לא הגזמת? על היפרבולות בשפה המדוברת, חלק 1

תמונה של זבוב שהופך לפיל.

כולכם יודעים שאצלי הכול מתחיל ממילים. על כן אני נוטה לשקוע במחשבות ממש לא חשובות – על מילים, כמובן.

כך הגעתי להגות על הכוח שיש למילים, ובפוסט זה – על הכוח של הִיפֶּרְבּוֹלוֹת (Hyperboles). לא, לא אלו המתמטיות אלא היפרבולות לשוניות, שבעברית נקראות לשון הגזמה, לשון הַפְלָגָה. הכוונה לשימוש מכוון בהגזמה, אפילו הגזמה מוגזמת.

למה להגיד אני עייפה אם אפשר לומר שאני מתה מעייפות? למה להיות רעב כשאפשר לגווע ברעב? למה לפחד אם אפשר להתעלף מפחד, לדבר על אירוע עצוב כשאפשר לתאר אותו כטרגי או לספר על רעיון חכם כשהוא יכול להיות גאוני?

השיח הנהוג כיום הפך הפרזות לנורמה, וכולנו חוטאים בכך. אפילו אני. ראו את המשפט הראשון – הרי ברור שלא כולכם יודעים שאני חובבת מילים. אפילו לא קרוב. בשנים האחרונות אנחנו חיים בסביבה מקדמת דרמה, ורבים סוּפר־דרמטיים בדיבורם (שימו לב שלא הסתפקתי במילה דרמטיים), והופכים כל זבוב לפיל.

ניחא הגזמה, אבל היפרבולה הרי היא מֶגָה־הגזמה. הגזמה היא אם חבר איחר בחמש דקות ואומרים לו "אני מחכה לך כבר חצי שעה"; כאשר אומרים לו "אני מחכה לך מאתיים שנה" – זוהי היפרבולה.

גם אם לא ידענו שיש להן שם, כולנו מכירים היפרבולות וכולנו משתמשים בהן (והפעם זו אמת לאמיתה, לא הגזמה בכלל). חושבים שאתם לא? האם אף פעם לא אמרתם משפטים כגון "לא ראיתי אותך מיליון שנה" או "אימא שלי תהרוג אותי אם היא תדע"? אם עדיין אתם טוענים שאינכם משתמשים בהיפרבולות, אתם יחידי סגולה.

האם היפרבולה היא שקר?

תמונה של פינוקיו.

בשיח היומיומי היפורבולה איננה נתפסת כשקר, בגלל מוסכמה בין הדובר למאזין – הדובר מגזים בהגזמה, השומע לא לוקח את דבריו מילולית. לא אגיע לבית סוהר אם אומר לאחותי "אני אהרוג אותך אם עוד פעם תיקחי לי בגדים מהארון". ברור שאין פה הצהרת כוונות אלא ביטוי לחוסר שביעות רצון. ההיפרבולה מסייעת כאשר האמת המוצגת מילולית איננה מבטאת נכונה את עוצמתה. ההיפרבולה מקצינה את האמת כדי להדגיש את המסר. יפה הגדיר זאת סיינפלד כ"הגזמה בשירות האמת".

הגזמה או אבסורד?

אם כך, יש להיפרבולה תפקיד מוסכם בשפה, רק שעם הזמן התוכן שלה עבר מהגזמה לאבסורד.

שיח בין שתי נשים

חשבו על השימוש השגוי במילים "פשוטו כמשמעו" – המקבילה העברית למילה literally (בצורה מילולית), שפירושה: בדיוק כפי שזה נשמע.

משפטים כמו "קפאתי למוות, פשוטו כמשמעו" מביאים את ההגזמה לרמות מגוחכות, ויש הטוענים שבזאת כוחה.

סוגי היפרבולות

קיימים ארבעה סוגים של היפרבולות:

4 סוגי היפרבולות: הגזמה, הנמכה, שפה ציורית והאנשה.

הגזמה: הדגשת אמירה על ידי הפיכתה לגדולה וחשובה יותר ממה שהיא.

"אני יכול להריח אותה מקילומטרים".

ש לה מיליון זוגות נעליים בארון".

הנמכה: הגזמה לכיוון השני, הקטנת חשיבותו של משהו.

"לא נורא, זו רק שריטה" (על חתך עמוק שדורש תפרים).

"השמש קצת חמה היום" (45 מעלות צלזיוס).

שפה ציורית: משמעות המילים שונה ממשמעותן המילולית, ומשמעות זו מקבלת משנה תוקף כי היא מפעילה את הדמיון של המאזין.

"אני מוכן להזיז עבורה הרים".

"המאזניים צווחו 'אאוץ' כשעמדתי עליהם".

האנשה: הענקת מאפיינים אנושיים לדברים דוממים.

"השולחן גנח כשהשופט הכה עליו".

"הדלת נאחזה בכל כוחה במשקוף וסירבה להיפתח".

לשם מה משתמשים בהיפרבולות?

בלב ליבה של ההיפרבולה מונחת אמת פשוטה: אנחנו מכורים לבּוּם הלשוני. אנחנו אוהבים להגביר את ההתבטאויות שלנו כדי להרשים ולשכנע, ומשתמשים בהגזמות כאלה כדי לגרום למשהו להישמע טוב יותר וחזק יותר ממה שהוא באמת. היפרבולות מנמיכות עושות את אותה פעולה מהכיוון ההפוך (משהו נשמע חלש יותר ממה שהוא באמת).

אם כך, מה הן עושות?

גורמות להעצמת רגשות

היפרבולות הן דרך דרמטית להביע רגשות עזים. נבחר ב"שפת היותר" כדי שירגישו כל דבר יותר: לא סתם כואב לנו הראש אלא הראש מתפוצץ; לא סתם קר לנו אלא אנחנו קופאים מקור; הספר יהיה משובח יותר אם נתאר אותו כספר הכי טוב שנכתב אי פעם. ולהפך, כשהמצב דרמטי באמת וללא עוררין, היפרבולה מנמיכה יוצרת את אותו אפקט בשל הפער בין המציאות הקשה להתייחסות הלא פרופורציונלית.

מושכות תשומת לב ומשאירות רושם

היפרבולות הן כלי רטורי יעיל להדגשת רעיונות וכדי להשפיע על תחושות ועל דעות. הן משמשות בהצלחה פוליטיקאים, משפיעני רשת, פרסומאים, בדרנים ואחרים. למשל, ד"ר אורלי קיים הצביעה על כך שסטיב ג'ובס (מייסדה של חברת "אפל") עשה בכך שימוש רב. הוא הרבה להשתמש במילים "יוצא מן הכלל", "שלא נראה כמותו", "שחיכינו לו שנים"; ובמשפטים כגון: "זהו המכשיר הדיגיטלי האולטימטיבי"; "זה הטלפון הטוב ביותר שהיה קיים אי פעם"; "זה הדבר הכי מגניב ומדהים שתראו אי פעם".

מעלות חיוך

האבסורד שבהגזמה יכול לשעשע. לפעמים הן נועדו רק כדי לשעשע, לפעמים הן משמשות גם ככלי דרמטי. בעזרתן אפשר לצחוק כדי לא לבכות, לספק הקלה רגעית במצבים קשים. לא אשכח שבזמן מלחמת המפרץ עברנו מאזור המרכז לגור אצל אימי בירושלים. לאחר כמה ימים אמר בן זוגי: "אני מעדיף למות מִגְּרָאד מאשר להישאר עוד רגע אחד עם החותנת!" הגדיל לעשות מייקל פלין, כשתיאר ילדות בעוני: "גרנו שלושה חודשים בשקית נייר חומה… נאלצנו לקום בשש בבוקר, לנקות את השקית…"

היפרבולות בחיי היומיום

בימינו אין מנוס מהיפרבולות. הן נכנסות לחיינו ונזרקות עלינו מכל עבר ובכל תחום. זאת אינה תופעה חדשה. כבר הגששים שמו לב לזה: "…חנות סתם אין כאן, הכול בוטיקים… כל סנדלר – מכון הנעל. חנות לתחתונים? בוטיק התחת…"

תמונה של הגששים

מעסיקים כבר לא מחפשים אנשים מוכשרים, הם מחפשים לא פחות מ"כוכבים". וכדי להעניק יוקרה לתפקיד, כל מזכירה היא עוזרת אדמיניסטרטיבית או מנהלת משרד, כל שרת הוא אב בית או אחראי תפעול, כל חייט או ספר הוא מעצב.

עוד על הפער בין מה שאומרים למה שמתכוונים תוכלו לקרוא בפוסט יופמיזם ותקינות פוליטית.

לא רק בתעסוקה. בהמשך דוגמאות (חלקן ותיקות עד מאוד) לשימוש בשפה מנופחת, יומרנית ומוגזמת, כלומר שימוש בהיפרבולות, מכל תחומי החיים.

בידור וסאטירה

פוליטיקה ונאומים

כותרות עיתונים

פרסומות

בסרטים ובשירה

מה רע בהיפרבולות?

המוקש בהיפרבולות הוא שהן מחבלות בעצמן. כאשר מגבירים את הווליום על בסיס קבוע, אנחנו מתחרשים בהדרגה, כמו אותו רועה צאן שצעק יותר מדי פעמים "זאב, זאב!".

נוצר מעגל אינסופי שבו ההגזמות מאבדות מכוחן, וצריך לחפש מילים חזקות יותר ויותר לתיאור אותם דברים ואותן תחושות – האמיץ שהפך לגיבור הוא כיום גיבור־על, ופיגוע הפך למגה־פיגוע – ומהר מאוד המילים החזקות נחלשות וצריך לחפש חזקות עוד יותר.

מנעד של ביטויים לקור: קר, קר מאוד, מדהים כמה שקר, קר קפוא, קר למוות, ומה אז?

איך ניתן מחמאה כנה כאשר רגילים לשמוע שפה מנופחת, ומחמאה אמיתית ופשוטה עלולה להיתפס כמעליבה? כשכולם מהללים "מדהים", "נפלא", "גאוני", המחמאה "יפה מאוד" נשמעת עלובה.

איך נביא לשיפור אצל אדם אם ניכנע לציפייה להלל על כל דבר, קטן כגדול, רק כדי שלא ייעלב? איך נזהה את המצטיינים אם כולם ייצבעו באותה מברשת של המילים החזקות ביותר שיש לשפה להציע? איך נדרבן ונעודד הצטיינות בלי היכולת להבחין בין רמות שונות של הצלחה, בלי שנוכל לשדר התקדמות, כי היללנו כבר בתחילת הדרך?

ומה יקרה לתקשורת הבין־אישית? תרבות, סגנון דיבור ומאפייני אישיות (מופנמים ומוחצנים) עלולים לגרום לאי־הבנות שיכולות להיות משמעותיות, רק כי אצל אדם אחד "בסדר" זה באמת בסדר, ואצל האחר "בסדר" זה עלבון.

אז לסיכום

המשפט "מה שלא הולך בכוח הולך בעוד יותר כוח, ומה שלא הולך ביותר כוח ילך בעזרת פטיש חמישה קילו" הוא היפברבולה המתארת את השפעתן של ההיפרבולות, ואת האבולוציה שלהן.

מה דעתך על היפרבולות? יש להן תחליף? האם נצליח להיגמל מהן?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

  אולי יעניין אותך גם

   לשירותי עריכה לשונית, עריכה ספרותית או עריכה אקדמאית 

דילוג לתוכן