כדי לקבל דמויות עמוקות ומעניינות, על הסופר להעביר לקורא כל מה שעובר על הדמויות, כולל מחשבותיהן. גם אם מספר חיצוני בגוף שלישי כותב מנקודת מבטה של אחת הדמויות בלבד, הוא יודע עליה הכול, כולל מחשבותיה הסמויות ביותר.
בספרות, מחשבותיה אלה של הדמות נקראות דיאלוג פנימי, מונולוג פנימי או מחשבה פנימית. בפוסט זה אני משתמשת במושג דיאלוג פנימי.
מהו דיאלוג פנימי?
דיאלוג פנימי הוא שיחה של דמות עם עצמה, בניגוד לדיאלוג המוכר, שהוא שיחה של דמות עם דמות אחרת. למעשה הדיאלוג הפנימי הוא המחשבות הכמוסות של הדמות.
כולנו חושבים… כמעט כל הזמן. אנחנו לא תמיד מודעים למחשבות שמתרוצצות לנו בראש ללא הרף, ולוּ היינו חושפים את כל מחשבותינו לזולת, סביר להניח שלא היינו מפסיקים לדבר. ברור, על כן, שגם כאשר אנו משתפים אחרים במחשבותינו, השיתוף מבוּקר ומסונן.
כסופרים אנו יכולים להיכנס לנבכי נפשן של הדמויות ולגלות לקורא מה עובר להן בראש. הסופר בוחר מה לגלות. הוא לא יכתוב כל מחשבה שולית שחולפת במוחה של הדמות, אלא יברור את המחשבות שיש להן משמעות לעלילה ולהכרת הדמויות.
דיאלוג פנימי מגלה את האמת של הדמות, את מה שעל ליבה, גם אם יש לה מחשבות אפלות ומסוכנות; הדיאלוג הפנימי יכול לגלות תקווה וחלומות לעתיד או כאב, ייאוש והשלמה; הוא מעיד על אמונות ועל רגשות של הדמות, ומגלה חוזק או חולשה.
דיאלוג נחשב פנימי אם הדמות איננה מתקשרת את מחשבותיה בקול, לעצמה או לאחרים. במקרה זה הדמות יודעת על מה היא חושבת וכך גם הקורא (כי הסופר בחר לשתף אותו). לעומת זאת, דמויות אחרות בסיפור אינן שותפות לידע זה.
חשיבות הדיאלוג הפנימי ביצירה הספרותית
גם אם העלילה מצוינת והדיאלוגים משובחים, דיאלוגים פנימיים יכולים להעניק לקורא תובנות בנוגע לדמויות ולעלילה, שלא היה יכול לקבל רק מקריאה על פעולותיהן של הדמויות. הכרת הדמויות לעומק מעניקה לסיפור מֵמד נוסף, אלמנט רגשי, ולא רק עובדות טכניות בנוגע להתרחשויות ולדברים שנאמרים בקול.
הדיאלוג הפנימי תורם להבנה טובה יותר של הדמויות ושל מה שמניע אותן; הוא תורם לבידולן זו מזו, ומעניק להן קול כן ואמין. כך הקורא לומד להכיר את הרגשות האמיתיים של הדמויות, שכן כמו בחיים האמיתיים – דמות יכולה לומר בקול משהו אחד, ולחשוב משהו אחר לגמרי. כדי להבין את הדמות לחלוטין, הקורא צריך לדעת את שני הדברים: מה היא אומרת ומה היא חושבת.
בעזרת דיאלוג פנימי הסופר יכול לקדם את העלילה, כמו גם לגלות לקורא את הרקע של הדמות, את סודותיה שאף דמות אחרת לא מכירה, וכך לקבל דמות עשירה יותר, ואמינה יותר (בניגוד לדמות שטוחה). מחשבותיה של הדמות יכולות ליצור את אווירת הסיפור – האם הדמות עליזה או מלנכולית? מרוצה ממצבה ומסביבתה או חווה מחשבות אפלות ואסורות?
בדיאלוג פנימי הדמויות יכולות להתלבט ולהגיע להחלטה, לגלות לקורא קונפליקט סמוי שבו הן נתונות, הן יכולות לגלות לנו מה דעתן על דמויות אחרות בסיפור, והן גם יכולות להניע את עצמן לפעולה או להניא את עצמן מפעולה.
תרומה נוספת של תיאור המחשבות האישיות היא בהאטת התקדמות העלילה בנקודה קריטית, ובכך בניית מתח.
שאלות טכניות: איך כותבים דיאלוג פנימי?
לאחר שהבנו מהן מחשבות פנימיות ומהי חשיבותן, נותר לנו להבין כיצד להטמיע אותן בסיפורנו, ולא פחות חשוב – מה לא כדאי לעשות זאת.
אילו דמויות יגלו לנו את מחשבותיהן הסמויות?
כל סצנה בסיפור, גם אם הוא כתוב בגוף שלישי, כתובה מנקודת מבטה של דמות מסוימת. נוכל לכתוב על הדיאלוג הפנימי של דמות זו בלבד. כל הדמויות האחרות באותה סצנה אינן יכולות לדעת על מה חושבת הדמות, והיא לא יכולה לדעת על מה האחרים חושבים.
האם להכניס את המחשבות למירכאות, כמו בדיאלוג?
אם נוסיף מירכאות סביב הדיבור העצמי הפנימי הזה, מה יבדיל בין המחשבות לדיאלוגים של ממש? איך ידע הקורא שאלו מחשבות ולא מילים שנאמרות בקול? ואם לא נוסיף מירכאות, כיצד ידע הקורא שאלו מחשבות?
הקורא צריך לדעת מתי דמות מדברת אל עצמה בתוך ראשה ומתי היא מדברת בקול, גם אם היא לבד בחדר. כדי לבדל דיאלוג פנימי מדיאלוג חיצוני, אין לשים מחשבות בתוך מירכאות. המירכאות מיועדות רק למילים שנאמרות בקול.
אם כך, איך בכל זאת ידע הקורא שמדובר במחשבות?
הפתרון הקל והלא אלגנטי הוא לכתוב את המחשבות, בתוספת תיוג: "הוא הרהר", "היא חשבה" וכדומה, כלומר: להצהיר על כך שמדובר במחשבות. שיטה זו אפשרית, אך היא מייגעת לעיתים, במיוחד בספרים שיש בהם תיאורים רבים של מחשבות. אם מדי פעם הסופר מוצא לנכון להוסיף תיוגים למחשבות, כדאי שהם יהיו מינימליים. מספיק לכתוב "הוא חשב" או "היא הרהרה", אין צורך בתוספות "חשב בליבו" או "הרהרה לעצמה". מההקשר ברור שאלו מחשבות בלבד, ולא דיאלוג עם מישהו אחר.
בספרים הכתובים בלועזית, לפעמים מבדלים את המחשבות מהטקסט הסיפורי בעזרת אותיות נוטות (italics). גם זה אינו פתרון אלגנטי, מה גם שכתב נטוי אינו חלק מהטיפוגרפיה העברית התקנית, ולכן בטקסטים עבריים אין להשתמש בו. שינוי לפונט אחר גם הוא אינו פתרון טוב, הרי בימינו ספרים רבים מוקראים לשמיעה בלבד.
בפוסט ככה מדברים? על שפת הדיאלוג חלק ב', בסעיף 5, כתבתי שאין צורך תמיד לכתוב מיהו הדובר, וגם לפעמים אין צורך בכלל לכתוב "אמר", "שאל" וכדומה. גם בתיאור הרהורים הדבר נכון. בכתיבה מדויקת וטובה, הקורא יכול להבין מההקשר שמדובר במחשבותיה של הדמות. אין צורך להצהיר על כך מפורשות או בעזרת סימני דפוס. סימנים מלאכותיים כאלה יוצרים ריחוק בין העלילה עצמה ובין המחשבות של הדמות, ועלולים לזרוק את הקורא מהסיפור, ולגרום לו להביט על המתרחש מבחוץ, מרחוק, כמקבל דיווח ולא סיפור.
אם בכל זאת אתם חשים צורך בהפרדה כלשהי בין הדיאלוג הפנימי ובין קטעי המספר, אפשר לעשות זאת בפסקה נפרדת, כפי שנהוג (אך לא חובה) בקטעי הדיאלוג בין דמויות שונות.
האם לכתוב את המחשבות בגוף ראשון או שלישי?
בפוסט גוף המספר כתבתי על קווים מנחים שיסייעו להחליט אם לכתוב את סיפורנו בגוף ראשון, שני או שלישי. מחשבותיהן של הדמויות ייכתבו בהתאם להחלטה זו.
בספרים הכתובים בגוף ראשון, גם מחשבותיה של הדמות יהיו בגוף ראשון, ויכללו מילים כגון "אני", "אנחנו", "שלנו" וכדומה. בספרים הכתובים בגוף שלישי לא מומלץ לכתוב מחשבות פנימיות בגוף ראשון, כאילו הדמות מדברת עם עצמה. הקורא עלול להבין שהסופר עבר לכתוב בגוף ראשון, שהוא אינו עקבי בכתיבה שלו, דבר שעלול להיחוות כהפרעה לא נעימה בזרימת הקריאה, ועלול לזרוק את הקורא מהסיפור (עוד על עקביות והאחדה בכתיבה ראו בפוסט עקביות – זה כל הסיפור).
האם לכתוב את המחשבות בהווה או בעבר?
דיאלוג פנימי ישיר הוא תיאור של מחשבות בלשון הווה ובדרך כלל גם בגוף ראשון (גם אם הסיפור כתוב בעבר ובגוף שלישי). אם הסיפור כולו כתוב בהווה, ברור שכך גם המחשבות.
אך מה עושים אם הסיפור כתוב בלשון עבר?
במקרה זה המחשבות יכולות להיכתב בהווה או בעבר, בהתאם לסצנה ולהעדפה האישית של הסופר. למשל:
בדוגמה הנ"ל, הסיפור כולו כתוב בגוף ראשון ובהווה, אך הדמות חושבת על משהו שקרה לה לפני כן, ולכן מחשבותיה כתובות בלשון עבר.
במקרים אחרים, המחשבות של הדמות רלוונטיות לאותה נקודת זמן בסיפור, עכשיו. הניסוח "היא ממש לא ידעה מה לעשות" הוא בשפת המספר, והמחשבה של הדמות עצמה (אף שהמספר מציג אותה בגוף שלישי) יכולה להיות: "היא ממש לא יודעת מה לעשות" – הווה.
דיאלוג פנימי הכתוב בגוף שלישי בלשון עבר נקרא דיאלוג פנימי עקיף. זוהי גישה אחרת לכתיבת מחשבות, והיא המומלצת ברוב המקרים. אם זמן המחשבות תואם לזמן הסיפור כולו, המוגש גם הוא בגוף שלישי ובלשון עבר, הטקסט יהיה עקבי ויזרום טוב יותר. שינויי זמנים במהלך הכתיבה עלולים להיחוות כסטייה מבנית, ולהסיח את דעתו של הקורא. הוא עלול לחשוב על הנכונות הטכנית של הכתיבה, ודבר כזה עלול לזרוק אותו מהסיפור, מה שאנחנו ממש לא רוצים שיקרה.
האם לכתוב את המחשבות בשפת המספר או בשפה דיבורית?
בפוסט ככה מדברים? על שפת הדיאלוג חלק א' כתבתי שחשוב להקפיד על בידול ברור בין שפת הדיאלוג, שהיא דיבורית יומיומית ולאו דווקא תקינה, ובין שפת המספר, שהיא תקנית ובמשלב גבוה יותר (על משלב ראו בפוסט עברית של שבת).
האם דיאלוג פנימי ייכתב בשפתה הדיבורית של הדמות המהרהרת או בשפתו התקנית של המספר?
אם המחשבות כתובות בגוף ראשון, אין התלבטות – הן ייכתבו במשלב השפה של הדמות החושבת. ההתלבטות קיימת כאשר הדיאלוג הפנימי מוצג בגוף שלישי. במקרה זה משלב השפה תלוי בסגנון הצגת המחשבות – האם הסופר הוא זה שמספר על המחשבות של הדמות (דיאלוג פנימי עקיף) או האם הן מתוארות כדיאלוג פנימי ישיר בכתיבת הווה? ככלל אצבע, דיאלוג פנימי ישיר יכול להיכתב במשלב נמוך יחסית לשפת המספר, אולי אפילו בשפה דיבורית לגמרי המאפיינת את הדמות החושבת. דיאלוג פנימי עקיף יכול להיכתב בשפה תקנית ונאה – שפת המספר. למרות זאת, ייתכן ששפת המספר בדיאלוג הפנימי העקיף תרד למשלב שמאפיין את הדמות, כדי לבדל בין המחשבות ובין קטעי המספר.
אז מה למדנו עד כה?
דיאלוג פנימי מעניק עומק לדמות ולסיפור. בכתיבתו נִשָּׁמַע להמלצות שונות מאשר בכתיבת דיאלוג בין דמויות.
- הדמות החושבת: הדיאלוג הפנימי יהיה של הדמות שנקודת מבטה מועברת באותה סצנה.
- דגשים גרפיים: הדיאלוג הפנימי לא יוכנס למירכאות ולא ייכתב בפונט שונה.
- תיוג: רצוי להמעיט בתיוג הדיאלוג הפנימי, ואם הוא מוסף – לקצר ככל האפשר.
- גוף: המחשבות יובאו לפי גוף הסיפור כולו – בסיפור המוגש בגוף שלישי, רצוי שגם הדיאלוג הפנימי ייכתב בגוף שלישי ולא בגוף ראשון.
- זמן: בסיפור המוגש בזמן עבר, רצוי שהדיאלוג הפנימי ייכתב גם הוא בזמן עבר.
- שפה: הדיאלוג הפנימי ייכתב בשפה מדוברת המאפיינת את הדמות החושבת.
דגש לסיום
ההמלצות הנ"ל הן ההעדפות שלי והן אלה שמקובלות בקרב אנשי מקצוע בתחום הכתיבה והעריכה. סטייה מהמלצות אלה אין פירושה כתיבה שגויה או גרועה. תוכלו למצוא ספרים רבים וטובים שבוחרים בגישות שונות לכתיבת דיאלוגים פנימיים. מה שחשוב הוא להיות עקביים, שכן חוסר עקביות בסגנון הכתיבה (בכל תחום, לא רק בדיאלוגים הפנימיים) מציב את הבעייתיות הטכנית תחת אור הזרקורים, מסיח את דעתו של הקורא מהסיפור ואולי אף גורם לו לסגור את הספר ולא לחזור אליו (עוד על עקביות והאחדה בכתיבה ראו בפוסט עקביות – זה כל הסיפור).
אם יש לך התלבטות נוספת בנוגע לדיאלוג פנימי שלא מקבלת פה מענה, זה המקום לשאול.
