון!).
פשוט ומובן מאליו, נכון? אם כך, מדוע רבים שוגים ו/או מגזימים בשימוש בסימנים אלה?
פוסט זה בא לעשות קצת סדר בבלגן.
סימני דפוס להבעת רגשות
כיום נפוץ השימוש באמוג'ים להבעת רגשות בכתיבת הודעות טקסט, פוסטים ומיילים. לאחרונה אני נתקלת יותר ויותר בסופרים המוסיפים אמוג'ים לטקסטים שלהם.
ייתכן שהאמוג'ים מתאימים להודעות קצרות ומהירות, כשאין זמן לטרוח ולחשוב על המילים הנכונות שיביעו את כוונותינו, אך בוודאי הם אינם יכולים לשמש תחליף לכתיבה טובה ומדויקת. צריך להתאמץ למצוא את המילים הנכונות, החזקות, שיבהירו את העוצמה ואת התחושות, ולא להסתפק בסימנים שיעשו את העבודה עבורכם.
איך זה קשור לפוסט זה?
כנראה סימני השאלה והקריאה הם קרובי משפחה מבוגרים של האמוג'ים, אולי דור 1 שלהם, שמסרב ללכת לעולמו וחי בשלום לצד נכדיו, ניניו, בניהם של ניניו ונכדיהם. אומנם סימן השאלה נחוץ, כפי שמעידה התמונה שבתחילת פוסט זה, אך בהחלט אפשר לוותר על סימן הקריאה. עובדה היא שבתנ"ך בעברית אין סימני קריאה כלל, אף שהוא מכיל קריאות וציוויים לרוב.
כותבים רבים מפריזים בשימוש בסימני שאלה וקריאה, בלי לנסות להעביר לקורא במילים את הרגשות שהם מנסים לתאר. ככלל, לא כדאי להשתמש בסימני דפוס מכל סוג שהוא, כדי להביע הלכי רוח, רמזים או הדגשים. יש סופרים המדגישים מילים או מוסיפים סימני שאלה וקריאה, כדי ללמד את הקורא כיצד לקרוא את המשפט.
למשל:
בדוגמה זו, ההדגשה של האותיות באה להמחיש שדנה צרחה, וסימני השאלה המרובים מדגישים את העובדה שזו שאלה רטורית – מובן שהיא העירה על כך פעמים רבות. לוּ היה נעשה שימוש במילים מדויקות, לא היה צורך בעזרי דפוס אלה.
למשל:
צריך למצוא את המילים המדויקות שיבהירו את הסצנה שהצדיקה את השאלה או את הקריאה, ולא להסתמך על סימני הדפוס עצמם. אם נתאר את הסצנה מספיק טוב, בצורה ברורה ומעניינת, סימני השאלה והקריאה יהיו מיותרים.
כשאני רואה ריבוי של מילים מודגשות ושל סימני שאלה וקריאה, אני מרגישה כמו אותו שור שמנופפים מול עיניו בבד אדום. האם הסימנים הנוספים מחדדים את עוצמת ההבעה? לא.
שימו לב שלא כתבתי "לא!" ובוודאי לא כתבתי "לא!!!!!"
שיהיה ברור: סימני השאלה והקריאה הרבים אינם משביחים את הטקסט. להפך, הם מעידים על כך שלא נעשה מאמץ לבטא במילים את הרגש הרצוי.
בהקשר זה, אני ממליצה לקרוא את המאמר המשכיל והמשעשע שכתב מיכאל הנדלזלץ בעיתון "הארץ": "התגלו סימני קריאה בכמויות מסחריות".
סימני שאלה או קריאה בסוגריים
זוהי דרך גרפית של הכותב להביע רעיון במשפט. למשל:
ברור (?) שהיא אוהבת אותו.
היו שם לפחות מאה (!) כלבים שהתקיפו את הילד.
במקום להסביר במילים רבות שבעצם לא לגמרי ברור שהיא אוהבת אותו, מוסיפים סימן שאלה בסוגריים כדי להטיל ספק בהצהרה זו. במקום לתת לקורא להבין שמאה כלבים מתקיפים זה הרבה מאוד, הכותב מוסיף סימן קריאה בסוגריים, כדי להפנות את תשומת ליבו של הקורא למספר שנקב.
היות שהכותבים מייחסים משמעות לסימנים אלה שבסוגריים, ראוי שיטרחו ויכתבו את המשמעות הזו במילים.
סימן תמיהה
לא זכור לי שלמדתי אי פעם על סימן פיסוק הנקרא "סימן תמיהה", וגם האקדמיה ללשון העברית איננה משתמשת במינוח זה, אף שהיא מדברת על "משפטי תמיהה". לעומת זאת, בוויקיפדיה יש ערך שנקרא סימן תמיהה.
הכוונה היא לסימן שאלה־קריאה (?!). השימוש בשילוב זה של סימנים נעשה בשאלות רטוריות, פעמים רבות במצבי התרגשות, בהלה או זלזול. למשל:
גם על סימנים אלה הייתי מוותרת בטקסטים ספרותיים, מהנימוקים שפירטתי למעלה.
חבר'ה, השתמשו במילים.
אם כך, מתי כן?
לדעתי, אפשר לסלק את סימני הקריאה מארסנל סימני הפיסוק שלנו. נסו ותראו שכל משפט שרציתם לסיימו בסימן קריאה יתקבל היטב אם תשימו בסופו נקודה.
לעומת זאת, סימני השאלה נחוצים, ובתנאי שמשתמשים בהם נכון. משפטי שאלה ישירה יסתיימו בסימן שאלה, בעוד שאלה עקיפה תסתיים בנקודה. שאלה ישירה יכולה להיות כחלק מדיאלוג (ואז כל משפט השאלה מופיע במירכאות) או לבוא אחרי נקודתיים במשפטים שאינם חלק מדיאלוג. למשל:
אחת הטעויות הנפוצות שאני נתקלת בהן היא שימוש שגוי במילה "האם". בעברית תקנית, משפט המתחיל במילה "האם" יסתיים בסימן שאלה; משפט המתחיל במילה "אם" יסתיים בנקודה. למשל:
"האם השתתפת במסיבת פורים של הכיתה?"
"רציתי לדעת אם השתתפת במסיבת פורים של הכיתה".
יש עוד מישהו ששייך למשפחה
האקדמיה ללשון העברית כותבת מתי להשתמש בשלוש הנקודות: "השמטה כאשר הקורא (או השומע) יכול להשלים את ההמשך […] רמז מן הכותב שיש לו מחשבות או רגשות שאינו מעלה אותם בכתב, וכן על שתיקה, על קיטוע בדיבור או על דיבור מושהה ומהורהר שאינו רצוף ופסקני, על שיבוש או ערפול במחשבה או בזיכרון או על שיסוע דברים הנמסרים מפי דובריהם".
עוד כותבת האקדמיה: "שלוש נקודות הן סימן פיסוק הנפוץ בכתיבה רגשית ואישית ובעיקר בכתיבה המשקפת לשון דיבור, כגון בדיאלוגים בספרות ובמחזות. הן מסמנות בעיקר השמטה וקיטוע, ומשתמשים בהן גם להבעת שתיקה, התלבטות, לגלוג ועוד".
אין הכוונה לשלוש הנקודות שבסוגריים המרובעים, המעידות על השמטה בציטוט.
משמעות שלוש הנקודות בטקסט שאינו דיאלוג היא "והמבין יבין". אך המבין יבין גם אם לא תרמזו לו בעזרת שלוש הנקודות שיש כאן משהו להבין. אף שיש הכשר להשתמש בשלוש הנקודות (כמו גם בסימן הקריאה ובסימן התמיהה), יש להשתמש בהיתר זה במשורה בלבד. גם במקרה זה, עדיף להביע במילים מדויקות את מה שעל הקורא להבין, ולוותר על סימני הדפוס.
שימוש במודע בשלוש הנקודות יכול להתאים בדיאלוגים, וגם זה במידה, כדי לאפיין דמות הססנית ומבולבלת שמחשבותיה אינן רהוטות או דמות השוקלת את מילותיה בקפידה.
"הלכתי לפני שעה לדואר?"
לא, לא מדובר בחולה אלצהיימר שלא זוכר מה עשה לפני רגע. יש אנשים שכל משפט שהם אומרים נשמע כמו שאלה, גם אם אלו משפטי הצהרה. יש לתופעה זו שם באנגלית (uptalk או upspeak), אך טרם הומצאה המילה המתאימה בעברית. יכולות להיות לכך סיבות רבות (על כך תוכלו לקרוא במאמר שכתב שחר שילוח: אתם מדברים בסימן שאלה?), העיקרית שבהן היא חוסר ביטחון עצמי. אם הדובר אינו בטוח בתשובתו, טון הדיבור שלו מתרומם לשאלה.
למרות ההסבר המלומד בפוסט זה, מתי להשתמש בסימן שאלה ומתי לא, לפעמים שימוש בסימני שאלה נעשה במכוון בדיאלוגים, שכן זוהי אחת הדרכים של כותבים לאפיין דמות הססנית, שכל משפט שלה מסתיים בשאלה, אף שלא מדובר בשאלה אלא בהצהרה.
רגע לפני סיום
פעם לימדו אותנו כללים נוקשים בנוגע לפסיקים ולנקודות. האקדמיה ללשון העברית כותבת בהקדמה שלה לכללי הפיסוק:
"כללי הפיסוק שלהלן אינם כללים נוקשים, בחינת חוק ולא יעבור; במקרים רבים נוסחו הכללים באופן המותיר מקום לשיקול הדעת של הכותב. בייחוד הדברים אמורים בכללי הפסיק…"
הגדיל לעשות רוביק רוזנטל בהתייחסו לסוגיה זו, בפוסט המורה לנשימה אוהבת פסיק. אם תתעלמו לרגע מהטון המבודח ותתייחסו לנושא לגופו, תבינו את הגישה לנושא הפיסוק הנראית לי ראויה ביותר.
במיוחד המגיהים צריכים לקרוא זאת ולהפנים, ולא להכביר בפסיקים לפי כללים מחמירים שלמדו בבית הספר, שהאקדמיה ללשון העברית מדגישה שאינם מחייבים (עוד על כך בפוסט על הגהה, עריכה ומה שביניהן).
קראת, שמעת והפנמת, נכון?
קראת, שמעת והפנמת… נכון?
קראת? שמעת? הפנת, נכון?
קראת! שמעת! הפנמת! נכון?
קראת, שמעת והפנמת?!
נו, אפשר להמשיך כך בלי סוף. שמת לב להבדלי הטון? לוּ משפטים אלה היו בטקסט ספרותי, בתוך הקשר של סצנה, הטון היה נובע מהמילים המתארות את המצב ולא מסימני דפוס.
