כעורכת ספרות ותיקה אני נתקלת שוב ושוב באותן טעויות של סופרים בתחילת דרכם. על חלק מהן כבר כתבתי בבלוג על כתיבה ושאר בני דודים. בפוסטים המקובצים תחת הקטגוריה "טיפים לסופר המתחיל" אני מתמקדת במתן כלים לכותבים לשיפור כתיבתם – הסברים, המלצות והדגמות של עשה ואל תעשה. הנושאים של הפוסטים נשאבים ממגמות חוזרות בטקסטים שאני עורכת.
בפוסט זה אני מתייחסת ל־6 ניסוחים מסורבלים שסופרים מתחילים נוטים לכתוב, וכדאי לעקור אותם מהשורש. חשוב להדגיש שהמשפטים המוצגים כאן אינם שגויים. אין בהם טעות לשון שחובה לתקנה. מדובר במשפטים תקינים מבחינת השפה העברית, אך בבחינה מעמיקה של הניסוח אפשר לראות שעדיף לנסחם אחרת כדי למקד את המסר.
ככל שהמשפטים מסורבלים יותר, וככל שהסיפור מכיל יותר משפטים כאלה, קשה לקורא לעקוב אחר המסופר. הקשב שלו מופנה להבנת כל משפט בנפרד, ובזאת הוא מאבד את רצף העלילה ומפספס את העיקר, שלא לדבר על אובדן ההנאה. במקרה כזה, הקורא יעזוב את הספר מהר מאוד.
מילים הן כלי העבודה של הסופרים. כאשר מחביאים מילים נחוצות בתוך ים של מילים מיותרות העיקר הולך לאיבוד. כלל אצבע: נסו למחוק מילים מהמשפט, ותשאלו את עצמכם אם גריעתן פוגמת באווירה ובמסר. אם התשובה היא לא – אל תחזירו את המילים המחוקות. מחיקת מילים מיותרות ממשפטים מסורבלים תיצור משפטים פשוטים להבנה, ותאפשר קריאה קולחת. הרי ידוע שכל המוסיף גורע.
מילים עודפות גם מחלישות מעוצמת הסיפור. משפטים מוקפדים, שבהם כל מילה נחוצה – לא פחות ולא יותר, ישפיעו על הקורא וישאירו את רישומם הרבה יותר מאשר משפטים שהולכים סחור־סחור סביב העיקר.
משפטים מדויקים, ללא מילים עודפות, יוצרים אצל הקורא תחושה של סדר ורצון להמשיך לנווט בנבכי העלילה.
עכשיו, כשהבנו למה עדיף להימנע ממשפטים מסורבלים וממילים עודפוֹת, אתן לכם כמה דוגמאות להמחשה.
1. סיימתי אז ברור שהתחלתי - התחלתי אז לא סיימתי
נבחן את המשפט הבא: הוא התחיל לרוץ לבית הספר, ולשמחתו הגיע בזמן.
אם התחיל לרוץ, המשיך לרוץ וסיים לרוץ – המילה "התחיל" אינה נחוצה להעברת המשפט, שכן מובן מאליו שפעולת הריצה התחילה. המשפט הוא רץ לבית הספר מעביר את המסר בפחות מילים, וכך קל יותר להבנה.
דוגמה נוספת למשפט העוסק בתהליך שמובן מאליו שהתחיל, ועל כן אין צורך לציין זאת:
האלמנה האבלה בכתה מעל הקבר (ולא התחילה לבכות).
אין זה אומר שהמילה "התחיל" ונגזרותיה צריכות להימחק מהמילון, שכן הן מתארות פעולות שטרם הסתיימו, או הופסקו טרם סיומן:
המשרתת אמרה לבעלת הבית: "התחלתי לקלף את הגזר, תכף אוסיף אותו למרק".
הוא התחיל לרוץ לבית הספר, אך כשראה אותה מעבר לכביש נעצר והחליט לעקוב אחריה.
2. לא תמיד צריך לשבת
הסתכלו על המשפטים הבאים: היא ישבה וכתבה את המכתב. / הם ישבו לשתות כוס קפה. / הוא ישב ושטח את דבריו.
בהסתכלות על מיקוד המסר, על הסופר לשקול מה פעולת הישיבה תורמת למשפט. אם אין לה תרומה היא בוודאי מיותרת, ומספיק לספר שהיא כתבה מכתב, הם שתו כוס קפה או הוא שטח את דבריו.
לא סביר שהיא כתבה מכתב בעמידה, כך שבוודאי ישבה. אם הוא במפגש עם חבר, סביר להניח שישבו ושתו קפה. אם הוא דחוק בזמן אולי שתה בחיפזון, בעמידה. בכל הדוגמאות האלה הקורא יכול לדמיין אם הדמות ישבה או עמדה מתוך ההקשר ומפעולת הדמות, ובמקרים רבים זה בכלל לא חשוב.
לפעמים נגלה שלישיבה יש משמעות כלשהי לסיפור או לסצנה. למשל, הם ישבו לנוח אחרי תיאור פעולה מאומצת, או היא ישבה מחשש שתתעלף לשמע הבשורה המרה.
נשאיר לקורא לראות בעיני רוחו אם הדמות ישבה או עמדה, כאשר עצם פעולת הישיבה איננה תורמת לרצף העלילה, ונציין את הישיבה רק כאשר הפעולה משמעותית לעלילה.
3. איך זה קרה?
במשפטים היא הרגישה איך הדמעות נקוות בעיניה / הוא הרגיש כיצד ידיו רועדות מסתתרת משמעות טכנית, שהכותב כלל לא התכוון לה.
המילים "איך" ו"כיצד" פירושן "באיזו צורה", "באיזה אופן". למעשה, אין לה מושג איך הדמעות נקוות, ולו אין מושג כיצד הידיים רועדות. ניסוח מדויק של המשפטים הנ"ל הוא: היא הרגישה את הדמעות נקוות בעיניה / הוא הרגיש שידיו רועדות.
אך גם כאן יש ניסוח עודף ומסורבל. הרי אם דמעותיה נקוו, בוודאי הרגישה זאת. אם ידיו רעדו, בוודאי הרגיש זאת. למה לציין את המובן מאליו? עדיף לכתוב: הדמעות נקוו בעיניה וידיו רעדו. הרי זו הפואנטה.
4. הביטו והביטו ומה ראו?
בסיפור מתואר דיאלוג בין שתי דמויות, ומעת לעת כתוב: הן הסתכלו זו על זו.
בזמן שיחה, מוסכמה חברתית היא שהמשוחחים מסתכלים זה על זה. על כן, ראוי לציין רק את המקרים שהמשוחחים אינם עושים זאת, למשל: מסתכלים בטלפון או מבטיהם מושפלים, במהלך השיחה.
זוהי דוגמה לכך שגם לעקרונות יש יוצאים מן הכלל. נכון, אחד העקרונות בספרות הוא לתאר את הבעות הפנים ואת שפת הגוף, במקום להצהיר על התחושות (על כך בפוסט להראות, לא לספר (Show, don’t tell)). נכון שאני מציעה לסופרים מתחילים לתאר את הסצנה כאילו הם צופים בסרט, ומתארים את מה שהם רואים. נכון שבדרך כלל זו עצה טובה, אבל לא במקרה הנדון, שתוצאתו ריבוי מבטים.
עלינו לחדד את הכלל הספרותי – לסייג מצבים מובנים מאליהם, וליישם במצבים שבהם יש חשיבות לפעולה. למשל, בסצנה שבה הילד משתולל ויוצא משליטה: ההורים הביטו זה בזה חסרי אונים. או כשהאישה חושדת בבעלה שהוא בוגד והוא נשבע לה שלא: היא הסתכלה עליו דקות ארוכות, ולבסוף אמרה: "אני בוחרת להאמין לך".
5. שמענו וראינו. אז מה?
קראו את המשפטים הבאים: שמעתי אותו לוחש לה / ראיתי אותה מחייכת אליו.
איך הדובר יודע שהוא לחש, אם לא שמע את הלחישה? איך הוא יודע שהיא חייכה אם לא ראה? מילים כגון "שמע" או "ראה" בהקשרים כאלה הן עודפות ודינן להימחק. עדיף: הוא לחש לי והיא חייכה אליו.
כמו בדוגמאות קודמות, גם כאן השמיעה והראייה הן הטָפֵל, הלחישה או החיוך הם העיקר. הוספת פעלים אלה מרחיקה מהקורא את מה שחשוב באמת, מסיטה אותו מהעיקר.
ניסוחים כאלה חשובים כאשר הדגש הוא דווקא על הראייה או על השמיעה.
הוא דידה בחום שעות ארוכות ללא מים, עד ששמע את הילדים צוחקים ורץ לכיוון הקולות. כאן הדגש הוא מה ששמע, ולא צחוק הילדים.
העדה סיפרה למשטרה: "ראיתי אותה מסתתרת". הדגש הוא על כך שהייתה עדת ראייה, ולא הדמות שהסתתרה.
6. הגעתם בשלום?
בחנו את המשפטים הבאים: הוא עשה את דרכו לכיוון הבקתה. / היא רצה לכיוון הים.
המילה "לכיוון" היא חסרת משמעות. אם הוא הגיע לבקתה, ברור שהלך לכיוונה. אם היא הגיעה לים, ברור שרצה לכיוונו. הדגש במשפטים אלה הוא הפעולה (הלך, רצה) והיעד (הבקתה, הים). לכן רצוי לכתוב ישירות: הוא עשה את דרכו לבקתה. / היא רצה לים.
הכיוון חשוב כאשר יש שינוי בתוכניות:
הוא הלך לכיוון הבקתה, אך נזכר ששכח את המפתחות וחזר לאוטו.
היא רצה לכיוון הים, אך התחיל לרדת גשם עז והיא החליטה לחזור הביתה.
סוף דבר
בכל הדוגמאות הנ"ל מקבלים משפטים ברורים ומדויקים על ידי מחיקת מילים עודפוֹת.
חשוב להדגיש שאין קשר בין אורך המשפט להיותו ברור ומהודק. אורך המשפטים קשור לסגנון הכתיבה (על כך בפוסט סטיליסטיקה), וזהו גם אמצעי ספרותי. אם הסופר רוצה להשהות את העלילה, לתת תחושה שהזמן לא זז, הוא ישתמש במשפטים ארוכים. אם הוא רוצה להעניק קצב לסיפור או לתת תחושת דחיפות, לחץ וקוצר בזמן, הוא ישתמש במשפטים קצרים ומהירים.
גם אם בחרתם לכתוב במשפטים ארוכים, אין זה אומר שהם בהכרח מסורבלים. אפשר ורצוי לנסח משפטים ארוכים שבהם כל מילה תורמת לסיפור ולהשפעתו על הקורא.
הידוק משפטים הם זווית אחת מרבות ליצירת טקסט זורם וקל לקריאה. זווית נוספת היא השימוש במילים עמומות, שאינן מוסיפות דבר למסר אלא להפך – גורעות. על כך תוכלו לקרוא בפוסט מילים ריקות.
אני ממליצה על עוד שני פוסטים שמתייחסים לסוג זה של מילים: הפוסט כרעם ביום בהיר, שבו אני מתרעמת על השימוש המרובה במילים "פתאום" ו"לפתע"; והפוסט הרבה מאוד "מאוד", שבו כתבתי על הצורך להפחית את השימוש במילה "מאוד".
