ידוע שקיים מתח מובנה בין עורכי ספרות ולשון ובין מגיהים. גילוי נאות – אני עורכת ספרות ולשון, וזווית הראייה שלי מוטית (גם אם צודקת לחלוטין). אני מזמינה מגיהים לתת את הפרספקטיבה שלהם.
המתח נובע מהגדרת גבול העיסוק בין עורכי לשון ובין מגיהים, כאשר חלק מהמגיהים חורגים ממנדט ההגהה ומתקנים גם תיקוני עריכה.
בפוסט זה מוסברים ההבדלים בין עריכה להגהה, מדוע כל אחד מהם דורש כישורים אחרים, ולמה עורכים כועסים כשמגיהים חורגים מהמנדט שניתן להם.
עריכה עוסקת בטקסט כמכלול – בעריכה בודקים את העיקר ומשמיטים את הטפל, מעשירים את אוצר המילים, מוודאים האחדה והתאמה סגנונית ומתייחסים לרהיטות התוכן, לחלוקה לפסקאות ולקישור ביניהן.
הגהה עוסקת בכל תו ואות בפני עצמם – בסימנים הגרפיים ולא ברעיון שלהם. בהגהה בודקים רווחים חסרים או מיותרים, מיקום סימני הפיסוק והמירכאות, טעויות כתיב ותקינות לשון. מלבד הכרת השפה על בוריה, מגיהים טובים הם אנשים יסודיים ששמים לב לפרטים.
לפעמים אנו, העורכים (וגם הכותבים), מרוכזים כל כך ברעיון שהמילים מעבירות, שמתפספסים לנו חילופי אותיות, כפל מילים, אותיות חסרות וכדומה.
לכן עבודת הגהה טובה חשובה כל כך, ומגיה טוב לא יסולא בפז.
הצרות מתחילות כאשר נעשית הגהת יתר.
מהי הגהת יתר?
בפוסט על הגהה, עריכה ומה שביניהן התייחסתי למרכיבים מסוימים של הגהת יתר:
- שינוי כתיב עקבי בספר לכתיב תקני לפי כללי הכתיב החדשים, בניגוד להעדפתו של הסופר (למשל: אימא, צוהריים, למוחרת).
- שינויים שאינם נחוצים: במקום להשאיר את סגנון הסופר, המגיהים משנים לסגנון המועדף עליהם.
- שינוי משלב שפה בדיאלוגים למשלב שפה גבוה שאינו דיבורי אותנטי, ואינו מאפיין את הדמות (למשל: תיקון טעויות לשון נפוצות בדיבור – מזרון, העיז, מדבק ועוד; הוספת רווח בצורות דיבור, כגון: "חברשלי", "אימשלי" וכדומה, המייצגות את חיבור המילים על ידי הדובר).
שתי הנקודות הראשונות הן על גבול המנדט של המגיהים או בתוכו. שינוי משלב הוא כבר ניסוח, שלחלוטין אינו בטריטוריה של המגיהים.
- שינוי פיסוק לפי העדפה אישית של אותם מגיהים, ללא התייחסות לסגנון (על כך ראו בפוסט סטיליסטיקה).
רוב מקרי הגהת היתר האלה אומנם נכונים לשונית, אך הם מתעלמים מנקודת מבט ספרותית וסגנונית של הטקסט. המגיהים שוכחים שהעורך עבד עם הסופר, והעריכה מבטאת את העדפותיו של הכותב ומשמרת את סגנונו. בשינויים כגון אלה שתוארו מעלה המגיהים חוטאים לכוונתו ולרצונו של הסופר, שהוא הבעלים של הטקסט.
המגיהים הם התחנה האחרונה הבודקת את הטקסט לפני פרסום הספר. כך יוצא שהעורכים אינם מודעים לשינויים החורגים שבוצעו, וספר ערוך לתפארת מאבד קצת מזוהרו. הכותבים אינם מודעים לנזק שנעשה בזמן ההגהה.
מדוע זה קורה?
מדוע המגיהים משנים פיסוק או ניסוחים תקינים לחלוטין? למה הם מתקנים טעויות לשון ומשלבי שפה בדיאלוגים, שמעצם טבעם אינם תמיד תקינים ואינם בעברית של שבת?
הסבר אחד הוא כמובן חוסר מודעות. עד כמה שידוע לי, אין מוסד המלמד "הגהה". ייתכן שהעוסקים בהגהה לא למדו ספרות ועריכה, ולא הובהרו להם סוגיות הקשורות לגבולות תפקידם. בקיאים בלשון העברית יכולים להכריז על עצמם כמגיהים, גם אם אינם מודעים להשלכות הספרותיות של ה"תיקונים" שלהם. הם אינם מודעים לכך שהם מקלקלים את הספר הערוך.
הסבר אחר הוא מתחום הפסיכולוגיה בגרוש, וקטונתי מלהעמיק בנושא: תסכול מכך שהם "רק" מגיהים. ייתכן שזו הסיבה שהם נוגסים בתחום לא להם – עריכה, גם אם זה לא נחוץ.
הנחיות מחייבות למגיהים
כדי למנוע מקרים של הגהת יתר, אני נוהגת לשלוח למגיהים קובץ הסברים והדגשות, כדי שידעו ממה עליהם להימנע (ראו בהמשך). לצערי, לא כל הוצאות הספרים מעבירות את הקובץ הזה למגיהים מטעמם ו/או לא כל המגיהים טורחים לקרוא את ההנחיות ו/או להישמע להן.
הנחיות מחייבות למגיהים
הספר מגיע לשלב ההגהה לאחר עריכה קפדנית ולאחר אישור המחברים. יש לזכור שהעורכים הם אלה שהיו בקשר רציף עם הלקוחות, והם אלה שהבינו את רצונותיהם.
לכן, יש לחשוב היטב לפני החלטה על ביצוע תיקונים, ולתקן אך ורק טעויות לשון, טעויות כתיב וטעויות הגהה (מירכאות שנשכחו, רווח מיותר, אות שנשמטה וכדומה).
אין להחליף משפט תקני אחד באחר (אפשר להציע בהערה בצד), ויש להמעיט בשינוי הפיסוק.
נוסף על כך, בעת ההגהה יש לוודא שנשמרת אחידות בטקסט, ולתקן לפי הצורה השלטת בו. אין לשנות מקרים שחוזרים לאורך הטקסט בעקביות.
להלן דוגמאות למצבים נפוצים שיש לשים לב אליהם בעת ההגהה:
- דיאלוגים צריכים להיות כתובים בשפה דיבורית אותנטית, המאפיינת את הדמות. לכן, פעמים רבות יש בדיאלוגים טעויות לשון מכוונות (ערומים, לפני ש… בגלל ש… וכדומה).
בקטעי הדיאלוג אין לתקן טעויות לשון או לסגנן את המשפטים.
- השימוש בפיסוק תלוי בסגנונו של הכותב, והכללים המוכרים, שהם המלצה בלבד, השתנו במהלך השנים. לא לתקן פיסוק, אלא במקרים נדירים ביותר.
יש להמעיט בסימני פיסוק, ולא להוסיפם במשפטים קצרים.
אין לשים פסיק בין נושא לנשוא.
בכתיבה ספרותית, יש לפיסוק ולאורך המשפטים תפקידים נוספים. פעמים רבות לאתנחתות בהם (או לחוסר באתנחתות) יש משמעות מעבר למילים עצמן, למשל: לעכב ולמתוח, לתת תחושת דחיפות או להעביר הלכי רוח של הדמויות.
אין לשנות את סימני הפיסוק במהלך ההגהה, אלא במקרים נדירים והכרחיים.
- מיקום הנקודה והפסיק לפני או אחרי המירכאות תקין. אין לשנות מיקום עקבי. אם נמצאת חריגה, יש לשנות לפי המיקום הקיים ברוב הספר.
- המילים "פנים", "מטבע", "רוח", "דיו", "סכין" ועוד יכולות להיות גם זכר וגם נקבה.
אין לשנות את הבחירה של המחבר, אך יש להקפיד על עקביות. אם אין עקביות, יש לקבוע לפי הכתיב הנפוץ יותר בטקסט.
- המילים "זאת" ו"זו" זהות לחלוטין במשמעותן, והבחירה היא סגנונית. כנ"ל בנוגע ל"כיוון ש" ו"מכיוון ש", "אלה" ו"אלו" ועוד.
אין להחליף מילה במילה זהה לה במשמעות.
- הכתיב ללא ניקוד התקני השתנה בימים אלה, אך עדיין יש מחברים המעדיפים "אמא" על פני "אימא", ומילים נוספות שאינן לפי כללי הכתיב התקני, הישנים או החדשים.
בשום אופן אין לשנות את הכתיב, אך יש לוודא שהבחירה עקבית. אם אין עקביות, יש לקבוע לפי הכתיב הנפוץ יותר בטקסט.
- במקרים רבים, המחברים ממציאים מילים או מטים מילים בכוונת תחילה בצורה שאיננה מקובלת. יש לשים לכך לב, ולא לתקן למילה תקנית.
אם יש ספק או הצעה לתיקון מילים ולשיפור הטקסט, יש להוסיף הערה במקום הרלוונטי בקובץ (לשונית סקירה ← הוסף הערה), ובשום אופן לא כרשימה בקובץ נפרד. העורך והסופר יחליטו אם להטמיע זאת בספר.
מובן שכל תיקוני ההגהה צריכים להיעשות במצב "מעקב אחר שינויים".
אם נתקלת בבעיה או בשאלה כלשהי, אפשר ליצור איתי קשר ולהתייעץ.
עבודה נעימה,
נורית שי
נתקלת בקונפליקטים כאלה במסגרת עבודת עריכה או כתיבה? עסקת בהגהה? מהי נקודת מבטך על הנושא?
