Photo by Olga Ferina on Unsplash
לאחרונה יצא לי לערוך שמיכת טלאים.
טוב, לא בדיוק שמיכה, אבל בהחלט טלאים.
נדמה כאילו לפחות ארבעה אנשים שונים השתתפו בכתיבת הספר, כל אחד בסגנונו שלו. אומנם אפשר להבין את הסיפור, את העלילה, אך המעברים האקראיים מסגנון לסגנון צרמו.
בפוסט סטיליסטיקה אני מתייחסת לצורך בהאחדה סגנונית מבחינת הטקסט – בחירת המילים והסדר שלהן במשפט, משלב השפה, מילים נרדפות, מצלול השפה, שימוש בניבים, אורך המשפטים, חלוקה לפסקאות ועוד.
האחדה בטקסט איננה קשורה רק למילים עצמן, אלא גם לאופן הצגת הסיפור. על הסופר לקבל כמה החלטות עקרוניות מושכלות, וליישמן לכל אורך הסיפור. זהו הנושא של פוסט זה – עקביות.
בהמשך מפורטים חלק מהנושאים שכדאי להקפיד בהם על עקביות, אך לפני כן בואו נבין את חשיבותה.
מדוע חשובה עקביות בסיפור?
האחדה יוצרת הרמוניה ובהירות, ומניבה טקסט שזורם. כך מתאפשרת קריאה נוחה וברורה. חשוב לא לבלבל את הקורא, לא לגרום לתשומת ליבו לסטות מהסיפור עצמו בגלל צרימות. סטיות כאלה, במיוחד אם יתרחשו לעיתים קרובות, יגרמו לקורא לנטוש את הסיפור סופית (על דרכים נוספות לדחות את הקורא תוכלו לקרוא בפוסט חמש דרכים לזרוק את הקורא מהסיפור). האחדה תאפשר לקורא לעקוב אחר הסיפור בלי לטרוח לפענח אי־בהירויות.
תפקיד הסופר להגיע להחלטות (מודעות ואולי גם לא) בנוגע לאופן העברת הסיפור. החלטות אלה הן שמעניקות לספר את הגוון, את הקול הייחודי שלו, את התחושה שהקורא מקבל. עקביות בהחלטות לאורך הסיפור עוזרת גם לסופר וגם לקורא – הסופר לא יסטה מגבולות הסיפור, הקורא ייהנה מקריאה חלקה ויישאב לתוך הסיפור.
אילו החלטות עקרוניות נחוצות?
בשלב כלשהו של הכתיבה – בהתחלה, באמצע או בסוף, אך תמיד לפני הגשת הטקסט לעריכה מקצועית – חשוב לוודא שנשמרת אחידות בתחומים טכניים שונים, המפורטים להלן.
1. זמן הכתיבה
האם הסיפור כתוב בזמן עבר או הווה? אולי גם וגם? כן, אפשר גם וגם, ובתנאי שהשינוי מבוקר.
למשל, סיפור העוסק בחייו של מנחם בתקופת השואה. אפשרות אחת היא לתאר את מנחם יושב עם נכדו בהווה, ומספר לו על אירועי העבר. מצב זה לכאורה אינו עקבי, אך למעשה יש החלטת האחדה מושכלת – תיאור הסלון, פניו הנדהמות של הנכד ועיניו העצובות של הסבא יהיה בלשון הווה, וסיפורו מימי השואה יוגש בלשון עבר.
אפשרות אחרת היא שהסיפור כולו יובא בלשון עבר – גם תיאור הסלון והדמויות (מנחם ונכדו), וגם הסיפור על חייו של מנחם בתקופת השואה.
2. גוף המספר
האם הסיפור מועבר בגוף ראשון, שני או שלישי (על כך ראו בפוסט גוף המספר)?
נמשיך את הדוגמה קודמת: סיפורו של מנחם יכול להיות בגוף ראשון (הסיפור נמסר מפיו) או בגוף שלישי (סופר חיצוני מספר את סיפורו).
הסופר יכול להחליט שהמְסַפֵּר הוא נכדו של מנחם, ולכתוב פרק אחד בגוף שלישי (דני מספר על סבו), ופרק אחר בגוף ראשון – הסיפור של הסבא במילותיו הוא. הכול כשר, כל עוד נשמרת עקביות בהחלטה.
3. נקודת מבטו של המְסַפֵּר
הסיפור מסופר מנקודת מבטה של דמות כלשהי. איזו דמות?
אם הסופר מחליט להביא את סיפורו בגוף ראשון, מובן שנקודת המבט תהיה של אותה דמות, אך מה קורה אם הסיפור מוגש בגוף שלישי על ידי מְסַפֵּר חיצוני?
ההאחדה מתבטאת בהקפדה על כך שרק נקודת מבט אחת מוצגת בכל סצנה. נניח שגפן נמצאת במסיבה עם רונה, בביתה של שלומית. הסצנה מתוארת מנקודת מבטה של גפן, וחשוב להקפיד לספר רק מה שגפן יכולה לדעת. אפשר לתאר דמויות האחרות, אך לא מה הן חושבות (אלא אם כן גפן קוראת מחשבות מוצהרת). כמו כן, אין לתאר את גפן עצמה, אלא אם כן היא עומדת מול המראה.
הסופר הכותב בגוף שלישי יכול להחליט שהספר כולו ייכתב מנקודת מבטה של גפן, או שכל פרק יראה זווית אחרת של הסיפור, מנקודת מבטן של דמויות אחרות, שתיים או יותר. הוא יכול לכתוב לסירוגין פרקים מנקודת מבטה של גפן ופרקים מנקודת מבטה של רונה או כל סידור אחר שיחליט באופן מושכל, ולאחר חשיבה והחלטה.
חשוב להבחין בין נקודת מבטו של המְסַפֵּר לזו של הסופר. אם שתי נקודות המבט זהות, הרי שמדובר בממואר. המְסַפֵּר קיים רק כאמצעי של הסופר להעביר את סיפורו. הסופר אינו צריך לספר לקורא מהי נקודת המבט של המְסַפֵּר, אך הוא עצמו צריך לדעת זאת ולהקפיד שתישמר. אם נשמרת עקביות, הקורא אינו מקדיש מחשבה למְסַפֵּר עצמו אלא לסיפור, אבל אם הסופר שוגה, חוסר העקביות ניכר ומפנה זרקור למשהו שהוא מחוץ לסיפור. למשל, אם המסיבה שגפן השתתפה בה התקיימה בשנת 1998, הסופר לא יכול להכניס לפיו של המְסַפֵּר (כלומר של גפן) התייחסות לקורונה. המְסַפֵּר יכול לדעת רק מה שגפן יודעת, ולא מה שהסופר יודע.
4. מאפייני הדמויות
על תיאורי הדמויות, התנהגותן ושפתן להיות עקביים, תוך התאמה לנסיבות. מובן שדמות יכולה וצריכה להשתנות, אחרת היא תהיה שטוחה ומשעממת, אבל חייבת להיות סיבה לשינוי.
לא סביר שדמות המאופיינת לאורך הסיפור כדאגנית וחוששנית תהפוך מלאת ביטחון עצמי ושמחה, ללא ציון האירוע או הסיבה לשינוי. דוגמה נוספת: אם אותה דמות חרדתית נוהגת להכניס לפיה קווצות שיער, יש להקפיד על כך לאורך הספר כולו (בלי להגזים), ולא רק בכמה פרקים הראשונים.
האחדה תתבטא גם בסגנון דיבורה של הדמות, בדיאלוגים או במחשבותיה הפנימיות (ראו בפוסט מה עובר לו בראש?). דמות שמדברת במשפטים קצרים וחותכים לא תתחיל פתאום לדבר במשפטים ארוכים ופתלתלים. הרי הדמות מדברת וחושבת בקול שלה ולא בקול של הַמְּסַפֵּר, אך הקול שלה צריך להיות עקבי ותואם למצב רוחה ולאדם שעימו היא מדברת (על כך ראו בפוסט שפה – של העם או של מגדל השן האקדמי?).
5. הרצף הסיפורי
אפשר לספר סיפור כרצף כרונולוגי, אפשר גם לדלג בין זמנים – למשל להתחיל מנקודת מפתח בסיפור וממנה להמשיך אחורה וקדימה בזמן. אפשר גם לספר סיפור מהסוף להתחלה. הסופר מחליט על רצף הסיפור, ומהרגע שהחליט עליו להתמיד. בשום אופן אל תתחילו לכתוב בסדר כרונולוגי, ובאמצע הספר פתאום תקפצו בין הזמנים (עוד על כך ראו בפוסט מי אמר שאי־אפשר להשיב את הזמן לאחור?).
6. טון המְסַפֵּר
טון המספר שונה ממהות הסיפור: אפשר לגשת לנושאים כבדים בטון קליל ומבודח, אפשר לגשת לסיפור משעשע ברצינות תהומית (ראו ערך: מתי כספי). טון המספר יכול להיות דיבורי, כאילו הוא מדבר עם חבר, או אקדמי, כאילו הוא מרצה מול קהל מכובדים.
הסופר מחליט על הטון, וחשוב שיתמיד בהחלטתו. אם ספר יתחיל בבדיחות משעשעת וימשיך ברצינות כבדה, הקורא יתאכזב. הוא יחוש שניתנה הבטחה כלשהי בהתחלה, שאיננה ממומשת בהמשך.
7. מבנה וצורה של הספר
לכל ספר יש מבנה המאפיין אותו. האם הספר מחולק לפרקים? האם יש לפרקים שמות או רק מספרים? האם כל פרק נפתח בתאריך או לא? כל אלה ועוד הם החלטות הקשורות למבנה הסיפור. עקביות מתבטאת במתן כותרות לכל הפרקים ולא רק לחלק מהם, או בהחלטה למספר את כל הפרקים ללא כותרות. עקביות תהיה לפתוח כל פרק בתאריך או אף אחד מהפרקים, ולמצוא דרכים אחרות לתיאור הזמן בסיפור (על כך בפוסט איך שהזמן רץ!).
גם לעיצוב הספר תפקיד בתחושת הקורא, וחייב שיהיה עקבי. למשל במקרים של ציטוטים, על הסופר להחליט אם לייחד להם פונט שונה, מירכאות או אולי רק הזחה פנימה. לא משנה מה תחליטו, עליכם לדבוק בכך.
8. סגנון הכתיבה
סגנון הכתיבה אינו רק המילים שבהן בוחר הסופר להשתמש (שגם הן צריכות להיות עקביות, על כך בפוסט סטיליסטיקה), והוא מעבר למפורט בשבע הנקודות מעלה. הוא נוגע לאופן העברת הסיפור – האם ברור והגיוני? האם עשיר בהרמזים, מיסטי, מטפיזי? האם פיוטי ותיאורי או ענייני ועובדתי?
גם מידת הפירוט בפרקים היא עניין של סגנון. לפעמים סופרים מתחילים במלוא המרץ, יש להם שפע של השראה והרבה מה לכתוב, ולקראת הסוף הם כבר מזדרזים לקדם את העלילה, וזה מתבטא, בין היתר, בפחות תיאורי אווירה ובפחות דיאלוגים, ובסופו של עניין – פרקים שהולכים ונעשים קצרים ושטוחים יותר.
כל אלו החלטות שעל הסופר לקבוע, ולדבוק בהן.
ספרות – יצירה או טכניקה?
מדוע שאלה זו רלוונטית בפוסט העוסק בעקביות?
לכאורה יש סתירה בין הקפדה רציונלית וטכנית על עקביות הסיפור ובין יצירתיות חסרת גבולות. ללא ספק ספרות היא אומנות הדורשת דמיון של היוצר, אז איך מיישבים סתירה זו?
אדם שינסה לכתוב מהראש בלבד יתקשה לקבל יצירה אמינה. סיכוי גדול יותר שתתקבל יצירה שתגרום לקורא לחוות אותה כטכנית. בפוסט 15 טיפים איך להשתחרר ממחסום כתיבה, חלק מהטיפים הם בדיוק ההפך מכתיבה רציונלית – כתיבה חופשית ללא מחשבה וללא ביקורתיות. מנגד, טיפים אחרים דווקא מציעים לבנות שלד לסיפור, מעין פיגומים טכניים שיסייעו בתהליך הכתיבה. כתיבה ספונטנית בפני עצמה איננה יכולה להניב תוצר סופי איכותי. היא רק שלב אחד והכרחי בתהליך הכתיבה, בהתחלה או אחרי בנייה רציונלית של שלד הסיפור – כל אחד בהתאם לשיטת העבודה שמתאימה לו.
בסיום הכתיבה צריכים להפעיל ביקורתיות ולוודא עקביות, ואלה צריכים להשתלב בליבת הסיפור, בלי לפגום ברגש שנבע מתוך הסופר בזמן הכתיבה. שלב זה הוא שלב העריכה – עריכה עצמית של הסופר ועריכה של אדם מקצועי. זהו השלב הרציונלי שבלעדיו לא נקבל ספר איכותי.
בשלב העריכה הספרותית יש לבדוק, בין היתר, את סגנון הסיפור ולוודא האחדה.
בדרישה להאחדה אינני ממליצה על היתפסות פנאטית לבחירה אחת בלבד, ואני גם לא דורשת קשיחות במקרים שרצויה בהם גמישות. ייתכן כי תהיה סיבה לשינוי סגנוני בספרים מסוימים, אך שינוי סגנון כל כמה פסקאות באותה סצנה – לא ולא! מאחורי השינוי חייב להיות רציונל מושכל.
הדגש הוא על החלטה מודעת, ויישום שאינו אקראי ותזזיתי אלא נובע ממחשבה, התלבטות והחלטה. חשוב שהקורא לא יחוש שאנשים שונים כתבו את הספר, במקרה הטוב, או שהסוֹפר האחד לוקה בפיצול אישיות, במקרה הרע.
שמירה על עקביות ועל אחידות סגנונית, נוסף על עלילה מרתקת, דמויות מעניינות, תיאורים מרגשים ועוד – כל אלה יחד בונים אסתטיקה סיפורית. הקורא יכול ליהנות מהאיכויות הנהדרות של הספר, בלי שמשהו יעיב על כך.
לְמה הדבר דומה? למלון בחו"ל – אנחנו מצפים למיקום נהדר, לשירות אדיב ויעיל, לאוכל טוב, לחדר נקי, למיטה נוחה ולשקט. הגענו למלון וראינו שהוא עומד בכל הציפיות שלנו, אך הלובי מבולגן והחדר מעוצב בטעם רע. הרי כל מה שרצינו התקיים בצורה הטובה ביותר, אז למה אכפת לנו מכך שהמלון אינו אסתטי?
חוסר אסתטיקה מקלקל את ההנאה, גם מהנופש במלון וגם מקריאה בספר.
חשוב לציין שעקביות איננה צריכה לבוא על חשבון גמישות. ייתכן שדמות חברותית ומאושרת תהפוך לעצובה ומסוגרת, בעקבות טראומה שהיא עברה. ברור שבמקרה כזה אין להתעקש על עקביות בתיאור הדמות העליזה, הרי עם התפתחות הסיפור גם הדמויות מתפתחות. בנושאים אחרים, שהם טכניים יותר וקשורים פחות לתוכן הסיפור עצמו, העקביות חשובה. למרות זאת, ייתכנו מקרים שבהם תהיה סיבה טובה לסטות מההאחדה המומלצת.
כל המלצות הכתיבה המופיעות כאן ובפוסטים אחרים בבלוג על כתיבה ושאר בני דודים נכונות ברוב המקרים, אך בוודאי לא בכולם.
האם הסיפור שלך מבולגן או מעוצב בטעם טוב? באילו עוד פספוסי חוסר אחידות נתקלת שצורמים לך?
