לפני כמה שנים ערכתי את הספר "הפולנייה הטובה", מאת מיקי בהגן, שזוכה להצלחה רבה. הספר יצא בגרסה אלקטרונית ובהמשך בגרסה מודפסת, ואף תורגם לאנגלית.
העבודה עם מיקי הייתה רגועה ונעימה, ובסיום העריכה הוא שלח לי מכתב המלצה.
זו לא הפעם הראשונה שסופרים כותבים לי מכתבי המלצה.
זו לא הפעם הראשונה שסופרים כותבים לי מילות הערכה חמות ומחמיאות.
זו לא הפעם הראשונה שסופרים מודים לי.
את כל אלה תוכלו לראות בדף הבית של האתר שלי (מתחת לירוק – "קישורים", "ספרים שערכתי והמלצות").
זו כן הפעם היחידה (בינתיים) שאני מקבלת מכתב תודה כה יצירתי.
תודה רבה, מיקי.
המכתב ריגש אותי כל כך, שהתעלמתי מטעותו, כשכתב שאני מציגה את עצמי כמגיהה, אף שאני מציגה את עצמי כעורכת.
על המתח המובנה בין עורכים למגיהים קראו בפוסט רפואה מונעת – איך להימנע מהגהת יתר?
להלן המכתב את המכתב כלשונו:
במכתבו, שִׁכְלֵל מיקי דברים שסופרים אחרים כתבו לי במהלך העבודה עימם (הכול בהומור וברוח טובה), כגון: "אני זה שמשלם לך, אז איך קרה שאני מרשה לך להעביד אותי?" "כן המפקדת!" "מי אני שאעז להמרות את פיך", "המלצתך היא פקודה עבורי", "את מעבידה אותי בפרך, תודה לך על כך" וכדומה.
תפקידו של העורך
זוהי הזדמנות להסביר איך אני רואה את התרומה שלי לסופרים, מעבר לעניינים הטכניים המובנים מאליהם. עורך יכול לעשות לעצמו ולסופרים חיים קלים או לעשות את הדבר הנכון.
קל לעורך להימנע ממתן הצעות לשיפור הספר, לסיים את העריכה חיש קל ולהמשיך לספר הבא, לתשלום הבא.
קל לעורך לתת הצעות לשיפור הספר, אך לא להתעקש על יישומן ולוותר לסופר שאינו מתלהב מכך. הרי על הנייר העורך עשה את שלו, עבודה מקצועית לעילא, ואם הספר לוקה בחסר זו אשמתו של הלקוח – הוא זה שמחליט אם להשקיע עבודה נוספת על ספרו.
כאשר נוהגים בדרך הקלה עבודת העריכה מסתיימת מהר יותר, ללא חיכוכים, ללא בזבוז זמן על הסברים ועל ניסיונות שכנוע, וסביר להניח שאפשר יהיה לקבל מכתב המלצה מסופר מרוצה – כי גם לסופר היה קל.
מהו הדבר הנכון?
יותר משלושים שנה הייתי מורה לכימיה ולביוטכנולוגיה, מקצועות שרבים מתלמידיי התקשו בהם. עודדתי אותם, עזרתי להם, נתתי להם כלים להתמודד עם הקושי ושיבחתי אותם על המאמץ. הראיתי להם שאני מאמינה בהם, שאני יודעת שהם מסוגלים. אלו שהקשיבו לעצותיי והשקיעו ביישומן התקדמו והשתפרו.
חלפו יותר משלוש שנים מאז עזבתי את ההוראה והתמקדתי בעריכת לשון וספרות בלבד, אבל כנראה בלתי אפשרי להוציא ממני את המורה שבי. כאשר מתגלגל לידיי ספר מוצלח שזקוק לשיפור, אני לא מוותרת. אומנם לסופר יש את המילה האחרונה, זהו ספרו והוא הקובע, אבל אני מנסה כמיטב יכולתי להסביר מדוע השינויים נחוצים, ללמד, לשכנע בכל דרך שעל הסופר לשנות/למחוק/להוסיף. לפעמים הסופרים עייפים כבר מהכתיבה, אין להם כוח להתחיל שוב אחרי שכבר חשבו שסיימו. במקרים כאלה אני מעודדת, מדרבנת, מסבירה מדוע דחיפה קטנה נוספת תשדרג את ספרם משמעותית. אני משתדלת להעניק לסופרים כלים וטכניקות שיסייעו להם לבצע את הנדרש (חלקם נמצאים בבלוג זה, בקטגוריה "טיפים לסופר המתחיל"). לעולם לא אשבח סופר אם ספרו אינו טוב דיו, אך בהחלט אחמיא לו על המאמץ, על השיפור שביצע בספר בעקבות המלצותיי, על התקדמותו בכיוון הרצוי.
היות שכך, בוודאי מובן לכם מדוע אני נתפסת כעורכת שרוֹדָה בסופרים.
לטובתם.
כן, אני מתעקשת איתם, אני דורשת מהם כפי שדרשתי מתלמידיי. היו שראו בי מורה קשוחה, בלתי מתפשרת, אך בסופו של תהליך, הן הסופרים והן התלמידים יודעים להעריך את מה שהרוויחו.
והם חוזרים לעוד, ושולחים אליי את חבריהם.
אשריי וטוב לי.
