מדוע ניסוח א' נחשב תקין וניסוח ב' אינו תקין? איזה משני הניסוחים הגיוני יותר? איזה מהם נכון יותר?
שאלות אלה מטרידות אותי מעת לעת.
אני צברית, עברית היא שפת האם שלי. מגיל צעיר בלעתי ספרים בכמויות אדירות, וכידוע – קריאה מסייעת להכרת השפה והכתיב, ומחדדת את המודעות השפתית. כיום אני עוסקת בעריכה לשונית. למדתי קורסים רבים שעוסקים בשפה העברית (ובשפה בכלל), ואני ממשיכה ללמוד במהלך עבודתי. כל יום אני לומדת משהו חדש.
אם כך, מה מטריד אותי?
התקשיתי לנסח במילים את מה שטרד את מנוחתי, עד שנתקלתי במאמר מצוין שכתב ד"ר גיא דויטשר – כרטיס כניסה למועדון האנשים המשכילים, שמתאר באופן מסודר, מנומק וברור את מה שמסתובב במחשבותיי זמן רב.
הוא טוען שאין היגיון לצורת ניסוח כזו או אחרת, שזה בסך הכול עניין של מוסכמה, כמו קוד לבוש.
בפוסט אמור לי משהו ואומר לך מי אתה מופיעה תמונה של גברים הלבושים בחליפות, ולרגליהם גרביים צבעוניים – משעשע כי שונה, יוצא מקוד הלבוש המקובל, מהמוסכמה.
מוסכמה של לבוש איננה הגיונית בדיוק כמו שמוסכמה של שפה אינה הגיונית – זה הכול עניין של הרגל ושל נורמה חברתית. למשל, ברוב המדינות המערביות יסתכלו על גבר שלובש חצאית כעל משהו חריג שימשוך תשומת לב, אך בסקוטלנד – החצאית סקוטית המפורסמת – קילט – נחשבת לבוש חגיגי מקובל שלובשים לאירועים מיוחדים, כמו חתונות.
הבסיס לשפה העברית התקנית של ימינו הוא טקסטים כתובים מתקופת המקרא ומתקופות חז"ל. לפי טקסטים אלה הוחלט מה נחשב עברית תקנית ומה לא, ולא על סמך היגיון לשוני כזה או אחר. לוּ הטקסטים האלה היו כתובים בתחביר אחר, הניסוחים האחרים הם אלה שהיו נחשבים תקניים. מכאן שההחלטה מהי עברית תקנית ומה לא היא שרירותית לחלוטין.
ד"ר דויטשר מסביר שהדיון על הצורך בשפה תקנית כלל אינו בלשני, אלא דיון תרבותי שאין לו שום קשר להיגיון של השפה. הוא כותב על ההבדל בין השפה התקנית לשפה "הטבעית" (זו שנשמעת לנו נכונה):
"הצורך ללמוד וללמד את השפה התקנית לא נובע מכך שהיא יותר הגיונית או יותר סדירה או יותר מובנת, אלא מכך שהשפה היא אחד הנשאים החשובים ביותר של זהות תרבותית, אם לא החשוב מכולם".
מדוע חשוב לדבר ולכתוב בעברית תקנית?
זה כמו לשאול מדוע חשוב להתלבש בהתאם לאירוע (חתונה, פיקניק בברֵכה, עבודה במפעל או עבודה עם קהל) או מדוע חשוב להיות מנומסים. זו הנורמה, וזו הדרך להשתלב בחברה ולהיות חלק ממנה.
ד"ר דויטשר כותב:
"הסיבה האמיתית שבעטיה מתעקשות חברות בעלות מסורת כתובה על כללי שפה תקנית היא מעין חברוּת במועדון… החברוּת במועדון השפה התקנית מקנה כל מיני זכויות והטבות. חלקן של ההטבות האלה הן מעשיות ויש להן השלכות ישירות על חייו של אדם ועיסוקיו, על סיכוייו להשתלב במקצועות נחשקים וכולי".
יש בשפה "נכון" ו"שגוי"?
דוברי עברית רבים, משכילים ורהוטים, מדברים וכותבים בשגיאות לשון (כלומר, בניגוד לכללים המקובלים) בלי להרגיש בכך כלל. כך הייתי גם אני, עד שגיליתי את טעויותיי. כמובן יש טעויות לשון "נוראיות" יותר מאחרות.
רוב דוברי העברית המשכילים יסכימו ש"שילמתי שתי שקל", "אתקשר מתי שאחזור" או "אני יגיע מחר" – אלו טעויות לשון גסות.
אבל מה בנוגע למשפטים שנשמעים תקינים לאוזני דוברי העברית הממוצעים? לדוגמה: "הוא שרד את השואה", "לא ניתן להחליף את המוצר" או "הלכתי לשוק על מנת לקנות ירקות". דוגמאות אלה אולי חמורות פחות, ורק "המהדרים" (כלשונה של האקדמיה ללשון העברית) מקפידים על כך.
דוגמאות לטעויות לשון נפוצות נוספות תוכלו לראות בפוסטים משטרת טעויות הלשון הנפוצות, חלק א' ומשטרת הטעויות הנפוצות, חלק ב' (ובהמשך אפרסם פוסטים נוספים בנושא).
ניסוחים מסוימים כאלה, נשמעו לי נכונים לחלוטין. רק כשלמדתי שבעברית תקנית הם נחשבים שגויים (או לפחות "המהדרים" סבורים כך), החלו לצרום לאוזניי.
תחושת הצרימה לא באה מייד לאחר למידת הכללים. בהדרגה, תוך תרגול והתרגלות, החלה הצרימה להפריע יותר ויותר.
כיום אני מתקנת טעויות כאלה ואחרות בעת העריכה, כדי להגיש ללקוחות טקסט הכתוב בעברית תקנית גם בעיני "המהדרים". פעמים רבות כותבי הטקסטים בטוחים שהם שולטים בעברית על בוריה, כפי שחשבתי על עצמי לפני לימודיי. הם לא מבינים כלל מדוע מצאתי לנכון לשנות את הניסוח שלהם – הוא נשמע להם טוב ונכון, כי הם רגילים לכך. הניסוחים האלה שגורים בשפה – קוראים אותם בעיתונות ושומעים אותם בפי הכתבים ומנחי תוכניות הטלוויזיה. כולנו רגילים להם.
משהו פה לא מסתדר
מצד אחד עברית שאיננה תקנית נשמעת לנו בסדר גמור, כי אנחנו רגילים לשמוע את הניסוחים האלה; מצד אחר העברית התקנית, שאותה לימדו אותנו בבית הספר, נשענת על לשון המקורות, ולכן היא זו שנקבעה כנכונה, כתקנית. גם אליה אנחנו רגילים.
לדבריו של ד"ר דויטש:
"שפת התקן… אינה הגיונית יותר או סדירה יותר משפת הרחוב הקלוקלת ביותר. חידושים לשוניים במשלבים לא תקניים נראים לנו חסרי היגיון פשוט כי הם חדשים. לעומת זאת, אנחנו מוקירים את כל השיגיונות של לשון העבר ומגינים בחירוף נפש על גחמותיה, פשוט משום שאלו הן גחמות שפת העבר, משום שעל הגחמות האלה גדלנו".
הסתירה לכאורה היא בכך שהעברית התקנית נקבעה לפי מה שאנו רגילים לו, ומה שאנו רגילים לו נראה לנו נכון (שפת המקורות); אבל גם לשפה המדוברת, שאיננה תמיד תקנית, אנו רגילים והיא נראית לנו נכונה. אפשר ליישב את הסתירה בכך שנחלק את הסוגיות הלשוניות לשתי קבוצות: בקבוצה אחת יהיו הניסוחים שברור לנו שאינם תקניים, לפי המקורות (למשל: "שלוש בתים" או "אני יביא"); בקבוצה השנייה יהיו ניסוחים חדשים, זרים למקורות, שנכנסו לשפה עד כדי כך שגם המשכילים שבינינו כבר לא רואים בהם שיבוש.
אפילו האקדמיה ללשון העברית נמנעת מהבעת דעה נחרצת בנוגע לניסוחים חדשים שאינם במקורות. למשל: "בלשון ימינו רגילים להשתמש בצורות בזמן עתיד להבעת ציווי – כלומר להבעת פקודה או בקשה: "תַּעֲבִיר לי את המלח" (במקום הַעֲבֵר), "תִּשְׁתְּקוּ כבר!" (במקום שִׁתְקוּ) וכדומה".
ייתכן כי השפה ה"טבעית" תהפוך להיות שפה תקנית, ככל שניצמד לניסוחים השגורים שאליהם אנו רגילים, גם אם כיום אינם תקניים. אולי אנחנו על גבול השינויים בשפה, ו"המהדרים" תקועים אי שם בתקופת האבן? אם כך הדבר, האם עורכי הלשון עומדים להיכחד מן העולם כמו המקצועות סנדלר וחלבן?
סיכום
- כללי השפה התקנית הם נורמה תרבותית שרירותית, ואינם קשורים להיגיון כלשהו של השפה
- השפה העברית התקנית נשענת על המקורות העבריים
- הקפדה על שפה תקנית, שאיננה בהכרח השפה "הטבעית", חשובה כדי להיחשב אדם משכיל, על כל ההשלכות שיש לכך (בשוק התעסוקה, למשל)
- למידה ו/או החלטה אישית יכולות לשנות את מה שנשמע לנו "נכון" או "שגוי"
אחד הסופרים שערכתי את ספרו טען ש"השפה התקנית היא סתם פלצנית", וסירב לקבל תיקוני לשון רבים שהצעתי. על כך תוכלו לקרוא בפוסט האם הלקוח תמיד צודק?
הוא צודק? מה דעתך על השפה התקנית?
