Photo by 2Photo Pots on Unsplash / Photo by Jamie Street on Unsplash
בעריכה ספרותית אני נדרשת לא פעם להפנות את תשומת ליבם של המחברים לכך שהם כותבים סיפור, ולא ספר לימוד.
כולנו יודעים שספרי עיון בכלל, ומאמרים אקדמיים בפרט, עלולים להיות משעממים ביותר, "פלצניים" – כך הגדירה זאת חברה שלי. כולנו בוודאי זוכרים את ההימרחות על השולחן כמה דקות לאחר פתיחת ספר לימוד במקצוע שלא אהבנו.
כדי שזו לא תהיה התגובה של קוראיכם לסיפור שכתבתם, אתם צריכים לכתוב עלילה מרתקת, דמויות מעניינות, תיאורים מעוררי דמיון ועוד, אך יש גם מרכיבים טכניים בכתיבה שיכולים להשפיע על תחושת הקורא ולגרום לו, חלילה, לחוש שהוא קורא ספר לימוד.
הכרת המרכיבים האלה תעזור לכם להתרחק ממאפיינים עיוניים בכתיבתכם הספרותית. לשם כך ריכזתי עבורכם 10 הבדלים טכניים בין טקסט אקדמי־עיוני ובין יצירה ספרותית.
- אוצר מילים, סלנג ומילים לועזיות
א.
טקסט אקדמי־עיוני | יצירה ספרותית |
שימוש באותן מילים בדיוק | אוצר מילים מגוון (מילים נרדפות) |
בטקסט אקדמי־עיוני נקפיד על שימוש באותה מילה, במיוחד אם מדובר במונחים מקצועיים. שימוש במילים שונות עבור אותו מונח עלול לבלבל את הקורא, ולהקשות עליו את הבנת הטקסט.
לעומת זאת, ביצירה ספרותית נרצה לגוון ככל האפשר את אוצר המילים, ונימנע מלחזור על אותה מילה או על השורש שלה כמה פעמים, בסמיכות זו לזו. להלן דוגמה לכך (הגזמה לצורך המחשה):
אומנם גם בטקסט ספרותי יש להקפיד על האחדה, אבל מסוג אחר – האחדה סגנונית (ראו בפוסט סטיליסטיקה), האחדת כתיב, האחדת סגנון הדמויות (אלא אם מתוארת דמות מפוצלת אישיות). האחדה מסוג זה אינה סותרת את השימוש במילים נרדפות.
ב.
טקסט אקדמי־עיוני | יצירה ספרותית |
בשום אופן לא סלנג! | סלנג בדיאלוגים |
בטקסט אקדמי־עיוני יש להימנע משימוש בסלנג, הטקסט כולו צריך להיות כתוב בשפה תקנית ונאה, במשלב שפה בינוני עד גבוה.
ביצירה ספרותית הדיאלוגים צריכים להיות אותנטים ואמינים, וכתובים בשפה מדוברת, בהתאם לדמות המתוארת. בדיאלוגים יכולות להופיע טעויות לשון נפוצות ומילות סלנג. גם משלב השפה ביצירה ספרותית יכול להיות נמוך או גבוה, כתלות בסגנונו של הכותב.
ג.
טקסט אקדמי־עיוני | יצירה ספרותית |
ריבוי מילים לועזיות | מיעוט מילים לועזיות |
טקסט אקדמי מאופיין בריבוי מונחים לועזיים, מונחים מקצועיים בין־לאומיים המאפיינים תחום ידע מסוים.
ביצירה ספרותית הכתובה בעברית רצוי להימנע משימוש במילים לועזיות, כל עוד יש חלופה מדויקת בעברית, הקולעת לכוונה. כמובן אם מתוארת דמות שהדיבור שלה מאופיין בשימוש במילים לועזיות, נכתוב אותן, אבל רק בדיאלוגים של אותה דמות.
- מבנה המשפטים ואורכם
א.
טקסט אקדמי־עיוני | יצירה ספרותית |
מבנה משפטים אחיד | מבנה משפטים מגוון |
.
בטקסט אקדמי לפעמים נדרשות חזרות על אותם משפטים בדיוק – אותן מילים ואותו מבנה. למשל, אם יש 3 היפותזות (השערות) בתחילת הטקסט, ומסקנות בעקבות מחקר בסופו – יש לחזור על ניסוח ההיפותזות מילה במילה, ורק אז לספר אם אוששה (כלומר הוכחה כנכונה) או הופרכה (התגלתה כשגויה). גם אם אומרים דברים שונים הקשורים לאותו נושא (למשל תיאור הניסויים), יש לשמור על מבנה משפטים אחיד.
לעומת זאת, ביצירה ספרותית נרצה לגוון ככל האפשר במבנה המשפטים, ונימנע מחזרה על אותם משפטים בדיוק. גם אם נדרשת חזרה, נשתמש בניסוחים שונים. למשל, אם אותו אירוע מסופר מנקודת מבטן של שתי דמויות, כל אחת מהדמויות תשתמש במילים אחרות, במבנים תחביריים שונים ובסדר שונה של מילים כדי לתאר את אותו אירוע.
בעברית יש כללים ברורים בנוגע לסדר המילים במשפט. בעבודות אקדמיות יש להקפיד על כך, ואילו ביצירות ספרותיות אפשר לשנות את הסדר בהתאם לדגש שרוצים לשים ובהתאם לדמות הדוברת, כדי ליצור עניין או כדי למשוך תשומת לב.
ב.
טקסט אקדמי־עיוני | יצירה ספרותית |
ריבוי משפטים ארוכים | אורך משפטים מגוון |
גם אורך המשפטים שונה בין שני סוגי הטקסטים.
טקסטים אקדמיים מאופיינים במשפטים ארוכים ומסורבלים, מלאי סוגריים והערות אגב, שאינם מוסיפים לבהירות המסר. אולי בכוונה רוצים לשמור על עמימות, או שמא סבורים (בטעות) כי בזאת תימדד איכות העבודה.
אורך המשפטים ביצירות ספרותיות תלוי בסגנונו של הכותב (על כך ראו בפוסט סטיליסטיקה). לפעמים אפילו באותה יצירה יהיו קטעים שבהם משפטים קצרים הנותנים תחושת דחיפות והגברת קצב, לעומת קטעים שבהם יש השהיה במשפטים ארוכים ופתלתלים.
- תיאורים, דימויים וניבים
א.
טקסט אקדמי־עיוני | יצירה ספרותית |
הימנעות מתיאורים ומדימויים | הרחבת תיאורים ודימויים |
ביצירה ספרותית נצפה לתיאורים שיאפשרו לנו לדמיין את תפאורת הסיפור:
"השמיים הבהירים הלכו והתכהו, עננים מרהיבים הופיעו מאי שם וירדו מטה מטה, איימו לכסות את היישוב הקטן שבראש ההר. זיוה הסתכלה בהם בהשתוממות, כאשר שינו את צבעם לכתום עמוק, עלו באש כמו היער בשרפה שכילתה אותו בקיץ שעבר".
מאת Fotinakis – נוצר על־ידי מעלה היצירה, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=244362
מובן שבכתיבה עיונית יהיו הסברים – איך התהוו העננים, מה קובע את גובהם ומה גורם להם לשנות את צבעם. הם לא יתוארו כ"מרהיבים" או כ"מאיימים", ולא ידומו לשריפת יער.
במילים "מרהיב" ו"מאיים" יש הבעת רגש סובייקטיבית של הכותב, דבר שלא מאפיין עבודה אקדמית. אם עננים מתוארים בעבודה אקדמית־עיונית, התיאור יהיה ענייני, עובדתי וללא הבעת רגש (ראו בהמשך הפוסט על כתיבה אובייקטיבית וסובייקטיבית, ועל כתיבה רגשית).
ב.
טקסט אקדמי־עיוני | יצירה ספרותית |
הימנעות מתיאורים ומדימויים | הרחבת תיאורים ודימויים |
ביצירה ספרותית נעשה שימוש בניבים, שבמקרים רבים הם דימויים (אף שמרוב שימוש אנו כבר לא שמים לב לכך). למשל: "המלך היה איש אכזרי, בעל לב אבן. המלכה חששה להמרות את פיו, אך כשנסע למסעותיו הייתה ידה פתוחה לעניי עירה".
בטקסט אקדמי יתואר המלך הזה כ"אטום", "חסר רגישות" או "חסר רחמים", והמלכה כ"נדיבה", "טובה" או "מיטיבה".
- הסברים
א.
טקסט אקדמי־עיוני | יצירה ספרותית |
הסברים מפורשים | מיעוט הסברים, ובמקומם ריבוי רמזים והרמזים |
מאפיין נוסף של טקסט אקדמי הוא מילים כגון: "לכן", "לפיכך", "מסיבה זו", "מאחר ש…" וכדומה, שאחריהן בא הסבר. בטקסט ספרותי יש להימנע ממילים אלה, כי הן גוררות אחריהן הסברים דידקטיים שאין מקומם בספרות.
למשל, לא נכתוב: "היא גררה כיסא ועלתה עליו כדי להגיע לקערה שהייתה מונחת על המדף העליון"; במקום זאת נכתוב: "היא גררה כיסא, עלתה עליו והורידה את הקערה מהמדף העליון". הקורא כבר יבין שהשימוש בכיסא היה כדי להגיע לגובה, שם הייתה מונחת הקערה.
- טקסט סובייקטיבי־רגשי או אובייקטיבי ומרוחק
א.
טקסט אקדמי־עיוני | יצירה ספרותית |
אובייקטיבי (מרוחק) | סובייקטיבי, הבעת רגשות |
בטקסט אקדמי מרחיקים ככל האפשר את הכותב ואת דעותיו האישיות. הכותב יכתוב את מסקנותיו על סמך נתוני מחקרים, ולא על סמך תחושות בטן. אם עליו לתאר את דנה, הוא יכתוב רק על גובהה ועל משקלה (אם היא מוזכרת בהקשר של מחקר על תזונה ודיאטה), רק על צבע עורה ועל נמשיה (אם הטקסט עוסק ברפואת עור) או רק על מצבה הסוציו־אקונומי (אם הטקסט חוקר קשר בין מצב חברתי וכלכלי ובין השכלת בני המשפחה במהלך הדורות). הוא לא יחווה את דעתו על חוכמתה או טיפשותה של דנה, על יופייה, על כיעורה או על הבעות פניה.
ביצירה ספרותית אין כללים. היא יכולה להיות כתובה מנקודת מבטו של מספר יודע כול חיצוני, אובייקטיבי לכאורה או סובייקטיבי בעל רגשות ברורים ודעות מגובשות בנוגע לדמויות בסיפור; היא יכולה להיכתב בגוף ראשון, מנקודת המבט של הדמות שעליה מסופר. כך או כך, אין הכרח לאמת אובייקטיבית בתיאורים. אותה דמות יכולה להיות מתוארת מנקודות מבט סובייקטיביות שונות.
למשל, הגרוש של דנה יתאר אותה כ"אישה טיפשה ומכוערת שמבטה תמיד חמוץ", בעוד שבתה של דנה תתאר אותה כ"אימא הכי טובה בעולם, שתמיד מחייכת ויודעת המון דברים".
גם אם טקסט ספרותי ואקדמי עוסקים באותו נושא, בחירת המילים יכולה להיות שונה. למשל, טקסטים העוסקים במקסיקנים החיים בארצות הברית באופן לא חוקי. ביצירה ספרותית ייתכן שהם יכונו "מסתננים" ו"פושעים" (מונחים בעלי קונוטציה שלילית), ותנאי מגוריהם יתוארו כ"נוראיים" (דעתו של הכותב), בעוד שבטקסט אקדמי הם ייקראו "מהגרים בלתי חוקיים" ו"מקסיקנים" (מונחים עובדתיים), ותנאי מגוריהם יתוארו כ"צפופים", "מלוכלכים", "פרוצים לתנאי מזג האוויר" וכדומה – תיאורים מדידים בלבד, שאין לחלוק עליהם.
ב.
טקסט אקדמי־עיוני | יצירה ספרותית |
אין פנייה לקוראים | רצוי לא לפנות לקוראים |
- פעיל או סביל
טקסט אקדמי־עיוני | יצירה ספרותית |
כתיבה פעילה וסבילה | כתיבה פעילה |
בעברית עדיפה השפה הפעילה (לא רק אותי לימדו זאת, ראו כאן). אומנם גם הניסוחים הסבילים תקינים, אך פעמים רבות הם אינם ברורים, ואפילו נשמעים כתרגום מאנגלית, שפה שבה הצורה הסבילה טבעית יותר (שימוש במילה by שמתורגם בעברית ל"על ידי").
למרות זאת, בטקסטים אקדמיים מקובל להשתמש בניסוחים סבילים, אולי כי זה נשמע חכם או מתוחכם יותר (ממש לא), אולי כדי לתת תחושת אמינות.
למשל, במשפט תוצאות הניסוי שהתקבלו מעידות על כך שהתרופה יעילה ב־85% מהמקרים, החוקר נמנע מלכתוב שהוא זה שביצע את הניסוי והוא זה שקיבל את התוצאות. הרחקתו מהמשפט נותנת לקורא תחושה של אמת אובייקטיבית, ולא של תוצאה נקודתית של חוקר אחד.
שימוש אחר בשפה סבילה בטקסטים עיוניים הוא במקרה של שאלונים או הנחיות, כשרוצים להימנע מפנייה למגדר אחד מסוים (עוד על כך בפוסט זכר ונקבה ברא אותם). למשל, אם תישכח הסיסמה יישאלו שאלות אימות – כתיבה פאסיבית החוסכת את הצורך בפתרונות אחרים, מסורבלים לא פחות, למשל: "אם תשכח/י את הסיסמה תישאל/י שאלות לאימות".
ביצירות ספרותיות נעדיף את הכתיבה הפעילה, אף שלפעמים הצורה הסבילה נותנת משמעות נוספת לסיפור, למשל: "הילד הוכה ונשלח למיטתו ללא ארוחת ערב". ניסוח סביל זה מדגיש את חוסר האונים של הילד – קרו לו דברים ללא שליטתו. משמעות נוספת זו לא הייתה מועברת בניסוח: "הם הכו את הילד ושלחו אותו למיטתו ללא ארוחת ערב".
Photo by Annie Spratt on Unsplash
גם מצב הפוך של שימוש בניסוח פעיל יכול לתת משמעות נוספת לסיפור, למשל: "הילדה התלבשה והלכה אחרי אחיה לבית הספר"; ניסוח כזה מעניק תחושה שונה מהניסוח: "הילדה הולבשה והובלה על ידי אחיה לבית הספר", אף ששני הניסוחים מספרים את אותו סיפור.
- הערות שוליים וסוגריים
טקסט אקדמי־עיוני | יצירה ספרותית |
ריבוי הערות שוליים וסוגריים | ללא הערות שוליים וסוגריים |
הערות שוליים וסוגריים הם מהמאפיינים המובהקים של טקסטים אקדמיים.
יש להשתמש בהם במשורה (אם בכלל) ביצירות ספרותיות (ראו בפוסט חמש דרכים לזרוק את הקורא מהסיפור, נקודה שנייה ושלישית).
לפעמים אין ברירה אלא להוסיף הבהרה ביצירה ספרותית. למשל, אם רקע הסיפור הוא בסיס צבאי או תחנת משטרה, סביר להניח שהטקסט יכלול הרבה ראשי תיבות שאינם מוכרים לכול. כדאי להימנע מפירוש הקיצורים בהערות שוליים, עדיף לפתוח את ראשי התיבות, גם אם הם מוכרים, למשל: "ארצות הברית" ולא "ארה"ב"; לפעמים פתיחה כזו עלולה להעיק בטקסט (במיוחד אם היא חוזרת על עצמה פעמים רבות), ובמקרה זה אין ברירה אלא להוסיף בהערת שוליים קצרצרה את משמעות ראשי התיבות, אבל רק בפעם הראשונה שהם מופיעים בטקסט.
לפעמים, במקום לפתוח סוגריים או להוסיף הערת שוליים ביצירה ספרותית, אפשר למצוא דרכים אחרות להסביר מושג כלשהו, למשל בדיאלוג שבו אחד הדוברים מסביר מושג לא מוכר לדמות אחרת בסיפור.
דוגמאות נוספות בטקסט ספרותי שמעוררות התלבטות אם להבהיר בסוגריים או בהערת שוליים הן משפטים שאינם כתובים בעברית. לפעמים הסופר רוצה לתת לקורא תחושת זרות (למשל, שפת הרחוב שבו חיה משפחת מהגרים) או אופי השפה המדוברת בבית (למשל, משפחת עולים חדשים). במקרים כאלה הוא ישבץ בדיאלוג את השפה האחרת (באותיות לועזיות או בתעתיק; על תעתיק של מילים לועזיות אכתוב ביום אחר).
קיימות שלוש אפשרויות להבהיר לקורא בעברית את פירוש השפה הזרה:
- "Mi niña bonita, ילדתי היפה".
- "Mi niña bonita" (ילדתי היפה).
- "Mi niña bonita" – הספרדית בגוף הטקסט, והתרגום בהערת שוליים.
מבין האפשרויות האלה, ואם המשפטים קצרים ואינם חוזרים על עצמם לעיתים קרובות, האפשרות הראשונה עדיפה בעיניי.
קיימת אפשרות רביעית שאפשר לשקול: לא לתרגם בכלל, והמבין יבין.
לפעמים אפשר להבין מההקשר, למשל: "'Hay una serpiente a tu lado', הם צעקו אליה". מהמשך הסיפור הקורא יבין שהיה לידה נחש, גם בלי להבין את הספרדית.
לפעמים התרגום המדויק אינו חשוב, אלא רק עצם השימוש בשפה זרה, למשל:
"'ven aquí', קראו לה מכל עבר. היא לא הבינה דבר והמשיכה בדרכה".
במקרה זה היא לא הבינה, ואולי גם הקורא לא הבין את הספרדית, אבל הסיפור נמשך. התחושה היא שהיא נמצאת במקום זר שבו השפה זרה, וזה מה שחשוב, ולא מה בדיוק אמרו לה.
כאמור, בטקסט אקדמי־עיוני אין התלבטויות במקרים כאלה. אפשר להוסיף סוגריים להסגר ו/או הערות שוליים להרחבה או להבהרה.
- תוכן עניינים
טקסט אקדמי־עיוני | יצירה ספרותית |
תוכן העניינים הכרחי בעבודות גדולות, במאמרים – לא מקובל | תוכן עניינים אינו מקובל (אלא אם זהו קובץ סיפורים קצרים) |
בעבודות אקדמיות ארוכות תוכן העניינים הכרחי. על הכנת תוכן עניינים בקלות בפוסט יצירת תוכן עניינים מקושר בוורד. במאמרים אקדמיים קצרים לא נהוג להוסיף תוכן.
גם ביצירות ספרותיות לא נהוג להוסיף תוכן עניינים, אלא אם מדובר בקובץ סיפורים קצרים, שאפשר לקרוא לאו דווקא לפי סדר הופעתם.
- גרפים, טבלאות ואיורים
טקסט אקדמי־עיוני | יצירה ספרותית |
יש טבלאות, גרפים ואיורים, ממוספרים | אין טבלאות וגרפים, אין איורים (לפעמים יש איורים מעטים), ללא מספור |
בעבודות אקדמיות נפוצים איורים שמטרתם להבהיר ולהמחיש את המוסבר בטקסט. נוסף על כך, יופיעו בטקסטים עיוניים טבלאות נתונים וגרפים המציגים את תוצאות המחקר בצורה ויזואלית. כל האיורים, הטבלאות והגרפים ימוספרו לפי סדר הופעתם.
ביצירות ספרותיות אין גרפים וטבלאות. אומנם בספרי ילדים יש איורים רבים, כמובן, אך בספרות למבוגרים בדרך כלל אין איורים, ואם יש – הם מועטים. האיורים הקיימים ביצירות ספרותיות אינם הכרחיים, הם לקישוט או כדי לעזור להיכנס לאווירה, ובכל מקרה – הם אינם ממוספרים.
- כותרות וקישור בין הפסקאות
א.
טקסט אקדמי־עיוני | יצירה ספרותית |
ריבוי כותרות ותת־כותרות | אין תת־כותרות, לפעמים כותרות לפרקים בלבד |
בטקסט אקדמי יש רמות שונות של כותרות, העוזרות להתמצא בגוף העבודה או המאמר. לפעמים לא קוראים את העבודה ברצף אלא רק קטע מסוים, והדרך להגיע אליו היא בעזרת תוכן עניינים ברור, הכולל כותרות ותת־כותרות המעידות בבירור על מה שכתוב שמתחתן.
ביצירה ספרותית אין כותרות ותת־כותרות המבהירות מה הולך להיות כתוב מתחתן. גם אם יש כותרות ראשיות (שמות לפרקים), רצוי שלא יהיו כפיגומים שעזרו בעת כתיבת הסיפור (כלומר, כותרות מפורשות הבהירות מה כתוב מתחתן) אלא משהו יותר ספרותי, מרומז.
ב.
טקסט אקדמי־עיוני | יצירה ספרותית |
הטקסט יכול להופיע בנקודות, לפעמים ללא משפטים שלמים | יש קישור בין הפסקאות, המשפטים שלמים |
בעבודה אקדמית לא תמיד צריך רצף תוכני, לפעמים מתחת לכותרת או למשפט מופיעות נקודות, שאינן אפילו משפטים שלמים. למשל:
ביצירה ספרותית צורת כתיבה כזו איננה מתאימה. בטקסט ספרותי חייבים לכתוב משפטים שלמים שיש ביניהם קשר רעיוני רציף, כל פסקה מובילה לאחרת וכך הסיפור מתקדם.
סיכום
10 הבדלים בין טקסט אקדמי־עיוני ליצירה ספרותית:
טקסט אקדמי־עיוני | יצירה ספרותית |
שימוש באותן מילים בדיוק ללא שימוש בסלנג ריבוי מילים לועזיות | אוצר מילים מגוון (מילים נרדפות) סלנג בדיאלוגים מיעוט שימוש במילים לועזיות |
מבנה משפטים אחיד ריבוי משפטים ארוכים | מבנה משפטים מגוון אורך משפטים מגוון |
הימנעות מתיאורים ומדימויים הימנעות משימוש בניבים | הרחבת תיאורים ודימויים שימוש בניבים |
הסברים מפורשים מילות קישור כגון "לכן", "מסיבה זו" ועוד | מיעוט הסברים, ריבוי רמזים והרמזים הימנעות ממילות קישור המובילות להסבר |
אובייקטיבי (מרוחק), ללא הבעת רגשות אין פנייה לקוראים | סובייקטיבי, הבעת רגשות פנייה לקוראים |
כתיבה סבילה | כתיבה פעילה |
ריבוי הערות שוליים וסוגריים | ללא הערות שוליים וסוגריים (או המעטה בהם) |
תוכן העניינים הכרחי בעבודות גדולות, במאמרים – לא מקובל | תוכן עניינים אינו מקובל (אלא אם זהו קובץ סיפורים קצרים) |
יש טבלאות, גרפים ואיורים, ממוספרים | אין טבלאות וגרפים, אין איורים (או איורים מעטים), ללא מספור |
ריבוי כותרות ותת־כותרות הטקסט יכול להופיע בנקודות, לפעמים ללא משפטים שלמים | אין תת־כותרות, לפעמים כותרות לפרקים בלבד יש קישור בין הפסקאות, המשפטים שלמים |
הבדלים אלה הם הכללה. בוודאי ייתכנו מקרים יוצאי דופן, שבהם הכללים הנ"ל אינם תקפים.
נזכרת בהבדלים נוספים בין יצירות ספרותיות לטקסטים אקדמיים־עיוניים?
אשמח לשמוע.
