פתחנו מסמך חדש – דף חלק מול העיניים. יש לנו רעיון שאנחנו רוצים לבטא במילים, סיפור שהולך ומתגבש, מאמר דעה או סיכום מחקר. ואז אנחנו מתחילים להתלבט. לכתוב בלשון עבר או הווה? על עצמי או על אחרים?
פוסט זה מיועד לכותבים המתלבטים – קווים מנחים שיסייעו להחליט אם להשתמש בגוף ראשון, שני או שלישי. הכוונה להבחנה בין המספר עצמו (גוף ראשון), זה שפונים אליו (גוף שני) או זה שמספרים עליו (גוף שלישי).
כתיבה עיונית
ספרי הדרכה
בספרי הדרכה עממיים נהוג לפנות אל הקוראים ולהניע אותם לפעולה. בדרך כלל הפנייה נעשית בגוף שני, וההתלבטות היא אם לפנות לקוראים בגוף שני רבים (תחשבו, תְּתַרְגְּלוּ) או בגוף שני יחיד (תְּתַרְגֵּל/י, תחשוב/י). לפעמים הכותבים מעדיפים לכתוב בגוף ראשון רבים (נְתַרְגֵּל, נחשוב), או אפילו כתיבה ניטרלית (מתרגלים, חושבים).
בכתיבת ספר הדרכה בגוף ראשון הסופר שם את עצמו כחלק מקהל היעד שלו, עם אותם צרכים. גישה זו מחברת את הקוראים לסופר ויכולה להגדיל את אמינותו, או להפך – היא עלולה להקטין מהסמכות המקצועית שלו.
בניגוד לאנגלית, כתיבה בגוף שני יחיד בעברית מעמידה בפני הכותב אתגר לא פשוט – צורך לעקוף את הסרבול הכרוך בפנייה הוגנת לשני המגדרים, ולא תמיד הדבר אפשרי (עוד על כך בפוסט זכר ונקבה ברא אותם / חלק א). בעיה זו נפתרת בכתיבה ניטרלית, אך בספרי הדרכה כמעט לא משתמשים באפשרות זו, הנתפסת כמרוחקת ולא אישית.
פנייה בגוף שני רבים משמעותה הרחקה של הסופר מקהל קוראיו – מתקבלת תחושה שכבוד הוֹדוֹ מצוי אי שם למעלה, מוּרם מעם, והוא כותב בהתנשאות את ההדרכות שבספרו, המיועדות לנתיניו. מנגד, אולי דווקא ההרחקה של הסופר מקהל קוראיו הופכת אותו לאוטוריטה בתחומו, ומחזקת את סמכותו ואת נכונות דבריו. כתיבה כזו יכולה לתת לקוראים תחושה שהסופר לא סתם אדם מן היישוב, ושיש להם הרבה מה ללמוד ממנו.
כתיבה אקדמית
בכתיבה אקדמית ובספרי עיון מקצועיים, הכרחי להשתמש בניסוחים ניטרליים ואובייקטיביים לחלוטין. בטקסטים אלו יש להימנע משימוש בגוף ראשון, יחיד או רבים.
נשתמש בצורת הסביל – "נבדק", "נערך ניסוי", "נמצא כי" (ולא "בדקתי", "ערכנו ניסוי" ו"מצאנו כי").
סיפורת
גוף ראשון
כתיבה בגוף ראשון מאפיינת אוטוביוגרפיות, סיפורים הבנויים מקטעי יומן או סיפורים שבהם הסופר מעמיד את עצמו כאחת מהדמויות בעלילה, בדרך כלל הגיבור או דמות הנלווית לגיבור (כמו ד"ר ווטסון בסיפורי שרלוק הולמס). בסגנון כתיבה זה מועבר הסיפור מנקודת מבטו הסובייקטיבית של המספר.
רגשותיו ודעותיו של המספר הן המניעות את העלילה, ולכן קל לנו יותר להזדהות עימו.
סגנונו של הכותב בגוף ראשון אינו חייב להיות אחיד, שכן הוא מושפע ממצב רוחו: כעס, עצב, עצבנות וכדומה. הוא גם יכול לכתוב את סיפורו בשפה דיבורית שאינה בהכרח תקינה, ולשבץ בו מילות סלנג שמאפיינות את שפתו של הגיבור.
כאשר כותבים בגוף ראשון צריך להיות יצירתיים בתיאור הדמות המספרת. תיאור עצמי יישמע מלאכותי ולא אמין. לכן צריך למצוא מעקפים, למשל: "השרפרף שנהגה לטפס עליו נשבר, ואימא קראה לי להביא לה את האגרטל שאוחסן בארון שמעל למקרר". נבין מכך שהדמות המספרת גבוהה. אפשר גם לתאר את הדמות המספרת מפיה של דמות אחרת, למשל: "'אז מה אם את נראית כמו דוגמנית, זה לא אומר שמגיע לך הכול!' אמרה שוש". באופן זה הקורא יכול לדמיין לעצמו את הדמות המספרת על פי סטריאוטיפ שיש לו על דוגמניות.
המספר כותב על עצמו בגוף ראשון, אך על הדמויות האחרות הוא כותב בגוף שלישי. הוא אינו יודע מה חושבות הדמויות האחרות, והוא יכול לספר רק מה שהוא רואה ומרגיש, מה שהדמויות האחרות סיפרו לו או פרשנות שלו בנוגע להתנהגותן.
ללא מודעות והקפדה, סופרים מועדים בהקשר זה – מצד אחד הם רוצים לספר מה כל הדמויות מרגישות, ומצד אחר הם מודעים לכך שדמותם המסופרת בגוף ראשון אינה אמורה לדעת מה הדמות הנוספת חשה. הקונפליקט הזה גורם לקבלת ניסוחים מסורבלים שאינם נחוצים, כגון: "נראה לי שהוא שמח מאוד לקבל את המתנה" או "כפי הנראה לא אהב לשמוע את מה שאמרתי". במקרים אלה, עדיף לכתוב "הוא שמח מאוד לקבל את המתנה" או "הוא לא אהב לשמוע את מה שאמרתי", והקורא הרי יבין שזוהי נקודת השקפתו של הכותב בלבד, ולא בהכרח תיאור אובייקטיבי של תחושותיהן של הדמויות האחרות. למרות זאת, בשום פנים ואופן המספר בגוף ראשון אינו יכול לדעת מה דמות אחרת חושבת.
טעות נפוצה נוספת בכתיבה בגוף ראשון היא התוספות "אמרתי לעצמי בליבי", "הרהרתי ביני ובין עצמי", "חשבתי" וכדומה. אלו מילים מיותרות, שכן ברור לקורא שאם הסופר כותב בגוף ראשון, בוודאי אלו דבריו והרהוריו.
בחירה בגוף ראשון של הגיבור היא לא תמיד נכונה, לפעמים עדיף לתת את הקול לדמות משנית. למשל, אם הגיבור נמצא בסכנה, המתח יאבד כשברור שהגיבור המספר בגוף ראשון שרד. לעומת זאת, אם הסיפור נמסר בגוף ראשון מפיה של דמות משנית, שגם היא לא יודעת הכול, נשארים המתח והתהייה – האם הדמות הראשית תשרוד או לא?
גוף שני
בסיפורת לא נהוג לפנות אל הקורא, כלומר: לא נהוג לכתוב בגוף שני, אך לפעמים זה דווקא משרת את העלילה, למשל בסיפורים שעלילתן מתקדמת באמצעות חליפות מכתבים בין הדמויות (למשל הספר המקסים "מכתבים מסקאיי" מאת ג'סיקה ברוקמול).
פנייה בגוף שני קוטעת את רצף העלילה ומזכירה לקורא שהוא אינו מצוי בעולם הסיפור אלא מחוצה לו. למשל, אם מסופר על רומן אסור בין גבר נשוי לנערה צעירה, לא נהוג לכתוב: מה דעתך / דעתכם, האם יש לשמור על ערכי המוסר ולהישאר אומללים בנישואים לא טובים, או לחטוא בחוסר יושר אך להיות מאושרים? את השאלה אפשר להסוות בטקסט, אולי כתהייה של אחת הדמויות.
לפעמים דווקא החריגה מן המקובל, כלומר: ההפסקה ברצף הסיפור ופנייה לקורא – היא הפואנטה (למשל הפנייה לצופים בסדרה "בית הקלפים").
יש לשקול היטב אם להשתמש במאפיין סגנוני כזה, שכן גישה כזו עלולה להזכיר לקורא שהעולם ששקע לתוכו הוא רק סיפור (עוד על כך ראו בפוסט חמש דרכים לזרוק את הקורא מהסיפור, ועוד על כתיבת סיפורת בגוף שני בכתבה מאת עמר לחמנוביץ, חיי מדף: אמת בגוף שני).
גוף שלישי
כתיבה בגוף שלישי מאפיינת ביוגרפיות וסיפורת.
כתיבה כזו נתפסת כאובייקטיבית, אף שלבטח משתחלות לתיאור הדמויות דעותיו והשקפת עולמו של הסופר. אפשר גם לספר את הסיפור מנקודת מבטה של אחת הדמויות, ובכל זאת בגוף שלישי.
כתיבה בגוף שלישי נתפסת כמרוחקת, שכן המידע נמסר ממי שמביט על האירועים אך אינו שותף להם. כתיבה כזו מקשה על הקורא להזדהות עם הדמות המתוארת. למרות זאת, כותבים שהכתיבה עבורם היא מעין תרפיה (ביבליותרפיה) מעדיפים לפעמים להרחיק את עצמם מהסיפור, גם כאשר הוא עוסק באירועים שקרו להם ובחוויות שהם עברו.
חשוב שהסגנון של המספר בגוף שלישי יהיה אחיד, שכן אינו אמור להיות מושפע מרגשות ומהתרחשויות בעלילה, וקטעי המספר צריכים להיות כתובים בשפה תקנית ונאה (עוד על הבדלים בין קטעי המספר לקטעי הדיאלוג ראו בפוסט ככה מדברים? על שפת הדיאלוג חלק א').
קולו של הכותב בגוף שלישי הוא של סופר יודע כול. הוא יכול לתאר כל דמות, כולל מחשבותיה, ויש לו ידע שאין לדמויות שאותן הוא מתאר.
סופרים הכותבים בגוף שלישי צריכים להיזהר מליפול לפח של תיאור מחשבותיה של הדמות בגוף ראשון, תוך הוספת: "היא הרהרה", "הוא חשב בליבו" וכדומה. שבירת הרצף מגוף שלישי לראשון מבלבלת, והבהרה כזו מיותרת, שכן היא מובנת מאליה. רצוי שהמחשבות האלה ייכתבו בגוף שלישי, כפי שמועבר הסיפור כולו. במקום: "רק זה חסר לי, למה אני חייב לשהות בקרבתה שבוע שלם? חשב אמנון", עדיף לכתוב: "כל שהיה חסר לו זה לשהות בקרבתה שבוע שלם". מהעלילה הקורא יבין שמדובר במחשבות של אמנון.
סיכום
תיארתי כאן עקרונות נפוצים ושיקולים, לא כללי ברזל. הרי נמצא מקרים שבהם מספר בגוף שלישי הוא גם אחת הדמויות בעלילה, שהסיפור מועבר בגוף ראשון מפיהן של כמה דמויות שונות ועוד סגנונות כתיבה כיד הדמיון.
הסופר מקבל החלטה מושכלת, על פי העדפה סגנונית ועלילתית. אין תשובה אחת, וההנחיה היחידה היא להיצמד להחלטה בספר כולו או עבור כל פרק בספר.
להלן סיכום ההבדלים העיקריים בין סיפורת הכתובה בגוף ראשון ובין סיפורת הכתובה בגוף שלישי:
גוף ראשון | גוף שלישי |
המספר הוא אחת הדמויות – הסיפור מועבר מנקודת מבטה ועל פי המידע שבידיה בעת השתלשלות העלילה | המספר חיצוני לעלילה, כתיבתו אובייקטיבית לכאורה |
הסיפור נתפס כאישי ולכן קל להזדהות עם הדמות | מנוכר ומרוחק |
המספר הוא חלק מהסיפור | המספר מביט על הסיפור מבחוץ |
סגנון הכתיבה יכול להשתנות כתלות במצבי הרוח | סגנון הכתיבה אחיד |
הטקסט יכול להיות משובץ בסלנג ובשפה דיבורית – השפה של הדמות המספרת | כתיבה תקנית בשפה נאה |
סופר שהמידע שיש לו על שאר הדמויות אינו בהכרח נכון, גם אם הוא מתאר את מחשבותיהן ואת תחושותיהן | סופר יודע כול, היכול לתאר נכונה את מחשבותיהן ואת תחושותיהן של כל הדמויות |
מהי החוויה שלך מקריאת ספר בגוף ראשון / שני / שלישי?
אם קראת ספרים ששברו את הכללים, איך זה תרם (או לא) לסיפור?
