פורים ממש מעבר לפינה.
חודשיים לפני חנוכה כבר מוכרים סופגניות בכל מקום, וחודשיים לפני פורים כבר מוכרים אוזני המן, כך שאווירת החג אופפת אותנו זמן מה. פוסט זה (קצרצר הפעם) הוא האסוציאציה שמעלה בי חג פורים.
בשל המנהג לשתות לשוכרה בפורים חשבתי על יין.
בגלל המחשבה על יין נזכרתי בעבודת המחקר שלי לקראת תואר שני: שיפור הפקת בטא־גלוקוזידאז ושימוש בו לשחרור מונוטרפנים קשורים ביינות. לא אייגע אתכם בפרטים המדעיים של המחקר, רק אספר שבמסגרתו פתחתי עשרות בקבוקי יין לבן, שפכתי למְכל ענקי, ובעזרת מקל גדול בחשתי ובחשתי, בזמן שענני ארומה נפלאים עלו ופשטו בחלל המעבדה.
באותו זמן דימיתי עצמי לאחת מהמכשפות של מקבת המערבלות בקדרה.
שנים רבות עסקתי במדע – כתלמידה, כסטודנטית וכמורה, אך מעולם לא זנחתי את התשוקה שלי – מילים (על כך תוכלו לקרוא בפוסט: מה לי ולעריכה לשונית?).
נתקלתי במאמר מעניין שכותרתו: מדוע המילה "יין" דומה בשפות רבות כל כך? (Why the Word for Wine Is Similar in So Many Languages). כתב אותו Philologos – שם עט לעיתונאי יהודי העוסק בענייני שפה, וטור שלו מפורסם פעמיים בחודש ב־Mosaic.
כך סגרתי מעגל אסוציאטיבי קטן סביב היין – אווירת פורים, עבודת המחקר המדעית שלי ואַהֲבָתִי למילים.
זהו, על יין כתבתי, אבל מהו הסוד?
מייד תדעו… נא לא לצפות לסקוּפּ.
סוד גלוי הוא שחוש הטעם שלנו מושפע גם מהריח. לרוב, מאכל ומשקה שריחם נעים גם יהיו ערבים לחיכנו. הסוד שלי הוא שעבורי כלל זה אינו תקף כשמדובר בקפה, בתותים ו… ביין. הריח של המוצרים האלה נפלא בעיניי, אבל הטעם – לא ממש. אפילו אפשר לומר שממש לא. לכן, גביע היין שהוגש לי מתחת לחופה הכיל מיץ ענבים.
אגב מכשפות וברוח שטות פורימית, בחרתי לסיים בקריקטורה נהדרת (לפי החתימה, הקרדיט מגיע לקריקטוריסט הגרמני Martin Perscheid):
חג פורים שמח!
