הקדשה היא טקסט קצר המופיע בתחילת הספר, לפני תחילת הסיפור עצמו, והיא חלק אינטגרלי מהספר עצמו. בפוסט זה נתעמק בהקדשות: את מי הן משמשות, מה הן כוללות (רמז: מה שהסופר רוצה), ואיך סופרים מוּכָּרים השתמשו בהקדשה ככלי.
לא נתייחס להקדשות בכתב ידו של הסופר, שאותן הוא מנסח אישית עבור כל מקבל עותק של הספר, אלא רק לאותן הקדשות שחשופות לכלל הקוראים.
כאשר סופר בוחר לכתוב הקדשה לספרו, זוהי נקודת ציון שהעבודה הסתיימה, אך לא פחות גם חשיפה רגשית־אישית. בהקדשה הסופר מציין מישהו (או משהו) משמעותי עבורו. לפעמים הערכה לאדם שתמך בו בכתיבת הספר או שדרבן אותו להיות סופר. לפעמים ציון דמות או דומם שעוררו בו השראה ולפעמים פשוט הצהרת אהבה לאדם, לבעל חיים או לנוף ילדותו.
ההקדשה היא הדבר היחיד שהוא מאה אחוזים הסופר, בלי אילוצים של טובת הקורא או של ההוצאה לאור וללא שיקולים של שיווק. בהקדשה הוא יכול לכתוב מה שהוא רוצה ובאיזה סגנון שהוא רוצה. אין פה כללים של נכון או שגוי.
אל לנו לבלבל בין הקדשה של ספר ובין עמוד תודות.
עמוד תודות מופיע בספרי עיון ולעיתים רחוקות גם בפרוזה. בעמוד התודות הסופר אינו חושף את עצמו. זוהי רשימה רשמית ועניינית, לעיתים ארוכה, בדומה לקרדיטים בסוף סרט. בין שהיא ממוקמת לפני הטקסט ובין שבסופו, היא כוללת אנשים שתרמו ישירות לכתיבת הספר ולהוצאתו לאור – החל מחברים וקולגות וכלה בעובדים שלקחו חלק בתהליך (בעל ההוצאה, העורך, המגיה, המעמדים ומעצבי הכריכה), חלילה לא לשכוח אף אחד, שלא יהיו נעלבים בחבורה.
לא פעם נראה ספרים המוקדשים לבני משפחה חיים בהוקרה על העידוד והתמיכה:
להוריי שמעולם לא הפסיקו להאמין בי.
לילדיי, שהם האור של חיי.
אחרים מקדישים את הספר באהבה להורה, לסבא או לסבתא שנפטרו:
בתקווה שאתם רואים אותי מלמעלה וגאים בי.
ולא בהכרח בני משפחה, אלא ציון געגועים והנצחה של אדם אהוב שמת:
מוקדש לרן, שהשפיע על אנשים רבים במהלך חייו הקצרים.
הסופר יכול לבחור לא לכלול הקדשה בספר. גם כאשר הוא בוחר להוסיף הקדשה רמת החשיפה האישית שלו נתונה להחלטתו הבלעדית. יש מינימליסטים, שכותבים בהקדשה מילה אחת בלבד ואינם רואים צורך לנמק מדוע האדם ראוי להקדשת הספר:
לאשתי
לאבי
לרן
ויש אלה שחושפים הכול (או כמעט הכול), כאשר מקדישים את הספר לעצמם:
לאני הצעיר שלא חשש לחלום.
לאישה שהפכתי להיות במהלך חיי.
הקדשה איננה חייבת לציין אדם, חפץ או מקום ספציפי.
היא יכולה להיות כללית וגורפת:
מוקדש לכל חובבי ירושלים באשר הם.
מוקדש לכל עולי יאשי שהיו איתי באונייה.
הקדשה מאפשרת לסופר להראות לקוראים שהם חלק מהתהליך:
עבור קוראיי היקרים, בזכותכם המסע הזה כדאי.
אפילו האבסטרקט יכול לקבל הקדשה.
הקדשה לזמן:
לכל האתמולים שהובילו אותי להיום.
לכל שנייה שהביאה אותי עד הלום.
הקדשה לקשיים:
לאתגרים שרק חיזקו אותי.
למכשולים שהפכו לאבני דרך.
הקדשה לאומץ:
לאומץ הנמצא בכל אחד מאיתנו ומחכה להתגלות.
לגיבורים המסתובבים בינינו, לעיתים בלי שנבחין בהם.
כאשר הסופר בוחר לציין בהקדשה את מקורות ההשראה שלו, הוא נותן לנו כניסה לתהליך החשיבה והכתיבה שעבר:
מוקדש לעיר ללא הפסקה שסיפקה לי שפע של חומרים לכתיבת הספר.
לשמש המביאה עימה סיפור חדש מדי יום.
הקדשות הן הזדמנות להצהרה חברתית:
לכל אלה שנלחמים ללא הרף למען הכוכב שלנו.
לכל הנשים שנאבקו כדי שישמעו אותן.
לכל אלה שנשאו את קולם אל מול חוסר צדק ושחיתות.
הכוח של הספר והסיפור, המשמעות של להיות סופר – כל אלה מופיעים אף הם בהקדשות:
לכל סופר שהעז לחשוף את נשמתו.
למילה הכתובה – המפלט והחוזק שלי.
לחבריי הטובים ביותר – הספרים.
לסיפורים שעיצבו אותנו.
יש סופרים שנותנים לאלה שקדמו להם את הבמה, תוך ציטוט שמשקף את הספר או את התהליך שהסופר עבר:
"איזה מזל שיש לי מישהו שכל כך קשה לי להיפרד ממנו לשלום" (פו הדוב).
"אם אינך יודעת לאן את הולכת, כל דרך יכולה להוביל אותך לשם" (חתול צ'שייר לאליס בארץ הפלאות).
10 הקדשות מיוחדות
הקדשות יכולות להיות פנינים. ליקטתי עבורכם 10 הקדשות לא שגרתיות, לרוב מעלות חיוך, שהן מיני יצירה בפני עצמן (בתרגום חופשי מהמקור).
1.
אי אי קאמינגס, אחד המשוררים האמריקאים האהובים של המאה ה־20, הוציא לאור ספר שירים במימון עצמי. בראש ספרו הוא מנה את כל 14 ההוצאות לאור שדחו אותו:
2.
חואן גויטיסולו, סופר ספרדי שחי שנים רבות במרקש, בהקדשה לספרו "מכבארה", שם זרקור על כך שלפעמים אנשים שמשפיעים עלינו אפילו אינם מודעים להשפעתם:
"לאלו שעוררו בי השראה לכתיבת הספר אבל לעולם לא יקראו אותו".
3.
צ'ארלס בוקובסקי, משורר וסופר אמריקאי ששמו יצא לתהילה דווקא באירופה, השתמש בהקדשה להתנער מטענות (כנראה צפויות) שהספר הוא על חייו:
"זוהי יצירה דמיונית שלא מוקדשת לאף אחד".
נכון או לא – זוהי הצהרת הסופר.
4.
בן פיליפה, יליד האיטי שגדל במונטריאול, ראה בהקדשה הזדמנות להסביר לאימו מדוע בחר בקריירה של סופר במקום לימודי רפואה:
"לאימי בלזי, הייתי הופך לרופא נוראי, אימא'לה. אנשים היו מתים".
5.
אגתה כריסטי, בספרה "תעלומת המסמכים הסודיים", כתבה הקדשה לקוראיה, ואולי גם כיוונה לעודד אותם להכניס עניין לחייהם:
"לכל אלה שחייהם מונוטוניים, ומקווים לחוות מיד שנייה את ההנאות ואת הסכנות שבהרפתקאות".
6.
שון קרול, פיזיקאי אמריקאי, בספרו "החלקיק שבקצה היקום", הקדיש את ספרו לשתיים:
"לאימי, שלקחה אותי לספרייה".
ההקדשה מיועדת לאימו אבל לא פחות מדגישה חשיבות הספריות.
7.
לורי היליס, בספרו "המאסטרים הצבאיים של יפן", מציין את אהבתו לילדותיו, אף שברור שהספר לא נועד עבורן:
"מוגש לשתי ילדותיי המסיחות, פרסיליה, בת ארבע, וננסי, בת שנתיים, שלא הועילו כלל לכתיבת הספר הזה".
8.
סקוט פיצג'רלד, בספרו "גטסבי הגדול" הקפיד לציין את אשתו:
"פעם נוספת, לזלדה".
9.
מתיו קליין, איש הייטק שהקים כמה חברות טכנולוגיה בעמק הסיליקון, הקדיש את ספרו "אין דרך חזרה" לאימו בלי לנמק מדוע, אולם מתוך המילים ברורה אהבתו והערכתו:
"לאימא (רק תדלגי על סצנות הסקס, בבקשה)".
10.
הקדשה שכתב אפרים קישון בספרו "ספר משפחתי":
אז מה למדנו?
הקדשה אינה חובה, להקדשה אין כללים. הקדשה יכולה להעניק לנו היכרות עם רובד נוסף של הסופר – תהליך הכתיבה שלו, החיים שלו, מקורות ההשפעה שלו. הקדשה יכולה גם להיות חסרת משמעות חוץ מאשר לסביבתו הקרובה של הסופר.
המסקנה מפוסט זה הוא שאני ממליצה לכם לא לדלג על מילות ההקדשה כאשר אתם פותחים ספר חדש, כי אם תדלגו ייתכן שתפסידו פנינים.
פוסט זה מוקדש לאחותי, ששִׁכְתְּבָה אותו לבלי הכר ובזאת שיפרה אותו לאין ערוך.
