הסתכלות נוספת על משלב הלשון: העלאה מלאכותית שלו
האם נמאס לכם מאנשים שמשתמשים ב"מילים גדולות" כשמילים פשוטות יעבירו את המסר בצורה ברורה יותר? האם לא עדיפה גישה ישירה ופשוטה יותר לתקשורת?
אם עניתם כן, הגעתם למקום הנכון. בפוסט זה דוגמאות למילים ולצירופים שקיימת נטייה להגביהם ללא צורך. מי יודע – אולי תגלו שגם אתם חוטאים בכך. הישארו איתי וְגַלּוּ.
בפוסט עברית של שבת כתבתי על משלבי לשון, ועל שימוש בהם בהקשרים שונים (שיחה רשמית, שיחה עם חברים, רשתות חברתיות, דיאלוג בספרות ושפת המספר בספרות). בפוסט זה הדגש הוא על משלב לשון גבוה, ומדוע לא תמיד מומלץ להשתמש בו.
משלב לשון ויומרה
לא חייבים לדבר גבוהה־גבוהה כדי להיראות חכמים. נהפוך הוא – לפעמים הגבהה של משלב השפה נשמעת לא טבעית ומאולצת, ובפועל משדרת את ההפך. הגבהה מלאכותית עלולה להעיד דווקא על בּוּרוּת, והתוצאה משובשת עד מגוחכת (על כך בפוסט ניבים ומטבעות לשון? נו, בערך ובסדרת הקצרצרים). לפעמים התוצאה של הגבהת השפה היא עברית שאיננה תקנית, ופעמים אחרות התוצאה משדרת יומרנות וסנוביות.
בפוסט זה אני לא נוזפת באלה שאינם שולטים ברזי השפה העברית – אלה יוכלו ללמוד פה על עברית תקנית. אני באה ללמד את מי ששולט בעברית היטב אך משתמש בה בנסיבות לא מתאימות.
מהי "שפה גבוהה", או במילים אחרות – מהו מִשׁלב גבוה של השפה?
משלב הוא אופן השימוש בשפה בהתאם לנסיבות – נאום מול קהל, שיח חברים, דיון מקצועי וכדומה. המשלב מתבטא במידת הרשמיות והתקינות של השפה (עוד על כך בפוסט עברית של שבת).
שימוש במשלב לשון גבוה בנסיבות לא מתאימות נתפס כיומרני, לפי מילון רב־מילים: "שאיפה להשיג הישגים שמעבר ליכולת האדם".
שימוש יומרני בשפה, כאשר יש היכרות טובה עימה, הוא שימוש במשלב גבוה שלא לצורך, כטענה כוזבת למידת חשיבותו של הדובר (או הכותב) והידע שלו. במקום להשתמש בשפה טבעית, מיידית וברורה, רבים מנפחים את סגנונם, והתוצאה היא ההפך הגמור ממטרתם – הם אינם עושים רושם חכם יותר אלא מצטיירים כיהירים, שחצנים, סנובים.
בהקשר זה, צביקה רייך כתב בספרו, "מלאכת ההוצאה" (עמ' 123):
"מדריכי כתיבה רבים ממליצים לכתוב 'פשוט, כמו שמדברים'. ספק אם המלצה זו תקפה תמיד, אבל היא ודאי עדיפה על כתיבה פומפוזית, שתוקפת לעיתים מחבר בעת המפגש עם הנייר […] בניסיון להישמע חשוב ו'ספרותי'. התוצאה היא כתיבה נפוחה, מוגבהת באופן מלאכותי וצורמת בזיופיה ובחוסר כנותה".
לְמה נועדה השפה?
שפה נועדה לתקשורת – העברת רגשות, ידע, רעיונות וכדומה. לכן יש להשתמש בלשון ברורה לקורא או לשומע, ולהימנע ממילים מסובכות וממשפטים מפותלים. חובה על המתקשר – בעל פה או בכתב – להתאים את שפתו ליכולתו שלו, לקהל היעד ולתוכן מילותיו. חובה זו קיימת גם כאשר לקהל היעד נדרשת שפה פשוט יותר, יש שיאמרו דלה, מזו של המְתַקְשֵׁר, למשל ילדים. גם בתקשורת עם שווי מעמד או עם רמים יותר יש שמגביהים את משלב השפה במטרה להיראות אינטליגנטים ומתוחכמים, או משום שהם באמת סבורים שככה נכון לדבר.
נגד השוויצרים אין לי מה לעשות, אך אני יכולה לפקוח את עיניהם של האחרים, ועבורם נועד הפוסט.
ועכשיו לדוגמאות
x בְּאִם √ אּם
שושנה בהט, במאמרה המצוין על ענייני ניסוח או ניסוח ענייני, כתבה:
"האמת היא, שהמילה 'אם' קטנה היא בעיני רבים והם בזים לה בכתיבתם […] כדי להאדירה קצת עומדים הם ומוסיפים ב' בראשה".
בקיצור, אין צורך. הרי אומרים "אם אין אני לי מי לי" ו"אם לא עכשיו אימתי". בלי ב'. הוספת הב' למילה "אם" איננה משפרת את תפיסת קהל היעד בנוגע לכותב או לדובר, והיא גם איננה נכונה לפי כללי העברית התקנית.
אם חשבתם להחליף את ה"באם" במילים אחרות, זכרו שהצירופים היה ו־, ככל ש־, ככל ו־, במידה ו־, במידה ש־ אינם תקניים. למה להתאמץ להחליף מילה כה יעילה? הגודל אינו קובע.
במידה ש־
השימוש בצירוף "במידה ש־" מורכב יותר, שכן זהו צירוף תקני כאשר משתמשים בו נכון, אך הוא אינו חלופה נאה יותר למילה "אם".
אבא בנדוד, בספרו "מדריך לשון לרדיו ולטלוויזיה" כתב:
"אם אין עוסקים בדבר הניתן לשיעורים (במידה מרובה או במידה מועטת) – אין מקום לומר 'במידה' כל עיקר: לא במידה ש־ וכל שכן לא במידה ו־. את שניהם כאחד מצווה לעקור".
שימוש נכון ב"במידה ש־" הוא כאשר המשפט אכן עוסק במידות, והוא מקביל לצירופים "ככל ש־" או "באותו יחס ש־". על כן, אל תכתבו במידה שתגיע בזמן לא תפוטר. אין כאן עניין של מידה – או שמגיעים בזמן או שלא מגיעים בזמן. כאן נכון להשתמש במילה "אם": אם תגיע בזמן לא תפוטר.
לעומת זאת, משפט תקני יכול להיות: במידה שתשקיע יותר בעבודתך משכורתך תעלה. יש בכך מידתיות – ככל שתעבוד יותר השכר יהיה גבוה יותר.
x בִּכְדֵי √ כדי
גם כאן יש לאקדמיה ללשון העברית מה להגיד:
"אנחנו ממליצים לא להשתמש 'בִּכְדֵי' במקום 'כְּדֵי'. לציון תכלית נכון לכתוב פשוט כדי – אין טעם בהוספת ב' היחס לביטוי זה. זו הגבהה מלאכותית שאינה לצורך".
לכן אמרו: הגעתי לאוניברסיטה כדי ללמוד (ולא: הגעתי לאוניברסיטה בכדי ללמוד).
שימו לב לניקוד: קיימת מילה בִּכְדִי, שמשמעותה "לשווא". הכתיב ללא ניקוד זהה, אבל היא תקנית. למשל:
לא בִּכְדִי אתם קוראים את הפוסט הזה, בוודאי תלמדו ממנו כמה דברים שלא ידעתם.
x מבלי √ בלי
האקדמיה ללשון העברית כותבת:
"מתקני לשון רבים מעדיפים את הצורה בְּלִי בהיותה הצורה היסודית הפשוטה, לעומת מִבְּלִי שיש בה גיבוב שלא לצורך (דווקא בשל הגיבוב הזה יש התופסים את מִבְּלִי כצורה הגבוהה יותר, כפי שנתפסות לעתים המיליות 'באם' ו'בכדי')".
אז במקום להוסיף ב' מיותרת, אם רוצים לגוון את המילה "בלי", אפשר להשתמש במילים "ללא", "באין" או "בהיעדר". למשל:
ללא שמש אין חיים. בלי מים אין חיים. באין מזון אין חיים.
x על מנת √ בשביל, כדי
"על מנת" הוא תנאי המשמש בהקשרים משפטיים. שימוש בו כתחליף למילים "כדי" או "בשביל" נחשב שגוי.
כתבו כדאי למהר בשביל להספיק (ולא: כדאי למהר על מנת להספיק).
כתבו הם רצו כדי להגיע בזמן (ולא הם רצו על מנת להגיע בזמן).
√ אֶת – לאן נעלמת?
המתנגד המפורסם ביותר לשימוש במילת היחס "אֶת" היה דוד בן־גוריון. לטענתו היא איננה נדרשת להבנת המשפט, ובמאמר בעיתון "דבר" הוא הסביר:
"מוטב להשמיטה למען חסוך עבודה, דיו, נייר, ולמען מנוע מונוטוניות בלשון".
לעומתו, יצחק אבינרי (בלשן, חוקר ומחדש השפה) טען כי השמטת מילת היחס "את" נובעת מהשפעת הלעז. לדבריו:
"כל העוקר 'את' מתוך המשפט בכוונה ומדעת — כאילו עוקר מפיו שן בריאה".
רוב מתקני הלשון מסכימים עם אבינרי, ולכן, אלא אם אתם בן־גוריון, אנא אל תתעצלו להוסיף את המילה "את".
אמרו: סגרתי את החלון (ולא סגרתי החלון).
כתבו קראתי את הכתוב בהקדשה (ולא קראתי הכתוב בהקדשה).
קיצור המילה "אֶת" לתַּ' במקום "את ה־" נפוץ ולגיטימי בלשון הדיבור, אך אין לאפשר לזה לחדור לכתיבה, אלא אם אתם כותבים דיאלוג של דמות שמאופיינת בדיבור כזה (עוד על שפת הדיאלוג בפוסט ככה מדברים? על שפת הדיאלוג חלק א'.
על כן, כתבו הוא השאיר את הספר על השולחן (ולא: הוא השאיר ת'ספר על השולחן).
הינך, הינו, הינה, הינם
המילה "הינו" היא גבוהה וחגיגית, בדרך כלל ללא צורך. ניסוח כגון "הינך יפה רעייתי" מתאים למליציות של שיר השירים, אך הגבהת שפה כזו מגוחכת בהקשרים יומיומיים, כגון: הינך מלוכלכת, לכי להתרחץ.
גם בכתיבה וגם בדיבור, החליפו "הינך", "הינו", "הינה" ו"הינם", ובמקום זאת כתבו "את", "הוא", "היא" ו"הם".
כתבו אבנר הוא אדם מכובד (ולא: אבנר הינו אדם מכובד).
כתבו אני מרוצה (ולא: הינני מרוצה).
מהווה
המילה "מהווה" היא דוגמה למילה שלעיתים נעשה בה שימוש שגוי, ולעיתים שימוש יומרני.
פירוש המילה "להוות" לפי האקדמיה ללשון העברית הוא לחולל, ליצור. אם במשפט שלנו לא מתאים להכניס את אחת מהמילים הנ"ל, השימוש שלנו במילה זו שגוי.
למשל: האם מהווה דמות משמעותית במשפחה. במשפט זה לא נוכל להחליף את המילה "מהווה" במילה "מחוללת", ולכן השימוש במילה "מהווה" שגוי.
המשפט הנכון יהיה: האם היא דמות משמעותית במשפחה.
אומנם קיימים מקרים שבהם המילה "מהווה" יכולה להתחלף במילה "מחולל", ועל כן היא איננה שגויה, אך עדיין מומלץ להעדיף ניסוח פשוט.
לדוגמה: החיבורים שלו היוו מקור לוויכוחים. אומנם זהו משפט תקין – אפשר להחליפו במשפט החיבורים שלו חוללו ויכוחים – אך עדיין הניסוח הפשוט עדיף: החיבורים שלו היו מקור לוויכוחים.
אמציה פורת מצטרף לחוקרי הלשון המתנגדים להגבהה מלאכותית של משלב לשון. הוא שואל: האם יש צורך במילה מהווה? בין יתר דבריו הוא אמר:
"למה לי לכתוב עברית טובה וברורה ולומר בפשטות 'הייתה סיבת המהומות' בזמן שאני יכול לכתוב 'היוותה סיבת המהומות' ולהיחשב לאינטליגנט המהדר בכתיבתו? והלוא זה נשמע מפוצץ יותר, מודרני יותר…"
אם כך, נשתמש במילה "מהווה" רק במקומות שבהם נוצר משהו. במקרים אחרים השימוש התקני הוא במילים "הוא" או "היה", "היא" או "הייתה", "הם" או "היו". לפעמים מילים אלו גם הן מיותרות.
פועלי פקק
בקיבוצים של פעם קראו "פקק" לאותם עובדים שלא היה להם מקום עבודה קבוע. בכל יום שיבצו אותם למקום אחר, לא כי באמת היה צריך אותם שם אלא כי הם היו צריכים לעבוד. מכאן האסוציאציה של אמציה פורת בהקשר זה של העלאת משלב הלשון באופן מלאכותי. הוא דיבר על "פועלי פקק", כלומר – פעלים שמשתמשים בהם לכל דבר, גם אם אין בכך צורך.
ש' הזיקה
על ש' הזיקה הרחבתי בפוסט שֶׁ קטנה ומבלבלת. לעניינינו כאן, קיימת נטייה להשמיטה, אך בכך לא מעלים את משלב השפה. במקום עברית נאה, התוצאה היא שפה שאיננה תקנית.
למשל, אם נשמע לכם נכון המשפט: המספר אליו הגעת איננו מחובר, זה בגלל ההשמטה הנפוצה של הש', והאוזן שלנו התרגלה לכך. עלינו לכייל את האוזן מחדש ולהחזיר את הש'. הניסוח התקני הוא: המספר שאליו הגעת איננו מחובר.
ניתן
מילה נוספת שמשתמשים בה להגבהה מלאכותית של משלב הלשון היא "ניתן", במשמעות של "אפשר". אין צורך בכך. רצוי להשתמש במילה "ניתן" רק בהקשר של לתת משהו, ולא כמילה נרדפת למילה "אפשר".
עדיף לומר אפשר לגשת לאכול עכשיו (ולא: ניתן לגשת לאכול עכשיו).
עדיף לכתוב אפשר להרגיש באווירת הסתיו הקרב (ולא: ניתן להרגיש באווירת הסתיו הקרב).
מה רציתי לומר?
העדפת טקסט פשוט מעבירה את המסר באופן ברור, זורם, נקי ואלגנטי. כל העלאה לכאורה במשלב הלשון תיצור טקסט מתנשא, ולפעמים אף שגוי. הגבהה מיותרת של השפה לא רק הופכת את הדובר למגוחך, היא גם עלולה להזיק למי שלומד עברית, שומע הגבהות מיותרות, חושב שכך נכון וחוזר על כך בעצמו.
עוד על נושאים אלה, ועל טעויות לשון נפוצות נוספות, בפוסטים משטרת טעויות הלשון הנפוצות / חלק א', חלק ב' וחלק ג'.
מה לך יש לומר על המגביהים למיניהם?
