בבלוג על כתיבה ושאר בני דודים, בקטגוריה "הצצה אל מאחורי הקלעים של עריכה לשונית וספרותית", כתבתי כמה וכמה פעמים על עבודתו של העורך, ועל יחסם של סופרים שונים לעבודה המשותפת עימו. זהו אתגר שחוזר על עצמו בכל פעם שאני מתחילה לעבוד עם סופר חדש. לכן אין פלא שאני כותבת על כך. שוב.
הסופר מתקשה להסתכל על יצירתו מנקודת מבט אובייקטיבית – זוהי אחת מהמשימות של עורך הספרות. בפוסטים מַחַק – האם הוא אויב או ידיד? והאם הלקוח תמיד צודק? כתבתי על הכבוד שאני רוחשת לקולו של הסופר, ועל הקפדתי לשמור על הקול הזה בזמן העריכה. ובכל זאת, ברור שאני מבצעת שינויים כחלק מעבודתי כעורכת, אך אלה אינם שרירותיים. לכל שינוי מוקדשת חשיבה מעמיקה. עם ביצוע השינויים אני מסבירה לסופר את הסיבה לכל שינוי, מחיקה או העברת מקום, כי חשוב לי שיבינו.
אבל לא כולם רוצים להבין.
בפוסטים אוהב, לא אוהב, אוהב, לא אוהב והאם הלקוח תמיד צודק? התמקדתי ביחסי הסופר עם העורך – הסופרים שמכירים בחשיבות עבודתו ומתמסרים לכל שינוי שהעורך מעלה, ואלה שבועטים ונלחמים על כל מילה, על כל פסיק, בלי לראות שהם פוגעים ביצירתם.
אלו שני קצוות של הסקלה, שניהם אינם נכונים. על הסופר להיות פתוח לרעיונות העורך, אך לא לקבלם בלי להבינם, רק כי הצעתי.
ההיגיון אומר שאותם סופרים שמסרבים לשינוי גם לא יעבירו את ספרם לעריכה, אולם לא כך הדבר. הוצאות הספרים, המכירות את חולשותיהם של הסופרים, מחייבות כל סופר, מנוסה ומפורסם ככל שיהיה, לשלוח את ספרו לעריכה ספרותית ולשונית. יש כאלה ששמחים על ההזדמנות לשפר את ספרם ועל הדרך ללמוד כמה דברים חדשים, ואילו אחרים רואים בכך טרדה מיותרת – אלה הם הבועטים.
בפוסט זה אני רוצה לשים דגש על אותם בועטים – אלה שבטוחים בעצמם ונעולים על המשפטים שלהם; אלה שאינם מעוניינים שהטקסט שלהם ישונה, שאינם מקשיבים ובאופן גורף מסרבים לקבל את תיקוניי ואת הצעותיי, אינם סומכים על ניסיוני רב־השנים, על המקצועיות שלי, אלה שאינם רואים שמטרתי לקדם אותם. רובם בועטים בעדינות, בנימוס רב, אך האדיבות איננה משנה את המהות.
ברור שזה לא אישי נגדי. אין ספק שסופרים אלה יסרבו לכל עורך שיציע שינויים ביצירתם. ההבדל בינינו, העורכים, הוא עד כמה אנחנו מוכנים להיכנע לגחמות של סופרי ה"לא־לא".
גחמות?
כן, ממש כך אני רואה את זה.
עבודת העריכה היא משותפת – דו־שיח שבסופו מגיעים לנוסח משופר של הטקסט. כאמור מעלה, איני רוצה שסופר יסכים עם כל הצעה שלי לשינוי. אני מצפה מהסופר לשקול את השינוי המוצע ולהבין את הסיבות שבגינן הוצע, ואז להחליט אם לקבלו. אך אני גם מצפה מהסופר שאם החליט לא לקבל שינוי כלשהו, שיסביר את הסיבה, שיבהיר מה מפריע לו בשינוי, ומדוע אינו חושב שיש בו צורך. מתוך הבנה של הסיבה, אפשר למצוא תיקון אחר שיהיה מקובל גם על הסופר וגם על העורך.
בלי הסבר, בלי דיאלוג – זוהי גחמה.
מתי אני בוחרת לצאת מהמשחק?
כשאני מקבלת תשובות כגון: "כמו שכתבתי נשמע לי טוב יותר" או "ככה כתבתי וכך אני רוצה שיישאר", אני מדמיינת את משיכת הכתפיים המעצבנת של הילד, למעלה ולמטה, כשהוא במצב רוח סרבני. דובון לא־לא כזה.
ככה זו לא תשובה
תנמקו.
לשמחתי, לפני קבלת העבודה אני מקפידה לשלוח לסופר דוגמת עריכה.
מטרת הדוגמה לשרת את שני הצדדים לפני ההתקשרות: לאפשר לסופרים לראות את עבודתי ולוודא שאכן היא עומדת בציפיות שלהם, ולאפשר לי לראות אם הסופר מתייחס לתפקידי כעורכת במקצועיות שלה אני מצפה, ובכך לראות אם אני מסכימה לקבל את העבודה.
אם סופר שמסרב לקבל את הצעות העריכה שלי אינו יכול לנמק את סירובו, אם הוא מתחפר במשפטים שלו שנוסחו באקראי, ללא פתיחות לשינויים וללא הקדשת חשיבה מושכלת כששינויים מוצעים, איך אוכל לערוך? אני עורכת טובה, אבל אפילו עורכת טובה איננה יכולה להיכנס לראשו של הסופר ולדעת מתי "יישמע לו טוב" ומתי לא.
תעלומה
לאחרונה קיבל ממני סופר דוגמת עריכה. הוא כתב לי:
"אהבתי את דוגמת העריכה שלך, וקיבלתי בערך חצי מהשינויים שלך. אשמח שתמשיכי לערוך את הספר".
מה?
ממה הוא היה מרוצה? הרי חצי מהצעותיי הוא לא קיבל. נשגב מהבנתי מדוע ביקש שאמשיך לערוך את ספרו.
נכון, הוא לא פסל לגמרי את הצעותיי, אלא הסכים לחצי מהן. הוא לא הדובון לא־לא אלא רק הדובון לא. בעיניי זה לא מספיק טוב. כמו שאין דבר כזה חצי היריון, לא קיים ספר טוב שבו נעשתה חצי עריכה. הפעם אני דובונית הלא־לא וָלא.
כן, גם הפעם נימקתי מדוע סירבתי לקבל את העבודה.
גם לך יש חוויות בכתיבה מול עורך או בעריכה מול סופר?
