קריאה וכתיבה הן חלק ממני מאז ומתמיד, הרבה לפני ההסבה המקצועית שאפשרה לי להגדיר את עצמי רשמית כעורכת לשון וספרות. גם כיום אני קוראת להנאתי, לא רק במסגרת עבודות העריכה, ולכן אפשר להגדיר אותי כ"הקורא".
בפוסט תקשורת בין הכותב לקורא כתבתי על הקשר הקיים בין הסופר לקוראיו, על תפקידי הסופר ועל תפקידי הקורא. פה אני רוצה לשים דגש על הקשר בין היותי "הקוראת" ובין תפקידי כעורכת ספרות. האם אני, עורכת הספרות, יכולה להיחשב "הקורא" במסגרת עבודתי? אולי אני החוט הזה שמקשר בין הסופר לקורא?
פעמים רבות, כאשר אני עורכת ספרים, אני כותבת לסופרים הערות שמתייחסות לקורא:
"זהו הסבר יתר, הקורא מבין מההקשר".
"הקורא לא יכול להבין ממה שכתבת, אתה צריך להשתמש במילים מדויקות כדי להבהיר את כוונתך".
"ספרך כתוב בעברית לדוברי עברית, לא כל הקוראים יבינו את האידיש הרבה ששיבצת בספר".
"יש חוזה לא כתוב בינך ובין הקורא. פתחת את הסיפור בהבטחה גדולה, בתעלומה מסקרנת, ולא קיימת את חלקך בהסכם – לא פתרת ולוּ דבר אחד מהתעלומות שהעלית".
"התיאור הזה ארוך ומייגע, לא כדאי לשעמם את הקורא".
"ממש לא כדאי לזרוק את הקורא מהסיפור".
"אין פה דמויות אמינות, הקורא לא קונה את זה".
"שפת הדיאלוג אינה אותנטית, הקורא לא יאמין שככה הדמות מדברת".
"לא נתת לקורא נקודת אחיזה להבין את זמן הסיפור ואת הזמן שחלף".
ועוד ועוד.
מיהו אותו "קורא" שאני מרבה לדבר עליו?
הוא לא אני, זה בטוח. או… אולי כן? האם אני יכולה לייצג את הקורא הממוצע?
חוקר הספרות וולפגנג איזר כתב:
"פוטנציאלית, אפשר לתפוס טקסט אחד בכמה אופנים שונים. אין קורא יחיד שיכול למצות את מלוא הפוטנציאל, כי כל קורא ימלא את הפערים שבסיפור בדרכו שלו, ובזאת הוא מדיר את שלל האפשרויות האחרות; במהלך הקריאה יהיו לקורא החלטות משלו בנוגע לאופן מילוי הפערים".
ברור שאני קוראת אחת מני רבים, שמשלימה את הפערים הקיימים בסיפור בדרך אחת ממגוון הדרכים האפשריות. היות שכך, אני לא יכולה לייצג את הקורא הממוצע, אלא רק את עצמי.
אבל מה קורה אם הפערים שעליו מדבר איזר הם בורות עמוקים מכדי למלא לבד, כלומר: הפער כה גדול שהוא מכריח את הקורא להמציא את הסיפור כולו? או להפך – מה קורה אם אין בסיפור פערים בכלל, כלומר: הסיפור מלא בהסברי יתר?
במקרים כאלה יש בסיס טוב להאמין שסביר להניח שגם הקורא הממוצע יחוש כמוני בבעיית הפערים (הקיימים או החסרים). מקרים כאלה הם דוגמה למצבים שבהם אני, בכובע של עורכת ספרות, מרשה לעצמי לחבוש גם את כובעו של "הקורא הממוצע" ולייצגו מול הסופר, בזמן העריכה טרם צאת ספרו לאור. בכל זאת אני לא קוראת רגילה, למדתי דבר או שניים ואני יודעת מה נכון לעשות ומה לא. לפעמים אלו כללים של ממש (שמלמדים ב"בית ספר לעורכים"), ולפעמים זה סוג של כישרון – רגישות גבוהה למילים ולניסוחים, שמאפשרת לי לזהות צרימות בטקסט (גם אם לא תמיד אני מצליחה להסביר מדוע), להחליק אותן וליצור טקסט רציף וזורם.
במקרים כאלה אני יכולה לראות את עצמי כקורא הביקורתי, זה שמשקף לסופר את התרשמותו מהספר. קורא שייתן ביקורת בונה, שתמנע מהסופר פדיחות בהמשך.
הקורא, עורכת הספרות והז'אנר
בפוסט אוהב, לא אוהב, אוהב, לא אוהב העליתי את השאלה: האם אני צריכה לאהוב את הספר שאני עורכת?
כאן יש הפרדה מוחלטת בין נורית שי הקוראת, זו שלא אוהבת ספרי מדע בדיוני, למשל, ובין נורית שי עורכת הספרות, שקיבלה משימה לערוך ספר מדע בדיוני משובח.
לפעמים אני הקוראת נהנית מהספר שאני עורכת, ולפעמים הספר ממש לא מדבר אליי. הדבר לא משפיע כלל על אני העורכת – איכות עבודת העריכה והמקצועיות שבה היא נעשית זהות בשני המקרים.
כל קורא יכול?
תפקידי כעורכת ספרות אומנם כולל בתוכו את תפקיד הקורא, אך הוא אינו חופף לו לחלוטין. הקורא יכול לומר שאהב או לא אהב את היצירה הספרותית, ואין עליו חובה לנמק – זה עניין של טעם. ממני נדרש לנמק. הקורא יכול להזדהות עם דמות זו או אחרת, ולחוש דחייה מדמות אחרת. אני צריכה לוודא ששתי הדמויות, האהובה והשנואה, מתוארות כראוי. הקורא יכול להסתייג מהשפה הגבוהה או הנמוכה של הסופר. אני צריכה לשמור על קולו של הסופר, גם אם אינו לטעמי.
תפקידי כעורכת של טקסטים ספרותיים הוא לקרוא קריאה ביקורתית ולתת הצעות לשיפור, על סמך ניסיוני והידע הרב שרכשתי. חלק זה בתפקידי אינו סובייקטיבי, הוא דורש מקצועיות, ידע וניסיון, שאין לקורא המנוסה. בזמן עריכה ספרותית עליי לוודא תקינות בתחומים רבים של הסיפור: תיאור הדמויות, שפת הדיאלוגים, חזרתיות בטקסט, תפאורה, הזמנים בסיפור, המחשה לעומת הצהרה, האחדה, מניעת סתירות, אמינות ועוד ועוד.
בתפקידי זה אפשר לומר שאינני "הקורא" אלא החבל שמקשר בין הסופר לקורא.
וידוי
אני, נורית שי, מגדירה את עצמי גם כעורכת ספרות וגם כ"הקורא"; לפעמים רק עורכת ספרות ולא "הקורא", וגם לפעמים "הקורא" ולא עורכת הספרות. בקיצור, באסוציאציה פרועה (שהיא לא בדיוק אנלוגיה מושלמת) אני דומה לחתול של שרדינגר (ניסוי ידוע בתחום הפיזיקה על גבול הפילוסופיה. ממליצה למי שלא מכיר לחפש ולקרוא על כך).
מה דעתך, אפשר להפריד בין "אני" העורכת ובין אני "הקוראת"? צריך להפריד? רצוי לא להפריד?
