בפוסט לא הגזמת? כתבתי על היפרבולות לשוניות – אותן הגזמות שנכנסות לשיח הבין־אישי ומקיפות אותנו בכל תחום של חיינו. בשפה המדוברת היומיומית יש מקום לדון על השימוש בהפרזות בכלל, ועל עוצמתן וכמותן בפרט. בספרות, לעומת זאת, אין עוררין שלהיפרבולות תפקיד חשוב.
על כן, בפוסט זה נחקור מדוע סופרים משתמשים בהיפרבולות, וכיצד הם ממקמים אותן בסיפוריהם.
היפרבולות ככלי בארגז הכלים של הסופר
במהותן המטרה של היפרבולות בספרות דומה לזו שבדיבור (ראו בפוסט לא הגזמת?), לפני השימוש העודף שהשכיח מהדוברים את תפקידן המקורי. כאשר הביטויים הרגילים כבר אינם מצליחים ללכוד את עוצמת המתואר, כאשר נדרשות מילים רבות כדי להעביר לקורא סיטואציה, או גרוע מזה – כאשר אי־אפשר להעביר לקורא עוצמה של רגשות בלי לציינם מפורשות (ראו בפוסט להראות, לא לספר (Show, don't tell)), הסופר ישלוף את ההיפרבולות מארגז הכלים. הן משמשות בפועל כמילה נרדפת המתאימה ביותר למצב או לרגש שרוצים לתאר, רק עושות זאת ביותר ממילה אחת. בשל מהותן כמוגזמות, מגוחכות, חסרות היגיון, היפרבולות מושכות את תשומת הלב של הקורא ומעבירות את המסר ואת העוצמה של הסיטואציה טוב יותר מכל תיאור.
קיימת הבנה בין הסופר לקורא שהיפרבולות אינן נתפסות מילולית אלא רעיונית. אלמלא הבנה זו, לא היינו יכולים להשתמש בהיפרבולות.
היפרבולות משמשות סופרים
כדי להמחיש
היפרבולות ציוריות מוסיפות עניין וחיות בתיאור התפאורה של הסיפור או הדמויות. הן גורמות לקורא לראות בעיני רוחו את המילים, וכך מחדדות את התיאורים.
כדי להוסיף צבע לדמויות
הדמויות יכולות להרוויח מטיפול היפרבולי, שבעזרתו הקורא יבחין בייחוד שלהן.
כדי להעצים רגשות
כתיבה איננה רק הגשת סיפור. היא צריכה לגרום לקורא להרגיש משהו, ובעזרת היפרבולות – להרגיש עוד יותר.
כדי לשעשע או לתת הפוגה קומית
מעצם ההגזמה הבלתי הגיונית יש להיפרבולות תכונות קומיות המתאימות לסיפורים קלילים ומשעשעים, אך לא רק. הן יכולות להעלות חיוך קל גם בהקשרים רציניים, ולשמש לשבירת מתח.
כדי להגביר מתח ולהוסיף דרמה
היפרבולות משרתות את הדרמה לא רק כניגוד משעשע, אלא גם להגברת המתח.
כדי ליצור סצנה בלתי נשכחת
סופר שרוצה לקבע רגעים משמעותיים במוחו של הקורא ישתמש בהגזמות שהן היפרבולות.
היפרבולות הן אחד הכלים שעומד לרשות כל סופר לשדרוג חוויית הקורא. בעזרתן נוכל להזריק לכתיבה שלנו בוּסט של אנרגיה ויצירתיות, ולהותיר רושם מתמשך. אך כמו כל כלי, הן ישיגו את מטרתן רק כאשר נשכיל להשתמש בהן נכון.
קווים מנחים לשימוש מושכל בהיפרבולות
שימוש במידה
בפוסט לא הגזמת? קבלתי על השימוש המוגזם בהיפרבולות שנכנס לתרבות, ובכך מקטין את עוצמתן. לעומת זאת, הסופר בהחלט יכול להשתמש בהן, אך במשורה. במינון הנכון הן יוסיפו לסיפור, במינון מוגבר הן ידללו ואף יפגעו בחוויית הקורא ויעיקו עליו – מרוב עצים לא רואים את היער.
בלי להגזים בהגזמות
לא רק כמות ההיפרבולות חשובה אלא גם מידת ההפרזה שבהן. חשוב לעגן את ההגזמה במציאות הסיפורית. נחוץ הֶקְשֵׁר מתאים כדי שהקורא יצליח להתחבר להגזמה. למשל, הבעת שמחה גדולה מוגזמת מדי: לשמע הידיעה היא קפצה עד השמיים ובחזרה, חיוכה הרחב חשף את שיניה עד שן הבינה האחרונה. ההקלה הייתה כה גדולה, משקל רב ירד ממנה עד שממש ריחפה בחלל החדר.
הכותב נדרש להחליט על מידת ההגזמה. למשל, טקסט העוסק בהתחממות גלובלית יכול להיות: אם מצב ההתחממות יימשך ככה, יהיה פה אסון. ייתכן שזו הגזמה, אך לא הגזמה פרועה כמו ניסוח אפשרי, היפרבולי, אחר: אם מצב ההתחממות הגלובלית יימשך ככה המשק יהיה משותק, אנשים ימותו, ואם יישאר מישהו בחיים הוא יצטרך לעזוב – לנעול את הדלת ולזרוק את המפתח לים.
בהלימה לעלילה
על היפרבולות לשרת את העלילה. מהו או מיהו האלמנט החשוב ביותר בסצנה? נחליט מראש על מה אנו רוצים שהקורא ישים דגש, ושם נשתמש בהיפרבולות. כל הגזמה כזו צריכה להשתלב היטב בסיפור ולתרום לזרימתו. למשל, אם הרעיון המרכזי בסיפור הוא הדגשת הישג, נכתוב: היא הגיעה לפסגה, כבשה את הבלתי אפשרי ונגעה בשמיים. במקרה זה לא בהכרח נתייחס ללבושה, ואם כן – לא נתאר את הופעתה כראויה להופיע בז'ורנל אופנה.
בהלימה לדמות
בפוסט ככה מדברים? / על שפת הדיאלוג חלק א' הדגשתי שחשוב להתאים את שפת הדמויות להקשר, כגון: תקופה, גיל והשכלה. גם כאן לא סביר שדמות מופנמת תדבר בהיפרבולות. לעומתה, לגיטימי שדמות מוחצנת תרבה בהיפרבולות, ומקרה זה לא ייחשב כפגיעה בהנחיה של שימוש במידה.
בהלימה לקהל הקוראים המיועד
נשתמש בהגזמות מובנות בהתאם לתרבות של קהל הקוראים. למשל, בסיפור על בחור צעיר שנוסע לחופשה בפריז, בדרכו לדירה ששכר: "תרמיל הגב שכבד ממנו פי עשרה קרקש בנקישות מרגיזות של המחבת והסיר שתלה עליו". אדם חילוני לא יבין מי זה נוסע לחופשה עירונית בחו"ל עם מחבת וסיר. קהל דתי יבין שהכלים בדירה השכורה אינם כשרים, ולכן יש להביא כלים מהבית.
בהלימה לסוג הטקסט
היפרבולות מתאימות לטקסטים ספרותיים או לכתבות עיתונאיות קלילות, אך הן עלולות להיות נטע זר בטקסטים עיוניים־אקדמיים או במדריכים למיניהם. לפני השימוש בהן יש לשקול אם הן מתאימות לסגנון או יחוו כלא שייכות, ובכך יגרעו מהמהימנות של הטקסט.
להימנע מקלישאות
היפרבולות מוכרות ושחוקות איבדו מכוחן (ראו בפוסט מטאפורה, דימוי וקלישה), וסביר להניח שהקורא אפילו לא ישים לב אליהן, ובכך הן ממילא לא ישיגו את מטרתן. באמירה הנדושה "אני מת מרעב" – מזמן הפסקנו לחשוב על המילה "מת" בהקשר ההיפרבולי. לעומת זאת, היפרבולות מקוריות יתפסו את עינו של הקורא, יגרמו לו להתייחס אליהן וכך גם ישפיעו.
אבל לא יותר מדי מקוריות
כדי לשרת את מטרתן – העברת המסר באופן מוחשי – היפרבולות צריכות להיות מהירות, דרמטיות וברורות מאליהן. הקורא צריך להבין שזוהי היפרבולה, ושאין להבין אותה מילולית. למשל, אם נרצה להדגיש את תוצאות הגשם העז שירד נשתמש במילים "ים של מים", "שלוליות שאפשר לטבוע בהן".
מה למדנו?
הביקורת של שמעון זנדבנק על ספרו של אריאל הירשפלד, "רשימות של התגלות", ממחישה את החשיבות בשימוש מושכל בהיפרבולות:
"היו בספר גם יותר מדי היפרבולות, כלומר הגזמות והפלגות. כגון 'הקשת הגדולה, הגבוהה מכל גבוה'… אבל לא תמיד מצליח הדיוק הזה לחמוק מן הדחף ההיפרבולי. בתיאור פרח הנורית, למשל… ההתפעמות מולידה היפרבולות בלתי נחוצות: 'כל עלעל שלו זכאי למבט של יום שלם לפחות'; או 'זוהי נוכחות הצבע העזה ביותר שיש'… גם זיכרון הילדות הקטן המשולב בקטע זה על הנורית – העצירה רגע באוויר כשהנער יוסק'ה מניף אותו בזרועותיו – הוא היפרבולי ('הוא הניף אותי גבוה עד שעפתי עד גובה צמרות העצים'), אבל כאן ההיפרבולה… נראית לי במקומה…"
המסקנה מדבריו של זנדבנק ברורה – היפרבולות טובות במקום הנכון, אך אל תגזימו בהגזמות.
דוגמאות להיפרבולות בספרות ובשירה
אחרי שסקרנו את מטרות ההיפרבולות בספרות ואת אופן השימוש המושכל בהן, נסיים בדוגמאות נבחרות מהספרות. אני משאירה לכל אחד מכם לחשוב בזמן קריאתן ולנסות להבין מה הסופר או המשורר ניסה לומר, ומדוע בחר להשתמש בהיפרבולה להעברת המסר.
יש לך דוגמאות נוספות מהספרות? נא להוסיף לרשימה.
