אחד התפקידים שלי כעורכת ספרות הוא להזהיר את הסופרים מעודף חזרתיות. חזרה שוב ושוב על מידע ללא צורך תצרום לקורא, תתיש אותו ותפגום בהנאת הקריאה. לעומת זאת, חזרה מכוונת, אם היא נעשית נכון, היא כלי רב עוצמה שיכול לשפר את הטקסט ולהפוך את הסיפור שלכם למהנה יותר.
חזרתיות שכדאי להימנע ממנה
חזרה על מילים
חזרה על מילים ללא צורך עלולה לצרום, לעצבן את הקורא ולהרחיק אותו מהספר. דוגמה לכך היא הקטע הבא, לפני עריכה (העליון) ולאחר דילול המילה החוזרת (התחתון):
הקשר בין הדמויות ותיאורן
מיהי דנה? כתבתם בעמוד 2 שהיא אימא של מירי. אין צורך להזכיר זאת לקוראים בעמוד 8, 13, 20, 34 וכו' (קראו על כך בסעיף 4 בפוסט חמש דרכים לזרוק את הקורא מהסיפור). אם בכל זאת חשוב לכם להזכיר לקורא מיהי, אם דמות משנית זו מוזכרת כמה וכמה פרקים אחרי שהוזכרה לראשונה, כדאי למצוא דרך אחרת לעשות זאת – במילים אחרות, בטון שונה, על ידי דמות אחרת. למשל, אחת הדמויות יכולה לשאול: "אתה מדבר על אימא של מירי?" וכך להזכיר לקורא במי מדובר.
אם לבני יש קעקוע מיוחד, עדיף לא לחזור על תיאור הקעקוע בכל פעם שבני מוזכר בסיפור. אם התיאור חשוב לכם, למשל אם מדובר במוטיב (קראו על כך בהמשך), אפשר לתאר את השפעתו של הקעקוע על דמות אחרת. למשל לכתוב: "ציפי ראתה את הנחש שעל זרועו והתחלחלה".
בכל מקרה, עדיף לא להצהיר על כך שוב ושוב, ולבטח אין לכתוב "כפי שנאמר…"
אם אתם מוצאים לנכון להזכיר לקורא שוב ושוב פרט מידע כזה או אחר, כנראה אתם חושבים שהוא לא קרא בעיון את הסיפור או אינכם סומכים על עצמכם שהבהרתם זאת באופן ברור. בשני המקרים, האשמה היא בכם. עליכם לחזור ולשפר את הכתיבה שלכם – לוודא שכתבתם ברור ובצורה מעניינת שתשמור על הקשב של הקורא.
חזרתיות שמקפיצה את איכות הטקסט
ברמת המשפט או הפִסקה
אם סופר חוזר על מילים או על משפטים בכוונה, הוא רוצה שהקורא ישים לב לכך. החזרה משרתת מטרה מסוימת.
מטרות החזרתיות
משיכת תשומת לב, הדגשה וחיזוק המסר
כל דבר שסוטה מחוקי הכתיבה הרגילים מפנה אליו תשומת לב ומדגיש. למשל, ראו את הבדל הטון בין המשפט העליון, הכתוב בעברית תקנית רגילה, ובין התחתון – משפט שיש בו חזרה על מילה.
כניסה לאווירה הנכונה
חזרות יכולות להכניס את הקוראים לאווירה המתאימה לסיפור. למשל, המשפט הראשון בסיפור על אימא שבנה נשלח למלחמה. המשפט העליון תקני ורגיל, התחתון – משפט שיש בו חזרתיות.
חזרה על צליל ומקצב לשם הנאה אסתטית
לא רק שירה, גם יצירה ספרותית טובה יכולה להיות זורמת וקצבית. חזרות על מילים ועל צלילים דומים יכולות להעניק ליצירה קצב ואסתטיות, וליצור טקסט נעים לקריאה. זה יכול להיות משהו בסגנון של "שרה שרה שיר שמח", חריזה או מקצב כמו זה שמאפיין את הסיפורים של ד"ר סוס. למשל התמונה הזו ברוח ד"ר סוס, שבזמן הקורונה רצה בקבוצות המורים:
אפיון דמות
חזרות בדיאלוג יכולות לאפיין את הדמות, ללא צורך להצהיר בפירוש על אופייה. למשל, דמות שאומרת סליחה שוב ושוב בכל פעם שהיא פותחת את הפה מאופיינת כחלשה וחסרת ביטחון עצמי.
אפיון סוגה
דוגמה קלאסית לכך היא משפטי הפתיחה ("היה היה") והסיום ("והם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה"), שחוזרים על עצמם באגדות ילדים.
חזרתיות מעצימה
להלן שלוש דוגמאות מוכרות להמחשת כוחה של החזרתיות המכוונת:
נאומו האַלְמוֹתִי של מרטין לותר קינג: "I have a dream":
משפט הפתיחה לספר "בין שתי ערים" מאת צ'ארלס דיקנס, הכולל חזרות על מילים וחזרה ניגודית: "It was the best of times, it was the worst of times" (תרגום של מרים יחיל־וקס):
קטע מהספר "יונה ונער" מאת מאיר שלו (הדוגמה נלקחה מדף הפייסבוק "כתיבה יוצרת – תורת הכתיבה, איך לכתוב סיפור"):
חזרתיות שמקפיצה את איכות הטקסט
ברמת הטקסט כולו
עד כה דובר בחזרתיות ברמת המשפט או הפסקה. חזרתיות יכולה להיות גם ברמה של הטקסט כולו. זוהי דרך מעודנת יותר להשגת אותן מטרות שמתוארות למעלה.
מוטיבים חוזרים
מוטיבים חוזרים שנשתלים לאורך הטקסט בצורה שאיננה בולטת לעין, הנקלטים לפעמים רק בתת־מודע, יוצרים עומק וגורמים לקורא להבין משהו, או יותר נכון – לחוש משהו, בלי צורך לציין בפירוש מהו הרעיון או מהי התחושה שהסופר רוצה להעביר.
למשל, אם לאורך הטקסט כולו חוזר מוטיב של קור רק בסצנות שבהן משתתפת דמות מסוימת (מזג אוויר גשום, שלג, אח כבויה וכדומה), מוטיב זה יכול לרמז על דמות מרוחקת, לא חמימה, אולי נטולת רגשות. הקורא יקלוט זאת בתחושה שיקבל במהלך הקריאה, ככל שהמוטיב יחזור על עצמו, בלי שהסופר יצטרך להצהיר על כך בפירוש.
חזרה על אותה תפאורה שבה מתרחשים סיפורים שונים, אולי אפילו בתקופות שונות
במקרים כאלה התפאורה היא העיקר, היא המוטיב שחוזר בספר כולו. למשל, סצנות שונות שמתרחשות באותו חדר במלון, שלא השתנה בו דבר במשך עשרות שנים. סצנות כאלה יכולות להיכתב כהאנשה לחדר – מה שהקירות זכו לראות במהלך השנים, אולי סוד אפל המצוי בחדר הזה (כוך בקיר שבו מוסתר מכתב חושף שחיתות או יומן המגלה דברים שהוסתרו מהציבור) או התחושה שהוא מעניק לדמויות שפועלות בתוכו – חדר בצבעים חמימים עם נוף יפה לאגם, המעניק שלווה, בניגוד לסערת הרוח שלהם בחיי היומיום.
חזרות על אותן סצנות מנקודות מבט שונות
סיפור יכול להתקדם בצורה ספירלית, שבה דמויות שונות מתארות את אותה סצנה, אך היא משתנה בהתאם לנקודות המבט השונות של הדמויות. כל נקודת מבט כזו מעניקה עומק נוסף לסיפור.
חזרות מבניות
חזרות מבניות הן דרך לחבר את חלקי הסיפור יחד.
למשל, פתיח הסיפור (או הפרק) מהדהד כאשר קוראים את סופו, בתחושה של סגירת מעגל. זו יכולה להיות אותה סיטואציה, אותה תפאורה ו/או אותה דמות, בשינויים קלים המשקפים את ההתפתחויות שהתרחשו במהלך סיפור.
לסיום, אני מבקשת לנצל הזדמנות זו ולספר קצת על חנה אלג'ם ז"ל, מחברת הספר "תל־אביב־הונג־קונג־תל־אביב", בקטע שכתבתי עבור בתה לכבוד אירוע השקת הספר, ובו עשיתי שימוש בשיטת החזרה המכוונת:
אינני מכירה את חנה כלל.
שמעתי עליה לראשונה כאשר הציעה לי דיאנה מ"ספרי ניב" לערוך את סִפְרָהּ. דיברתי איתה לראשונה באפריל 2021, כשהתחלנו לעבוד יחד על עריכת הספר, ונשביתי בקסמה. אחר כך ראיתי את תמונתה שחייכה אליי מהמיילים ששלחה, תמונה ששפעה חום.
אינני מכירה את חנה כלל.
למרות זאת, אני יודעת שהיא הייתה פתוחה להסברים ולהצעות, אישה נלהבת לשאול, ללמוד ולשפר, ולא פחות חשוב – אישה שלא חוסכת בהבעת הערכתה. כל מייל שקיבלתי ממנה חימם את ליבי בגלל מילים כמו "תודה", "מעריכה", "אהבתי", "שמחתי" וכד'. היה תענוג אמיתי לעבוד איתה.
אינני מכירה את חנה כלל.
מעולם לא דיברנו על עצמנו, רק על הספר. בכל סיפור, דמיוני ככל שיהיה, משתרבבות סצנות מהחיים האמיתיים במידה כזו או אחרת. כמה מחנה נמצא בספר הזה? כמה מהסיפור הוא חנה וכמה דמיונה הפורה? זהו אחד הדברים המרתקים בספרות – דמיון ומציאות שזורים יחדיו. לעולם לא נדע לפרום את השניים ולזקק מתוכם את המציאות. תמיהה זו היא מהדברים היפים בספרות. המחשבה על הסופר שכתב את הסיפור – מי הוא היה? האם הוא כתב על חייו? על חיים של אדם אחר שהכיר? האם הכול הומצא במוחו הקודח?
אינני מכירה את חנה כלל.
בכל זאת אני יודעת מכתיבתה שהיא הייתה אישה רגישה, קשובה למִסְתְּרֵי נפש האדם; אישה אמפתית ומלאת אהבה, שראייתה את האדם חדה כתער; אישה ששׂפָתה עשירה, תיאוריה מגרים את הדמיון והשחקנים של ספרה שבהם הפיחה רוח חיים ניצבים מול עיני הקורא כאנשים בשר ודם, ברורים, אופיים מוגדר ורגשותיהם עזים.
אינני מכירה את חנה כלל.
ביוני 2021, כעבור חודשיים בלבד מאז זכיתי לשוחח ולעבוד איתה, הסתיים שלב העריכה הספרותית של הספר "תל־אביב־הונג־קונג־תל־אביב". ספר מרתק, שמגולל אט אט לפני הקורא הסקרן דילמות מעוררות מחשבה וגילויים מפתיעים. חנה ואני נפרדנו ב"להתראות בספר הבא". לצערי, זה כבר לא יקרה.
יהי זכרה ברוך.
אם זה לא היה ברור, אני ממליצה לקרוא את הספר "תל־אביב־הונג־קונג־תל־אביב", מאת חנה אלג'ם ז"ל, בהוצאת ספרי ניב.
יש לך דוגמאות נוספות לחזרתיות בטקסט, מקדמת או מקלקלת? כאן המקום לשתף.
