Photo by Chermiti Mohamed from Pexels
בפוסט ניקוד: למה צריך אותו? כתבתי מתי נהוג לנקד מילים, ומתי נדרש ניקוד עזר. אם אתם כותבים שירה או ספרי ילדים, ומנקדים תמיד, הפוסט הזה אינו עבורכם, שכן מילים מנוקדות אף פעם לא ייכתבו בכתיב מלא.
בפוסט זה אני רוצה להתייחס לכללי הכתיב ללא ניקוד החדשים שהוציאה האקדמיה ללשון העברית בשנת 2017, הנקרא גם כתיב מלא. זוהי צורת כתיבה הבאה לעזור לקרוא נכון את המילים, ללא עזרת ניקוד (זאת בניגוד לכתיב החסר, שהאיות בו זהה לכתיב המנוקד, רק ללא הניקוד). הדבר נעשה באמצעות אימות קריאה – אותיות אהו"י, כאשר אינן נֶהֱגוֹת (המקבילות האנגליות הן a, o, e, u, i).
דוגמה לכתיב מלא: במקום המילה המנוקדת אֹהֶל או המילה בכתיב החסר אהל נכתוב בכתיב מלא: אוהל.
ייתכן כי הצעירים שבחבורה לא יבינו על מה כל המהומה, אך למבוגרים שבינינו, במיוחד לאנשי עט וספר זה שנים רבות, הכתיב לפי הכללים החדשים ממש כואב בעיניים, לפעמים. קשה לקרוא את המילים אימא, צוהריים ולמוחרת (במקום אמא, צהריים ולמחרת). לי (ולא רק לי) קשה לראות את המילים ליבי, מיסים, עיזים וכדומה, כי לימדו אותנו לא לכתוב י' במילים שבצורת היחיד שלהן אין את האות י' (לב, מס, עז).
למה יצאו כללים חדשים?
קצת לפני קום המדינה (1947), קבע הוועד ללשון העברית כללי כתיב חסר ניקוד, שבמשך כשבעים שנה נחשבו הכללים התקניים. לאחר ויכוחים רבים, הוחלט בשנת 2017 כי במילים מסוימות הכתיב הקיים הוא "גזֵרה שאין הציבור יכול לעמוד בה" (כדברי האקדמיה ללשון העברית), כלומר: ניתן היתר לתופעות שהתרחשו הלכה למעשה. הוחלט "לא לשנות את הכללים אלא במעט מן המעט…"
כפי שאפשר לראות בכללי הכתיב ללא ניקוד החדשים של האקדמיה ללשון העברית, ה"מעט מן המעט" הזה הוא לא מעט.
הבלגן חגג וממשיך לחגוג
מי מכם שנכנס לקישור הנ"ל – האם קראתם את כל הכללים? אני מהמרת שלא. אני מניחה שגם מי שהתחיל לקרוא, מהר מאוד התייאש וסגר.
מדוע?
כיום כתיבתם של אנשים משכילים ונבונים לוקה בטעויות כתיב רבות, משום שאינם מכירים את כללי הכתיב הישנים או החדשים. כדי להבינם לעומק יש להכיר את הניקוד התקני, משקלים, בניינים ושורשים של מילים, כלומר: לדעת דקדוק עברי לעומק. לרובנו אין ידע מתמחה זה, גם אם הציון במבחן הבגרות בלשון הוא 100.
זו אחת הסיבות לכך שהניסיון של האקדמיה לעשות סדר יצר בלגן גדול עוד יותר.
יש סיבות נוספות.
איך נוכל לדרוש האחדת כתיב, כשבפועל היא אינה קיימת? כבר בטקסט העברי הקדום, התנ"ך, אין הקפדה על האחדה בכתיב של מילים. אם נסתכל על טקסטים עבריים מתקופות שונות ועד ימינו, כולל סיפורת, נראה שמוסכמות הכתיב העברי השתנו לפרקים. תוסיפו על כך את הוויכוחים בין הלשונאים לאורך השנים – כל אחד מהם משך לכיוון אחר בנוגע לכתיב הרצוי, לעומת המצוי, וכל אחד מהם נימק בשום שכל את נימוקיו. בעקבותיהם, כל מורה לקח את מה שלקח ולימד את מה שלימד, וכך הגענו למצב שבו כל אחד כותב איך שבא לו.
גם משרד החינוך תורם לבלגן. פעמים רבות אין הדבר נובע מהחלטה של מורה ללכת אחר שיטתו של לשונאי כלשהו, אלא המורים פשוט אינם בקיאים בכללי הכתיב התקני (הישן או החדש). לא פלא – כשבני למד בבית הספר היסודי, נדהמתי לגלות שמשרד החינוך נתן הנחיה לא לתקן טעויות כתיב. עד היום אני לא מבינה מדוע. אחד ההסברים ההזויים שקיבלתי לשאלתי היה: "כי זה נורא מעליב את הילדים".
התוצאה היא שמעטים יחסית יכולים לתקן כתיב שגוי – בעיקר עורכי לשון ומגיהים מקצועיים, ורבים קוראים טקסט שעבר עריכה תקנית וחווים אותו כשגוי.
למי אכפת?
רונית גדיש כותבת: "כל אחד יכתוב לפי מה שנראה לו, לפי מידת המודעות שלו ברגע הכתיבה לאפשרויות הקריאה, ובעיקר לפי מה שבא לו טוב בעין".
נשמע כאילו יש בלגן שלם, איש הישר בעיניו יעשה. אם אכן כך, מה אכפת?
ראשית, אכפת כי עלולים לפספס את מטרת הכתיבה. במקרים רבים כתיב שגוי עלול לגרום לקורא לא להבין את המסר או להבין מסר שונה לחלוטין מזה שאליו התכוון הכותב (על כך ראו בהמשך).
שנית, לי אכפת, כי אני רואה חשיבות בהאחדה כלשהי, משהו שיהיה משותף לכל כותבי העברית באשר הם. אומנם בפוסט זה אני לא עוסקת בשגיאות כתיב כגון החלפת עי"ן באל"ף או חי"ת בכ"ף אלא באימות הקריאה בלבד, ויש שיאמרו שטעויות כתיב מלא (אותיות אהו"י) פחות קריטיות כי בעבר הן נחשבו תקניות ומקובלות, אך גם אם טעויות כתיב אלה מטרידות פחות – הן עדיין פוגעות בעיקרון האחידות.
אחד מתפקידיי כעורכת לשונית הוא לדאוג להאחדת הכתיב בספר כולו, בהתאם לכללים שנקבעו. היות שהתחלתי לערוך שנים רבות לפני קביעת הכללים החדשים, אפשר למצוא ספרים שונים שערכתי שבהם אותן מילים מופיעות בכתיב שונה. מי שרק נכנס לתחום עלול לחשוב שטעיתי, וזו תהיה התרשמותו (השגויה) עליי כבעלת מקצוע.
אז למי אכפת חוץ ממני? לכל בעל עניין שהמקצועיות חשובה לו:
כדי להוציא ספר לאור – להוצאה אכפת. כדי לפרסם מאמר בכתב עת נחשב – לכתב העת אכפת. כדי לכתוב עבודת דוקטורט – לצוות השיפוט אכפת. וגם לכל מי שחשובה לו השפה העברית. אף פעם לא תדעו מי קורא את הטקסט שלכם, ומסיק מסקנות (לאו דווקא נכונות) עליכם. על כך תוכלו לקרוא בפוסט אמור לי משהו ואומר לך מי אתה.
למרות הקושי שלי לראות מילים מסוימות בכתיב מלא בהתאם לכללים החדשים, ברור לי שבמקרים רבים השינוי הוא לטובה. הרי רוב הטקסטים שאנו קוראים הם ללא ניקוד, והכתיב החסר עלול ליצור משפטים מגוחכים למדי.
אם הפרות על העצים, הציפורים ברפת? אף אחד לא לימד את יעקב לספור? אם עולים למטה גם יורדים למעלה? אם מיכה ירה חצי מעצמו, מה עשה עם החצי השני? ואיך אותו ילד הולנדי נעץ אצבע בסכר לעצור את המים אם הסכר כולו מתמוסס?
מלבד המשפטים המגוחכים, עלולים להופיע אינספור משפטים דו־משמעיים, שלא תמיד יובנו מההקשר.
בכתיב המלא ברור שדני שלח סחורות אל מעבר לים ולא נסע בעצמו לחו"ל; מאור הלך לחנות כולבו ולא ניגש לכלב שלו; הדובר מחפש בנים ולא בן אחד; והמעשה לא יקרה שוב, משמעות אחרת לגמרי ממעשה שאין לו השפעה או שאינו גורם לשינוי.
איך יוצאים מהפלונטר הזה?
כאן אני נכנסת לסיפור.
כל טקסט שנועד לפרסום צריך לעבור עריכה לשונית. שלא תחשבו שאני שיננתי את הכללים בעל פה. בהתחלה נעזרתי שוב ושוב בקובץ הכללים החדשים ובמילון רב־מילים, שהתעדכן בהתאם. העניין הוא שעם הזמן, אחרי שנתקלתי באותן מילים שוב ושוב, אני כבר זוכרת את הכתיב התקני שלהן.
לסיום, בא לכם להתנסות? היכנסו לחידון הכתיב המלא של האקדמיה ללשון העברית.
לאיזו אסכולה אפשר לשייך אותך? המלאים או המחסירים? אולי גם וגם?
