כשקראתי את הניסוח שבתמונת השער לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. התפשרתי על לבכות מרוב צחוק. פדיחות בטקסטים שאנחנו כותבים הן אנושיות ויכולות לקרות לכל אחד, גם לסופרים – מתחילים או מנוסים. על שביל הטעויות המבדחות צעדו רבים וטובים, עדיין צועדים איתנו וגם יצעדו בו אחרינו. אתם יודעים מה אומרים על צרת רבים, נכון?
אל דאגה, אומנם זוהי מחלה מידבקת אך לא אנוּשה. יש לה מרפא.
לא פעם כתבתי על טעויות לשון ואחרות שעושים סופרים בתחילת דרכם, טעויות שאם לא נקפיד לבער אותן בעת העריכה עלולות להפוך ספר טוב פוטנציאלית לספר שאיכותו ירודה. לשם כך יש בבלוג שלי קטגוריה הנקראת טיפים לסופר המתחיל. בפוסטים אלה אני מכוונת זרקור על טעויות ספרותיות נפוצות, ומסבירה כיצד לזהותן ולהימנע מהן. קריאה בעיון של פוסטים אלה ואחרים העוסקים בכתיבה היא התרופה למחלה.
הפעם אני רוצה לשים דגש על ניסוחים משעשעים (אותי בכל אופן), שנתקלתי בהם לא פעם ולא פעמיים, גם בעבודתי כעורכת וגם כקוראת. הכוונה לניסוחים הכתובים בעברית נאה ותקנית, אך כשמתעמקים בתוכֶן – מה רב הגיחוך. ניסיתי לפענח את הסיבה לטעויות חוזרות ונשנות אלה, אך לא עלה בידי. יש למישהו רעיון מדוע זה קורה? אשמח אם תכתבו זאת למטה, בתגובה לפוסט.
בפוסט זה דוגמאות לחלק מהניסוחים שנתקלתי בהם בשנות עבודתי, שגורמים לי למנעד של שעשוע – החל מגיחוך קל ועד פרץ צחוק פרוע.
הגיחוך יכול להיות ברמת הטקסט כולו, למשל תמונת השער והתמונה הבאה (טקסטים שנתקלתי בהם באמת, וקיצרתי מאוד כדי להדגיש את החלק האבסורדי).
שתי הדוגמאות הנ"ל הן אות אזהרה להימנע מאבסורד במסר כולו, אולם בפוסט זה אתמקד בגיחוך שמתגלה כבר ברמת המשפט.
לעיתים הניסוחים שמודגמים בפוסט זה מלווים במלל מיותר (ראו גם בפוסט כל המוסיף גורע), שמחיקתו תיצור טקסט מהודק וזורם יותר. זווית אחת מרבות ליצירת טקסט נעים וקל לקריאה היא הידוק משפטים – הימנעות מחזרתיות, ממילים ריקות ומהסברים מיותרים – כל אלו גורמים שונים שהתוצאה שלהם היא אחת – ניסוחים מגוחכים. הם גם יופיעו בעקבות שימוש בקלישאות ובפתגמים בלי מודעות למילים המרכיבות אותם (על כך בפוסט מטפורה, דימוי וקלישה). חלק מהדוגמאות יראו צירופים שמשום מה סופרים כותבים כהרף עין, כיחידה אחת, ואינם מתעכבים רגע להבין את המשמעות המילולית של מה שכתבו.
אני מביאה בדוגמאות מטה גרסה מוגזמת של ניסוחים שבהם נתקלתי בעת עריכה. אף אחת מהן איננה המצאה.
לפני צלילה לדוגמאות עצמן, בואו נתייחס למשותף לכולן – ציון מיותר של משהו שמדבר בעד עצמו, כלומר: מובן מאליו. המובן מאליו הוא הסברי יתר שבמקום להסביר את הכתוב שקדם להם (כמפורט בפוסט), הם מסבירים את עצמם.
1. איברי גוף המבצעים את הפעולה
תיאורים אלה מובנים מאליהם, ולכן מיותרים – במה יקרוץ ויביט אם לא בעיניו? היכן יעלה החיוך אם לא על הפנים? באותו היגיון (או חוסר היגיון), אנו חושבים בעזרת מוחנו, חובשים כובע על ראשינו ומהנהנים בראש, ואוחזים דברים בידינו.
כמו שלא נכתוב שהוא אכל בפיו, שהיא הניקה בשדיה או שהם שמעו באוזניהם, כך אין סיבה לכתוב איברי גוף אחרים מובנים מאליהם לביצוע פעולות. כשמספרים ללא צורך באיזה איבר גוף השתמשו לביצוע פעולה מסוימת, הקורא ידמיין את החלופות, למשל: הבחור אוחז בה ברגליו והשניים צועדים ברחוב על ידיהם.
2. מילים נרדפות
מי שכותב טקסטים כאלה עושה זאת במטרה להדגיש את התיאור ואת המסר, אך בפועל ההפך הוא הנכון. כאשר התופעה מרוכזת בטקסט במינון שעובר את הסף הנסבל, הקורא לא יכול שלא לגעות בצחוק. לא לכך התכוון הסופר.
קיימות דוגמאות רבות מספור לנטייה של סופרים להכפיל מילה על ידי מילה נרדפת. כדאי להיות מודעים לכך בשלב ניקוי הטקסט, לפני שחרורו לעולם הרחב.
3. כפילות רעיונית
בפוסט ניפגש ברחוב המלך קינג ג'ורג' כתבתי על ניסוחים תקניים המוּבְנים בשפה – לצאת החוצה, להיכנס פנימה, לעלות למעלה ולרדת למטה. ניסוחים אלה אבסורדים מעצם העובדה שהם מבהירים את המובן מאליו – הרי ברור כי לא נצא פנימה או ניכנס החוצה.
בדומה לשימוש עודף במילים נרדפות, כפילות רעיונית מדגישה את העומד מאחורי המילים.
בדוגמאות אלה מודגש המובן מאליו, וגורם לקורא לחשוב על מצב משעשע, הפוך מהמתואר – דמיינו נערים מבוגרים, גופות חיות והיסטוריה עתידית – אולי זה מתאים לסרטי אימה או מדע בדיוני, אבל גם במקרים אלה, לא לכך התכוון המשורר.
4. סתירות
כדי שהסיפור יהיה אמין יש לוודא שאין בו סתירות, ולוּ הקטנות ביותר. אם בעמוד 3 היא נמוכה, לא ייתכן שאותה דמות בעמוד 70 היא גבוהה (אלא אם מדובר באליס בארץ הפלאות). אם יצאו לשוט ביאכטה, לא סביר שחזרו באונייה.
סתירות מעין אלה יכולות להופיע בטעות לאורך עמודים רבים שמתארים אירועים רבים. אבל מה התירוץ לסתירות באותו משפט? איך אפשר להסביר דבר והיפוכו בזה אחר זה באותה פסקה?
היות שמתוארות מחשבה וצעידה ורק אז הבנה – הרי ברור שלא הבינו מייד. שמחה ואדישות לא הולכות יד ביד, כמו גם רפרוף מבט ובחינה מדוקדקת, צחוק וכעס. האם הפארק היה חשוך או הואר באור ירח? האם שררה דממה או נשמעו קולות הצעדים והטבע סביבם? האם רצו או הלכו לאיטם?
כל אלו סתירות המטשטשות את יכולתו של הקורא לדמיין את התפאורה ואת הטון של הסיפור, וגרוע מכך – סתירות כגון אלה נתפסות כטיפשות. מי מאיתנו לא מגחך (בקול או בסתר, בניסיון להיות מנומס) כשנתקל באמירות מטופשות?
5. לסיום, הכוכבים
השארתי לקינוח את כוכבי הניסוח שגרמו לי לפרוץ בצחוק. הרי הם לפניכם:
מבטי הסועדים הופנו לפתח המסעדה. נכנס לתוכה בחור צעיר, לבוש וללא זקן. טוב שהודגש שהבחור היה לבוש, אחרת היינו סבורים שנכנס למסעדה בחור עירום.
היא שתתה מים מכוֹסה. הדגשה חשובה, שמא תהיתי אם שתתה מכוסו של מישהו אחר.
הוא שוחח עימו כשהיה בחיים. אה, חשבתי ששוחח איתו כשכבר היה מת.
הוא ספג את העלבונות, פניו כעסו. רק פניו? ומה איתו?
באמתחתי דוגמאות למכביר. מי שרוצה להתעמק עוד יכול לצלול לתוך מגוון הפוסטים שעוסקים בניקוי טקסט ובהידוקו:
