מבוא

טקסט מקור עובר שינויים רבים בדרכו להיות טקסט מתורגם. לפעמים הסטייה מהמקור הכרחית ונובעת מאילוצים שונים (שעליהם אפרט בעבודה זו), ולפעמים היא נובעת מבחירה של המתרגם. במקרים אחרים, הסטייה נעשית בלי שהמתרגם מודע לכך, ובמקרים כאלה עלולים להתקבל תרגומים גרועים.

בכל תרגום יש פשרה, שכן הוא לא יכול להיות תרגום שיישמע טוב בשפת היעד, ובו בזמן להיות תרגום נאמן לחלוטין למקור. אפשר לתרגם טקסטים באופן מילולי וקרוב למקור כך שמתקבל טקסט זר לשפת היעד, אך הטקסט ישקף את הסגנון המאפיין את שפת המקור ואת תרבותה (שוויון פונקציונאלי לטקסט המוצא). דרך אחרת היא תרגום שיש בו קצת מן העיבוד, תרגום שיהיה רהוט וקריא בשפת היעד, תרגום שמתאים את עצמו למערכת הלשונית והתרבותית של שפת היעד (תרגום קביל), אבל במחיר סטייה במידה כזו או אחרת מהמקור. לכל אחת משתי צורות התרגום יש יתרונות וחסרונות, והבחירה ביניהן נמצאת בידי המתרגם. למעשה, כל תרגום מצוי במקום כלשהו בין שני קטבים אלו, עם נטייה לקוטב זה או אחר.

בתרגום שירה, המתרגם צריך לבחור בין תוכן למשקל, למצלול, לחריזה ולגורמים נוספים, שכן התרגום לא יכול להיות נאמן לכל הגורמים גם יחד. לפעמים התרגום המילולי לא חשוב, אלא הפונקציה הפואטית. לכן, למשל, המתרגם יכול לבחור מילים אחרות בשפת היעד, שיהיה בהן משחק מילים דומה לזה שבמקור.

בעבודה זו יש התייחסות לגורמים השונים שמשפיעים על איכות עבודת התרגום, לבחירות ולאילוצים העומדים בפני המתרגם, ולפתרונות אפשריים לבעיות השונות.

לצורך הדגמה, בחרתי בסיפור קצר של אדגר אלן פו, 'חבית האמונטילדו', ובשלושה תרגומים – של אהרון אמיר (1946), של עליזה נצר (1997) ושל אלינוער ברגר (2010).

חלק א': על הסופר, על הסיפור ועל המתרגמים

Edgar Allan Poe, 1809-1849

אדגר אלן פו היה משורר וסופר אמריקאי. הוא נולד בבוסטון, התייתם בגיל צעיר, חי אצל זוג חשוך ילדים וקיבל יחס משפיל מהאב המאמץ. פו הסתבך בבעיות שכרות, הימורים ומשמעת, וסולק מלימודיו באוניברסיטת וירג'יניה. כמו כן, הוא סולק מהצבא, שאליו התגייס מאוחר יותר.
כשהיה פו בן אחת עשרה החל לכתוב שירים, תוך חיקוי סגנונם של משוררים ידועים. בהיותו בן שבע עשרה פרסם את קובץ שיריו הראשון. בגיל עשרים ושלוש התפרנס פו מעריכת עיתון מקומי בריצ'מונד, ובהמשך החל לכתוב ולפרסם שירה וסיפורים קצרים. הוא גם עבד כמבקר ספרות בפילדלפיה, ופרסם רשימות בעיתונים אחדים.
כל הזמן הזה הוא היה אלכוהוליסט, דבר שהביא למותו בגיל ארבעים.

אדגר אלן פו מוכר הודות לשירי האהבה, לסיפורי המסתורין ולסיפורים המקאבריים שכתב. סיפוריו מתארים סיוט מתמשך, פחדים וכאב. הוא ידוע כאבי הסיפור הבלשי.

'חבית האמונטילדו'

הסיפור 'חבית האמונטילדו' סובב סביב נקמה מתוכננת היטב, שאותה מבצע מונטרסור, ושעליה הוא מספר בגאווה רבה חמישים שנה אחר כך.

מונטרסור משכר את אורחו (פורטונטו) ומפתה אותו להגיע למערות הקבורה של משפחתו, על ידי הבטחה לטעימת יין נדיר (יין אמונטילדו). מטרתו של מונטרסור היא לכלוא את פורטונטו בעודו בחיים בתוך כוך שאותו הוא חוסם בקיר שהוא בונה, וכך לגרום למותו כנקמה על עוול (שהקורא לא יודע מהו) שנעשה לו.

הסיפור כתוב באנגלית לא פשוטה, אולי מפני שחלו שינויים בשפה מזמן כתיבתו (במחצית הראשונה של המאה ה־19) ועד היום. במקרה זה, על המתרגם להחליט אם הוא רוצה לשמור על רוח השפה הזרה לימינו או לכתוב טקסט קריא בשפה עכשווית. בדוגמאות בהמשך העבודה מודגמות הבחירות השונות של המתרגמים, ומוסבר הרווח וההפסד שבכל בחירה.

הסיפור 'חבית האמונטילדו' עמוס באירוניה ובדו־משמעויות, שרצוי מאוד לשמור עליהן בתרגום, כדי שהקורא יבין את הרבדים השונים של היצירה, ולא רק את העלילה שעל פני השטח. חשוב לתרגם באופן זהה מילים שכתובות זהה במקומות שונים של טקסט המקור, כדי לשמר את הזיקה בין חלקי הטקסט השונים. כאשר למילה יש כמה פירושים, חשוב לבחור בקפידה את המילה הנכונה בעברית, כדי לקלוע בצורה הטובה ביותר לרוח טקסט המקור. בדוגמאות שבהמשך העבודה יש התייחסות לקטעים בטקסט שחשוב לדייק בתרגומם, והסבר מדוע.

מונטרסור מצטייר כדמות דיכאונית, נקמנית, ערמומית ומחושבת. אפשר לחשוב שאינו שפוי בדעתו, בגלל תגובתו המוגזמת: סביר להניח שפורטונטו לא עשה משהו כל כך נורא שמצדיק עונש כזה. פורטונטו הוא אדם מכובד ואהוב בחברה, אבל מונטרסור מתאר אותו בצורה נלעגת: תחפושתו, שכרותו ותמימותו או טיפשותו, שאפשרו למונטרסור לבצע בו את נקמתו. חשוב לשמור בתרגום על האלמנטים שהביאו לאפיון זה של כל אחת מהדמויות.

קטעי הדיאלוג בסיפור כתובים בשפה תקינה (לא סלנג או דיאלקט מסוים), אבל ניכרים בהם סממני השפה המדוברת – משפטים קצרים, מילים פשוטות וקיטוע. חשוב בתרגום לשמור על אותנטיות זו של הדיאלוג, ולא להשתמש בלשון גבוהה, לא להאריך את המשפטים ולא להשלים את הקיטוע.

בהמשך העבודה יש התייחסות למרכיבים השונים המשפיעים על התרגום, והם מודגמים בעזרת התרגומים לסיפור 'חבית האמונטילדו'. בדוגמאות השונות מוסברים המרכיבים שחשוב לשמר בתרגום אדקווטי־פונקציונאלי. חשוב לציין שדוגמאות מסוימות מציגות כמה מרכיבים שונים של התרגום.

אהרון אמיר (2008-1923) 

אהרון אמיר היה משורר וסופר, מתרגם (מאנגלית ומצרפתית) ועורך של כתבי עת. הוא נולד בליטא, בגיל עשר עלה עם הוריו לישראל וגדל בתל־אביב. הוא למד בגימנסיה הרצליה, היה חבר במחתרות אצ"ל ולח"י, ולמד ספרות וערבית באוניברסיטה העברית.

אהרון אמיר תרגם יותר משלוש מאות כותרים מהספרות האמריקאית, האנגלית והצרפתית. בשנת 1951 הוא זכה בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת, בשנת 1996 הוא זכה במלגת יצירה על שם לוי אשכול, ובשנת 2003 הוא זכה בפרס ישראל בקטגוריה 'תרגום לעברית'.

התרגומים של אהרון אמיר מאופיינים בלשון מליצית, גבוהה ועל־תקנית. שפתו מחקה את שפת התנ"ך, והוא מרבה להשתמש בצירופים כבולים, גם אם בטקסט המקור אין צירופים כאלה. שפת התרגום שלו נבעה מנורמה ספרותית שהייתה מקובלת בתקופתו, בשילוב עם העדפתו האישית.

עליזה נצר ואלינוער ברגר

שתיהן תרגמו ספרים רבים.

מבדיקת התרגומים לסיפור 'חבית האמונטילדו', ניכר שעליזה נצר כותבת אף היא בלשון מליצית וגבוהה, אבל נמוכה יחסית לשפתו של אהרון אמיר. בניגוד לשניים, אלינוער ברגר כותבת בשפה עכשווית וזורמת. ייתכן שבחירתה של עליזה נצר בלשון הגבוהה נבעה מניסיונה לשמר פונקציונאליות של השפה האנגלית הישנה שבטקסט המקור, בעוד שהעדפתה של אלינוער ברגר הייתה ליצור טקסט קריא וברור לקוראים בעברית של ימינו.

בהמשך העבודה מוצגות דוגמאות לבחירות השונות של המתרגמים, יחסית לטקסט המקור.

חלק ב': תרגום ספרותי

אילוצים הפועלים על תרגום ספרותי

כפי שצוין במבוא, יש בעיות אובייקטיביות העומדות בפני המתרגם ומשפיעות על איכות התרגום.

1. הבדלי סביבה בין מקום יצירת הטקסט ובין מקום יצירת התרגום
הכוונה לטבע או לגורמים אחרים שאינם מעשה ידי אדם, שמאפיינים את סביבת המקור ולא מוכרים בתרבות היעד. על הבדלים אלו אפשר לגשר בעזרת הערות שוליים, או אפשר להשמיט קטעים שאותם קשה (או בלתי אפשרי) להבין  בתרגום.

הסיפור 'חבית האמונטילדו' מתרחש ברחובות ובמערות הקבורה, וכמעט אין בו התייחסות לגורמים סביבתיים שאינם מוכרים לקורא בעברית, ושעלולים לגרום לבעיות תרגומיות.

הבעיה הלקסיקלית־סביבתית היחידה היא בתיאור הלחות, העובש והאזוב שריפדו את קירות מערות הקבורה. המילה 'damp' מתארת לחות או רטיבות. שלושת המתרגמים בחרו להשתמש במילה 'טחב' בתרגום. לדעתי, בחירה זו שגויה, שכן למילה העברית 'טחב' יש שתי משמעויות. האחת היא המשמעות שאליה התכוונו המתרגמים – רטיבות ולחות – אבל הטחבים הם גם קבוצה של צמחים פרימיטיביים (בלשון העם הם נקראים 'ירוקת'). למילה 'לחות' או 'רטיבות' משמעות אחת בלבד, המתארת במדויק את הכוונה בשימוש במילה 'damp', בעוד שהמילה 'טחב' מעוררת אסוציאציה לרטיבות מכוסת ירוקת. לא זו הייתה הכוונה בטקסט המקור. בטקסט המקור כתוב: "Indeed it is very damp". אהרון אמיר ("אכן רב במאד הוא הטחב") ועליזה נצר ("אכן, טחוב הוא מאד") נשארו נאמנים להחלטתם להשתמש במילה 'טחב'. משום מה, אלינוער ברגר, שבמשפטים קודמים גם היא תרגמה את המילה 'damp' ל'טחב', בחרה הפעם במילה 'לח' ("הוא באמת לח מאד"). לדעתי, בזאת היא התרשלה בתפקידה' ושכחה שהיא כבר השתמשה במילה אחרת. במקור נכתבה אותה מילה (damp) שוב ושוב, ולכן יש לתרגמה באותו אופן גם בשפת היעד, אף שבמקרה זה לא מצאתי משמעות עמוקה דווקא במילה זו.

בטקסט המקור כתוב: "It hangs like moss upon the vaults" (הכוונה לניטראט). 'moss' זהו אזוב או טחב (הצמח). עליזה נצר השתמשה במילה 'טחב' ("תלויה היא בטחב על פני הקמרונות"). לדעתי, היא טעתה, כי בטקסט המקור יש שתי מילים בעלות משמעות שונה (damp ו־moss). אם היא בחרה לכתוב 'טחב' במשמעות של 'damp' לא נכון להשתמש באותה מילה למשמעות שונה. במקום 'טחב' היא הייתה צריכה לכתוב 'אזוב'. אהרון אמיר שם לב שעליו להשתמש כאן במילה אחרת ("כטחבית דבק הוא בכפות"). טחבית זהו סוג של סרטן, ומובן שלא לכך הכוונה בטקסט המקור. אלינוער ברגר השתמשה במילה המתאימה  'אזוב' ("היא נתלית מהקמרונות כמו אזוב").

2. הבדלי תרבות בין תרבות לשון המקור ובין תרבות לשון היעד
הכוונה למנהגים או לחפצים מעשה ידי אדם, כגון: מטבעות, תנועות אופייניות, דרכי פנייה וכדומה. על פערים כאלה אפשר להתגבר על ידי השמטות, הערות מבהירות או שינוי הסיטואציה למשהו שקיים בסביבת תרבות היעד.
רוב עלילת הסיפור 'חבית האמונטילדו' מתרחשת בקטקומבות, מנהרות ומערות קבורה תת־קרקעיות הנמצאות מתחת לאחוזות ואפילו מתחת לערים באירופה. בעיה לקסיקלית־תרבותית היא שאין בעברית מילה מדויקת לקטקומבות, שכן הן לא קיימות בתרבות ישראל. תפאורה זו של העלילה יוצרת אצל הקורא האירופאי מערכת אסוציאציות שלמה, שמעניקה עומק לסיפור. הקורא הישראלי מפסיד חלק גדול מהקונוטציות האלה. כאשר מתרגמים 'catacombs' ל'מערות קבורה', הקורא הישראלי הממוצע רואה בדמיונו את קבר רחל או את מערת אליהו הנביא. גם הקורא האמריקאי אינו מכיר את הקטקומבות כחלק מתרבותו, ובשפת המקור אין הבהרות והסברים בנוגע למהותן. כאן המקום לשאול אם תפקידו של המתרגם הוא ללמד את הקורא (על ידי ריבוי של הבהרות והערות שוליים) או שעליו לתרגם כפי שמופיע במקור – ולא משנה אם הקורא יבין או לא. אהרון אמיר ועליזה נצר תרגמו 'catacombs'  ל'מערות קברים', בלי הסברים נוספים. אלינוער ברגר השאירה את המילה הלועזית: 'קטקומבות'. במקרה זה אני מעדיפה את בחירתה של אלינוער ברגר, כי היא מאפשרת לקורא שאינו מכיר את המילה 'קטקומבות' לבדוק וללמוד לבד. ברגע שמתרגמים 'מערות קברים', הקורא לא יודע שזה אינו תרגום מדויק, ונמנעת ממנו האפשרות להבין את הסיפור ברובדי עומק נוספים.

פורטונטו שואל מהו סמל משפחת מונטרסור: "I forgot your arms". אהרון אמיר ("נשכחה ממני דמות שלטכם") וגם עליזה נצר ("שכחתי מה היה סמלה") לא מגשרים על הבדלי התרבות, אולי מתוך הנחה שלקורא העברי יש השכלה כללית' שבעזרתה יוכל להבין שהכוונה לסמל של משפחת אצולה, אף שדבר כזה לא מקובל בישראל. אלינוער ברגר בכל זאת מרחיבה ("שכחתי מה היה על שלט האצולה שלכם"). זה הופך את הטקסט לקריא וברור יותר לקורא בעברית, בלי לפגוע בנאמנות לטקסט המקור.

גורם תרבותי נוסף בסיפור 'חבית האמונטילדו' הוא אזכור הבונים החופשיים, שבו הרבה אירוניה ודו־משמעות, שלא בטוח שהקורא הישראלי יכול להבין. הבונים החופשיים הם אחווה סודית של בני המעמד הגבוה. זהו ארגון סתרים עולמי, שהוקם במאה ה־14 כארגון של בנאים, והפך להיות ארגון של בני האצולה. יש הבדל גדול בין הבנאים הפשוטים ובין אנשי האצולה. בסיפור נרמז שמשפחת מונטרסור הייתה (ואיננה עוד) גדולה ומכובדת. יש כאן הקבלה בין פורטונטו האציל, ששיך לבונים החופשיים, ובין מונטרסור הפשוט, הבנאי – שבונה את קיר המוות.
לבונים החופשיים יש סימן סודי, שרק חברי הארגון מכירים. פורטונטו עושה תנועה סודית זו, אבל מונטרסור אינו מבין. כאשר לבסוף הוא מבין שפורטונטו מבקש ממנו סימן לכך שהוא שייך לבונים החופשיים, הוא מראה סימן – כף טייחים (שפכטל), כלי עבודה של הבנאים. הסימן שמונטרסור מראה לפורטונטו הוא 'trowel'. אהרון אמיר וגם עליזה נצר תרגמו זאת ל'כף סיידים'. אלינוער ברגר בחרה במילה 'מרית בנאים'. לדעתי בחירתה של אלינוער ברגר טובה יותר, כי יש חשיבות לכך שהקונוטציה מכלי העבודה הזה תהיה לעבודת בנייה ולא לסיוד קירות (אף שזהו מונח מקצועי לא כל כך מוכר). כדי להבין את ההקבלה ואת האירוניה, ייתכן שהיה מקום לכתוב הערת שוליים, שמסבירה מיהם הבונים החופשיים. במקור זה לא מוסבר, אולי כי קוראי האנגלית מכירים את תנועת הבונים החופשיים יותר מאשר הישראלים. אף אחד משלושת המתרגמים לא הסביר מיהם הבונים החופשיים, ושוב נשאלת השאלה אם תפקיד המתרגם גם ללמד את הקורא. גם אם מחליטים שאין תפקיד המתרגם ללמד, עדיין הוא צריך לבחור מילים שיבהירו יותר את האירוניה בסיפור (תרגום מתאים למילה trowel).

הבדל תרבותי נוסף בין תרבות המקור לתרבות היעד הוא ביחידות המידה למדידת אורך. בטקסט המקור, גודל הכוך שבו נכלא פורטונטו מתואר ביחידה 'feet' שמוכרת לקורא הישראלי, אבל הוא אינו יודע לדמיין בעיני רוחו את הגודל הנתון. עליזה נצר ואלינוער ברגר המירו את יחידות המידה ליחידות מטריות (סנטימטר ומטר) שבהן משתמשים בישראל. לעומתן, אהרון אמיר תרגם את יחידת המידה 'רגל' ליחידה 'אמה', יחידה שגם היא לא נתפסת על ידי הקורא הישראלי. לכן, יכול היה באותה מידה להשאיר את היחידה 'רגל', ולא לטרוח לעשות המרה של המספרים. הוא בחר במילה 'אמה' בגלל זיקתו ללשון המקרא.

3. הבדלים אובייקטיביים במבנים הדקדוקיים של שתי השפות
ההבדלים יכולים להיות הבדלים לקסיקליים, הבדלים במבנה המשפט ובצורות דקדוקיות נוספות או הבדלי דיאלקטים.
כדי שהתרגום יהיה טבעי לשפת היעד, על המתרגם להימנע מתרגום שיטתי לפי סדר המילים במשפט של טקסט המקור, אלא עליו לתרגם לפי סדר המילים ולפי מבנה המשפט המאפיינים את שפת היעד. הבדל זה משמעותי בעיקר בתרגום שירה, שם נוסף על התוכן יש משמעות למשקל ולחריזה. בתרגום דיאלוג קיים קושי בשימור דיאלקט ייחודי לדמות, כשלא קיים דיאלקט כזה בשפת היעד. במקרה כזה, יש צורך למצוא דיאלקט מקביל, הקרוב ביותר לשפה שתאפיין את הדמות בצורה הטובה ביותר.

על תרגום הדיאלוג בסיפור 'חבית האמונטילדו' מפורט בפרק העוסק בבעיות תרגום לעברית. בשלושת התרגומים לסיפור זה מצאתי בעיות רבות בבחירות הלקסיקליות של המתרגמים. חלק מהבחירות מנעו מהקורא בעברית להבין דו־משמעויות, אירוניה או רבדים עמוקים יותר בסיפור.

את תרגום המילה 'damp' ו־'trowel' כבר הזכרתי בסעיפים העוסקים בהבדלים סביבתיים ותרבותיים. מדובר בהבדלים לקסיקליים בין שתי השפות, שכן לאותה מילה יש כמה פירושים בעברית, ועל המתרגם לבחור את הפירוש המתאים ביותר.

כבר בתחילת הסיפור מתואר הקרנבל במילה 'madness', שמרמזת על השיגעון של מונטרסור: "In the supreme madness of the carnival season". עליזה נצר ("בעיצומה של עונת הקרנבל המטורפת") וגם אלינוער ברגר ("בעיצומו של הטירוף המוחלט של עונת הקרנבל") ראו חשיבות בתרגום מילה זו. לעומתן, אהרון אמיר ("במרום הוללותה של עונת הקרניבל") מנע מקוראי העברית ליהנות מאיכות נוספת של כתיבתו של אדגר אלן פו, שכן כל מילה חשובה.

הזכרתי כבר את הבונים החופשיים בפרק העוסק בהבדלים תרבותיים בין תרבות המקור לתרבות היעד. בסוף הסיפור, במהלך בניית הקיר, אדגר אלן פו משתמש עוד שלוש פעמים במילה, בהקשר של בנייה:

 "I had scarcely laid the first tier of the masonry… holding the flambeaux over the mason-work… against the new masonry…"

יש בכך אירוניה והקבלה נוספת, שעליהן חשוב לשמור בתרגום. לכן, על המתרגם להשתמש גם הוא במילים עם השורש 'בנה'. שלושת המתרגמים פגעו בהנאת הקורא בעברית בכך שלא הקפידו על כך. אהרון אמיר כתב: "אך הנחתי את מדבך האבנים… בהרימי את האוד מעל לרבדי האבנים… אצל מדבכי האבן החדשים…" עליזה נצר כתבה: "אך הנחתי את נדבך האבנים הראשון… ובהרימי את האבוקה מכל נדבכי הקיר… לעומת קיר האבן החדש…" אלינוער ברגר כתבה: "בקושי הספקתי להניח את נדבך האבנים… הרמתי את האבוקה מעל לקיר… נסמכת לקיר החדש". הצעת תרגום שלי: בקושי הספקתי לבנות את שורת האבנים הראשונה… בהרימי את הלפיד מעל לקיר הבנוי… נשען על מבנה האבן החדש.
כדאי לשים לב לכך שהתרגומים הראשונים משפיעים על אלה שבאו אחריהם, כפי שמתבטא בשימוש במילה 'נדבך' על ידי עליזה נצר ואלינוער ברגר, כפי שבחר מלכתחילה אהרון אמיר.

הבדל לקסיקלי נוסף בסיפור 'חבית האמונטילדו' נמצא במילה 'impunity'. בעברית אין מילה אחת בעלת אותה משמעות, ולכן שלושת המתרגמים מצאו חלופה של כמה מילים שיתארו יחד את המילה האחת הזאת. אהרון אמיר כתב: "מבלי אשר תשיגני יד". עליזה נצר ואלינוער ברגר כתבו: "ולהיות פטור מן העונש". 
בתחילת הסיפור יש שימוש במילה 'impunity', כאשר המספר אומר שהוא צריך לנקום בלי שייענש על כך. בהמשך, בתיאור המוטו המשפחתי מופיעה אותה מילה (impune). בעיניי חשוב שבשני מקומות אלה הבחירה בעברית תהיה זהה. זה יוצר את ההקבלה בין מעשה הנקם שעליו מסופר ובין המוטו המשפחתי של הנוקם. אהרון אמיר לא תרגם כלל את המוטו (ועל כך בהמשך). שתי המתרגמות כתבו את המילה "יינקה" במקום "פטור מעונש", ששימש אותן לתרגום בפעם הראשונה שנתקלו במילה 'impunity'.

בחירתה של אלינוער ברגר לא לתרגם את מילה 'palazzo' ולהשאירה בלועזית (פלאצו) שגויה בעיניי. אני מעדיפה את המילה 'ארמון', שבה השתמשו אהרון אמיר ועליזה נצר. מילה זו מופיעה פעם אחת בלבד בסיפור, ואין לה שום משמעות עומק מעבר לתרגום המילולי לקסיקלי. לכן, אין שום סיבה להשאירה בלועזית בטקסט המתורגם.

בסיפור 'חבית האמונטילדו' יש בעיית תרגום לקסיקלית מיוחדת, הנובעת מכך שיש בו מילים ומשפטים שכתובים בלטינית או בצרפתית. בטקסט המקור מילים אלו כתובות בגופן שונה. לקורא האנגלי לא ניתנת הערת שוליים שתתרגם מילים אלו, אולי כי בתרבות המקור לומדים שפות לטיניות, או אולי מילים אלו מוכרות יותר לדוברי האנגלית, אף שאינן בשפה האנגלית, בגלל הבסיס האטימולוגי המשותף (עניין לשוני), וגם בגלל ההיכרות הרבה יותר עם הלטינית (עניין תרבותי). ייתכן גם שדובר אנגלית עכשווית לא מבין את המילים שדובר אנגלית בזמן כתיבת הסיפור כן יכול היה להבין.
שפת היעד, העברית, שונה מאוד מהשפה האנגלית ומהשפות הלטיניות. בתרבות העברית נתפסת הלטינית כשפה רחוקה, קשה, למדנית ובלתי מוכרת. לכן, על המתרגם לתרגם לעברית גם את המילים האלה, או להבהיר לקורא את משמעותן בהערת שוליים. מובן שזה דורש ממתרגם שאינו בקיא בשפות לטיניות לברר קודם את משמעות המילים, בטרם יוכל לתרגמן לקורא. את אחת מהמילים, 'palazzo', כבר הזכרתי. המילה השנייה היא 'requelaire'. אני לא הכרתי מילה זו, וגם לא מצאתי לה פירוש במילונים (חיפשתי בצרפתית, באיטלקית ובספרדית). אחרי חיפושים רבים באינטרנט, מצאתי שזהו איות ישן למילה הצרפתית 'roquelaure', שפירושה – גלימה עבה וארוכה. אהרון אמיר תרגם זאת ל'בִּרְכִּיָה'. בחירה זו אופיינית לו, שכן בתרגומיו יש שימוש רב ברמת לשון גבוהה. במקרה זה, אולי בחירתו טובה, שכן גם בטקסט המקור אדגר אלן פו לא השתמש במילה מוכרת יותר. תרגומה של עליזה נצר למילה ('גלימה עבה') ותרגומה של אלינוער ברגר ('מעיל עבה') ברור יותר לקורא העברי, אבל נאמן פחות לרוח המילה הזרה בטקסט המקור.
מילה נוספת שכתובה בטקסט המקור בצרפתית היא המילה 'millionnaires'. מלבד האיות השונה, אומרים את המילה באופן דומה מאוד גם באנגלית וגם בעברית. אני לא מצאתי סיבה לכך שאדגר אלן פו לא כתב 'מליונרים' באיות אנגלי, ואכן בתרגום לעברית שלושת המתרגמים תרגמו זאת ל'מיליונרים'.

בסיפור 'חבית האמונטילדו' יש שני משפטים הכתובים בלטינית: "Nemo me impune lacessit" ו־"In pace requiescat". אהרון אמיר בחר להביא משפטים אלה כפי שהם, בלטינית, ללא כל הסברים. לדעתי, בחירתו זו שגויה, שכן הבנת שני המשפטים תורמת מאוד להבנת הסיפור לעומק. חשוב שהקורא בעברית יבין שמונטרסור במעשיו מיישם את המוטו המשפחתי, מוטו שהוא גם רמז לבאות. חשוב גם שהקורא בעברית יבין את האירוניה במשפט האחרון בסיפור: חמישים שנה לא נודע המעשה, העצמות לא הוטרדו. המילה 'pace' משמעותה שלווה (peaceful), ויש בה דו־משמעות, שכן גם מונטרסור הגיע לשלווה, אחרי שנרגע מהצורך שלו בנקמה.
עליזה נצר כתבה את המשפט הראשון, המוטו, בגוף הסיפור, גם בלטינית וגם את תרגומו ("כל הפוגע בי לא יינקה"); אך את המשפט האחרון בסיפור היא כתבה רק בעברית ("ינוח בשלום על משכבו"). במקרה זה, עבודתה טובה מזו של אהרון אמיר, כי כפי שציינתי, רצוי שהקורא יבין משפטים אלה. נראה לי שעבודתה רשלנית בגלל חוסר העקביות (או לתרגם הכול, או להביא הכול גם במקור וגם מתורגם). אלינוער ברגר בחרה להביא את המשפט הלטיני בגוף הטקסט, ולתרגמו בהערת שוליים ("כל מי שפוגע בי לא יינקה"; "ינוחו בשלום"). טוב שהיא תרגמה משפטים אלה, וטוב שעשתה זאת באופן עקבי.

כאשר השניים מגיעים לנישה האחרונה שבה ייקבר פורטונטו בחיים, מונטרסור אומר:      "I followed immediately at his heels". מילה זו, 'heel', מופיעה גם בתיאור הסמל המשפחתי של מונטרסור: "a sepent rampant whose fangs are imbedded in the heel" לדעתי, חשוב מאוד להשתמש באותה מילה בעברית, שכן יש כאן הקבלה בין הסמל המשפחתי ובין שתי הדמויות בסיפור. ייתכן שהרגל מייצגת את מונטרסור ואת נקמתו, שכן היא מוחצת את הנחש, שהוא פורטונטו שפגע במונטרסור (לכן שיני הארס שלו נעוצות בעקב). אני מעדיפה הסבר אחר לסמל, שלפיו הרגל מזהב מייצגת את פורטונטו. הזהב מעיד על עושר ועל מזל טוב שבהם ניחן פורטונטו, דבר שגם אפשר להבין משמו (על כך בהמשך). פורטונטו פגע במונטרסור (הרגל המוחצת) ומונטרסור מיוצג על ידי הנחש שמכיש את העקב. באסוציאציות של כולם הנחש מייצג רוע ועורמה המתאימים לאופיו של מונטרסור. שתי המתרגמות ראו חשיבות בהקבלה זו, ותרגמו את 'at his heels' בהקשר של שתי הדמויות למילה 'בעקבותיו', וגם בתיאור הסמל הן בחרו במילה 'עקב'. לעומתן, אהרון אמיר לא ראה את ההקבלה. בתרגום הסמל הוא השתמש במילה 'עקב', אך בתרגום 'at his heels' ("ואני אחריו בסמוך"), הוא מנע מהקורא בעברית את ההנאה מההקבלה הספרותית בסיפור.

לקראת סוף הסיפור אומר מונטרסור: " …I began… to wall up the entrance". המושג 'wall up' בעלילה משמעותו סתימת הכוך שבו קשור פורטונטו, בניית הקיר. אפשר למצוא מילים רבות בעברית לתרגום, אבל חשוב להשתמש במילים שיגרמו לקורא אסוציאציה של אטימה וקבורה בחיים. אהרון אמיר השתמש במילה 'לסכּור' ואלינוער ברגר השתמשה במילה 'לחסום'. לעומתם, בחרה עליזה נצר במילה 'לגדור', בחירה לא מוצלחת, שכן גדר לא יוצרת קונוטציה של חנק ואטימות.

בעיה תרגומית לקסיקלית נוספת היא שמות הדמויות. אדגר אלן פו בחר שמות בעלי משמעות, ולא שמות אקראיים. הקורא האנגלי יכול להבין את משמעות השמות בגלל דמיון כלשהו בין האנגלית לשפות הלטיניות. השם 'Fortunato' מזכיר את המילה 'fortunate' – בר־מזל, וגם 'fortune'  – עושר, הון. יש אירוניה רבה בשם זה, שכן למרות היותו מכובד, אהוב ועשיר, גורלו רע ומר. השם 'Montresor' בא מצרפתית – 'mon trésor' – שמשמעותו 'my treasure', אוצרי. המילה גם מזכירה את המילה האנגלית 'monster' – מפלצת. ואכן, מונטרסור המפלצתי רואה בשם משפחתו ובכבודה את האוצר החשוב ביותר שלו, שכן הוא לא עשיר ואהוב כמו פורטונטו.
לשם השלישי שהוזכר, 'Luchesi', התקשיתי למצוא משמעות. חיפוש באינטרנט לימד אותי שלוקזי הוא שם של תעשיית כרמים ויקבים בארה"ב, שהוקמה על ידי משפחה ממוצא איטלקי, מחבל Di Lucca. ואכן, לוקזי בסיפור מתואר כמומחה ליינות. המילה 'luk' באה מהמילה 'אגם', אבל היא מזכירה את המילה הספרדית 'loco' – משוגע. כלומר, בדרך האסוציאציה יש רמיזה לטירופו של המספר. שלושת המתרגמים לא עִבְרְתוּ את השמות, וטוב שכך (מגוחך היה לו הדמויות היו נקראות 'מר מזל' או 'מר כספי'). לדעתי, חבל שלא ניתנה הערת שוליים, לפחות לגבי התרגום המילולי של השמות פורטונטו ומונטרסור, כדי לאפשר לקורא שאינו מבין לטינית או אנגלית ליהנות מרובד נוסף בסיפור.

4. נורמות (לשוניות, ספרותיות, חברתיות ותרבותיות) שקיימות בתרבות היעד ומכתיבות את עבודת המתרגם
ציות לנורמות יביא למשוב חיובי (ולהפך), ולכן המתרגם, במודע או לא במודע, נשמע לנורמות, גם אם המחיר הוא סטייה מהמקור. המתרגם מפנים מוסכמות שמקובלות בחברה, גם אם אינן מתאימות כלל לרוח המקור. זהו הגורם העיקרי המשפיע על איכות התרגום. על גורם זה מורחב בהמשך, בפרק העוסק בנורמות תרגום לעברית.

5. כישורי המתרגם
תרגומים גרועים עלולים לנבוע מרשלנות של המתרגם בלבד. למשל:

• במקומות שונים בטקסט המקור חוזרת אותה מילה, אבל המתרגם כל פעם מתרגם אותה בנרדפות אחרת, כי שכח שכבר נתקל במילה, ושכח איך הוא תרגם אותה קודם לכן.
  בסיפור 'חבית האמונטילדו' הדגמתי זאת במילים: 'heel' , 'impunity' ו־'masons'. 
• המתרגם עובד על יחידות קטנות של טקסט (units of translation), ולא מסתכל על הטקסט השלם. זה עלול לגרום לתרגום לא הגיוני ולהחמצת תבניות ספרותיות, כי אינו מתאים בהקשר או שאינו מתאים לדברים שנכתבו קודם או אחר כך.

בסיפור 'חבית האמונטילדו', בדרכם לעומק מערות הקבורה, מונטרסור מדגיש כל הזמן שפורטונטו שיכור. יש לכך חשיבות רבה, שכן זה מסביר מדוע פורטונטו לא חש בסכנה, ואיך מונטרסור הצליח בקלות רבה כל כך לכבול אותו. אחד המשפטים הוא:

"He turned toward me, and looked into my eyes with two filmy orbs that distilled the rheum of intoxication".

משפט זה הושמט לחלוטין מתרגומה של אלינוער ברגר. אני לא רואה שום סיבה להשמיטו, ולכן מסקנתי היא שהיא דילגה על משפט זה בטעות (בהנחה שלא מדובר בטעות דפוס מאוחרת יותר), או שהיא נמנעה מלתרגמו בגלל קשיים לשוניים רבים המצויים בו. אומנם לא נוצר פער בלתי מובן בקריאת הסיפור בעברית, אבל משפט זה מצוי במקור ונחוץ כדי לחדד את מצבו השתוי של פורטונטו.

מונטרסור מפתה את פורטונטו לבוא איתו, בציינו כל פעם שהוא תמיד יכול לפנות ללוקזי. הדבר גורם לפורטונטו להיות נחוש בדעתו שהוא זה שצריך לטעום מהאמונטילדו. באחת הפעמים, אחרי שפורטונטו משתעל, מונטרסור מעמיד פנים שהוא דואג לו, ואומר: "Besides, there is Luchesi". לוקזי הוא דמות מוזכרת בלבד, ולא דמות שבאמת נמצאת עם שתי הדמויות האחרות. ואכן' אהרון אמיר ("מלבד זאת, הן גם לוקזי…") ואלינוער ברגר ("חוץ מזה, ישנו לוקזי…") תרגמו כך שהקורא מבין שמדברים על אפשרות בלבד לפנות ללוקרזי. לעומתם, עליזה נצר כתבה באופן שבו הקורא עלול לטעות ולהבין שלוקרזי הגיע גם הוא למערות הקבורה ("מלבד זאת, הנה לוקזי…").

פורטונטו מתפלא שמונטרסור מצא חבית אמונטילדו בעיצומו של הקרנבל:            "In the middle of the carnival". אהרון אמיר ("בעצם הקרנבל") ועליזה נצר ("ועוד בעיצומו של הקרנבל!") תרגמו באופן הגיוני. לעומתם, אלינוער ברגר תרגמה: "ועוד באמצע הקרנבל!" נדמה שהיא תרגמה את המילה 'middle' באופן מילולי בלבד.

מונטרסור מעמיד פנים שאין צורך שפורטונטו יבוא איתו לטעום מהאמונטילדו:
"I perceive you have an engagement… I have no engagement". הוא מתכוון לומר שפורטונטו בוודאי עסוק או שיש לו מחויבויות אחרות, ואכן כך הבינו זאת עליזה נצר ("הלוא רואה אני כי עסוק אתה… אינני עסוק") ואלינוער ברגר ("אני רואה שיש לך התחייבות קודמת"). לעומתן, אהרון אמיר תרגם בצורה לא הגיונית – למילה 'ריאיון' ("הדעת נותנת כי ריאיון לך עם מי… אין לי ריאיון עם איש"). מה פתאום שפורטונטו יקיים ריאיון בעיצומו של הקרנבל?

מונטרסור מתאר את דרכם למטה, ואומר: "We came at length to the foot of the descent". עליזה נצר ואלינוער ברגר תרגמו זאת כראוי ("לבסוף הגענו"). אהרון אמיר כתב: "לאחרונה הגענו". המילה 'לאחרונה' כלל לא מתאימה כאן (ליתר ביטחון, בדקתי את פירושה במילון בבילון: בזמן האחרון, זה לא מכבר, לא מזמן, לפני זמן לא רב, בעבר הלא רחוק, בימים האחרונים, בחודשים האחרונים, לא מכבר).

אחרי שפורטונטו משתעל, הוא אומר: "It is nothing, he said at last". גם כאן עליזה נצר ואלינוער ברגר תרגמו כראוי ("… אמר לבסוף"). אהרון אמיר תרגם: "אמר, לאחרונה", מילה שכאמור אינה מתאימה כאן. נראה שהוא התרשל ונקט תרגום מילולי.

בסוף הסיפור, לאחר שמונטרסור כובל את פורטונטו, הוא אומר לו:                    "You cannot help feeling the nitre". אהרון אמיר ("לא תוכל לבלי הרגש בנתר") ואלינוער ברגר ("לא תוכל לא להרגיש במלחת") תרגמו נכון, שכן הכוונה היא שהוא כן יוכל להרגיש. עליזה נצר כתבה: "לא תוכל להרגיש במלחת", משמעות הפוכה לחלוטין. 

• המתרגם נוטה להחמיץ תבניות ספרותיות. הכוונה לזיקות בין חלקי הטקסט השונים או לאנלוגיות שונות, שהבנתן עשויה להשפיע על הבחירות בתרגום. עליו להבין משחקי מילים, משמעויות קונוטטיביות בתרבות המקור, דו־משמעויות וכדומה.
  דוגמאות לטעויות כאלה בתרגום הסיפור 'חבית האמונטילדו' הזכרתי בפרק שעוסק בבחירה הלקסיקלית של המילים –  'masons', 'heel', 'impunity'.

מונטרסור פוגש את פורטונטו ואומר לו: "You are luckily met". יש משמעות לשימוש במילה 'luckily'. יש כאן אותה אירוניה כמו בשמו של פורטונטו: בר־מזל. עליזה נצר ("במזל פגשתיך") ואלינוער ברגר ("איזה מזל שפגשתי אותך") השתמשו במילה 'מזל'. אולי בעברית זה פחות חשוב, אם לא מבינים את האירוניה שבשמו של פורטונטו, אבל אולי חלק מקוראי העברית כן מבינים אירוניה זו, ולכן אהרון אמיר שגה בכך שלא השתמש אף הוא במילה 'מזל' ("מה אוּשרתי לפגשך").

אחרי שפורטונטו משתעל, ומונטרסור מעמיד פנים שהוא דואג לו, יש קטע אירוני שבו פורטונטו אומר שהוא לא ימות משיעול ("I shall not die of a cough") ומונטרסור מסכים איתו. אלינוער ברגר תרגמה: "משיעול לא מתים". היא כתבה משפט כללי, שנכון תמיד, ובזאת הפחיתה מהאירוניה של תשובתו של מונטרסור: "True-true". חשוב היה לתרגם שפורטונטו עצמו לא ימות משיעול. אהרון אמיר ("הרוג לא יהרגני, ובו לא אמות") ועליזה נצר ("…הוא לא ימיתני. לא אמות בגלל שיעול") שמרו על ההדגשה הנחוצה הזאת, ואף הפריזו (התייחסות לכך בפרק על כוללים של תרגום). אהרון אמיר הגביה מאוד את רמת הלשון ללשון מקראית.

מונטרסור גאה במשפחתו (אולי בגלל גאווה זו הוא רגיש מדי לעלבונות):           "The Montresors, I replied, were a great and numerous family". כאן חשוב לא רק גודלה אלא גם חשיבותה של משפחתו. לכן, תרגומו של אהרון אמיר לוקה בחסר ("גדולה הייתה משפחת מונטרסור, השיבותי, ורבים בניה"). הוא תרגם את המילה 'great' ל'גדול' (שנשמע כהקשר כמותי) במקום ל'חשוב'. גם תרגומה של עליזה נצר לא הדגיש את חשיבות המשפחה ("משפחת מוֹנטרֶזור, עניתי, גדולה הייתה ורבת בנים"). לעומתם, אלינוער ברגר בתרגומה התייחסה גם לכמות וגם למכובדות ("משפחת מוֹנטרֶסור, עניתי, הייתה מכובדת וגדולה"). תרגום זה עדיף, כי חשוב לקורא להבין את רגישותו של מונטרסור למצבו היום, לעומת מצב משפחתו בעבר, כאחד הגורמים שהביאו אותו לנקמה.

לקראת סוף הסיפור מתואר שהלחות מטפטפת וחודרת לעצמות הפזורות על הקרקע: "The drops of moisture trickle among the bones". עליזה נצר ("נטפי הטחב מטפטפים על תילי העצמות") ואלינוער ברגר ("טיפות הלחות דולפות בין העצמות") תרגמו במדויק. תרגומו של אהרון אמיר גם הוא מדויק, אך יוצר דו־משמעות נחמדה, שלא קיימת במקור אך מתאימה מאד לרוח המקור: "נטפי הטחב חודרים לעצמות". זה מזכיר את הצירוף 'קור חודר לעצמות', ולא ברור אם הכוונה לעצמות השניים החיים או לעצמות המתים שפזורות על הקרקע.

בטקסט המקור, הרוצח הוא המספר, ורוב המשפטים שם קצרים ופשוטים. יש בכך חשיבות, שכן זה מכתיב את קצב הסיפור ואת הלך רוחו של המספר. בתרגומים של עליזה נצר ושל אלינוער ברגר אורך המשפטים בעברית דומה לזה שבטקסט המקור (מלבד סטיות שנובעות מההבדלים האובייקטיביים שקיימים בין שתי השפות). לעומתן, אהרון אמיר נטה לחבר יחד שני משפטים למשפט אחד ארוך ומורכב, דבר שגורע מרוח הסיפור.

מונטרסור מתאר את אופיו של פורטונטו ביחסו ליינות עתיקים:

"-but in the matter of old wines he was sincere. In this respect I did not defer…"

אהרון אמיר כתב: "אך באשר ליינות עתיקים ישר היה ובאשר לזאת לא נבדלתי ממנו…"

מונטרסור מדבר אל פורטונטו ומספר לו על חבית האמונטילדו:

"I was silly enough to pay the full Amontillado price without consulting you in the matter. You were not to be found, and I was fearful of losing a bargain".

אהרון אמיר כתב: "ואני נואלתי לשלם מלוא-המחיר היאות ליין-אמונטילדו מבלי אשר אוָעץ בך, לא יכולתי למצאך, ויראתי פן תאבד ממני מקנת-כסף נאה". הוא יצר מהם משפט אחד ארוך. מקרה זה שגוי עוד יותר, כי לא מדובר רק בהעברת קצב הסיפור ומצב רוחו של המספר, אלא יש כאן גם דיאלוג, שמטבעו אמור לבוא במשפטים קצרים ובשפה פשוטה. משפט ארוך ומליצי זה פוגע בטבעיות של הדיאלוג (על כך מפורט בהמשך).

בסוף הסיפור מונטרסור מתאר את האבן האחרונה לבניית הקיר:

"I struggled with its weight; I placed it partially in its destined position. But now there came…"

שוב, אהרון אמיר חיבר שני משפטים למשפט אחד ארוך: "ביגיעה רבה גוללתיה וארימנה, ועודי עמל להניחה על המקום היעוד לה – עלה מתוך הכוך…" בכך הוא נמנע מחזרה על המבנה התחבירי שבשני המשפטים הראשונים.

• בתרגום דיאלוג, על המתרגם להיות מודע לתפקיד הדיאלוג בבניית הדמות ומצב רוחה. עליו להבין את מאפייני הדיבור בניגוד למאפייני הכתב

לחץ הזמן גורם לדובר להשתמש במילים זמינות פשוטות ובמשפטים קצרים, לקצר מילים, לדבר בספונטניות ולכן להקל ראש בתקינות לשונית, לדבר בקיטוע בגלל הפרעות מהסביבה ומהדובר הנוסף, להרבות במאזכרים ('זה' כי הדובר מצביע על משהו), בקשרים ריקים ובקריאות, ביסודות אקספרסיביים ובביטויי פנייה. לא כל מתרגם מייחס חשיבות לדקויות אלה, והתוצאה עלולה להיות דיאלוג מלאכותי ולא אמין.
על כך מורחב בפרק העוסק בבעיות תרגום דיאלוג לעברית.

כוללים של תרגום (universals of translation)

הכוונה לפעולות המשותפות לתחום התרגום, ללא קשר לתרבות או לחברה מסוימת שממנה הגיע המתרגם. אין הכוונה לאילוצים אובייקטיבים, אלא לפעולות שהמתרגם מכל מקום ובכל שפה עושה, ללא צורך ובלי להיות מודע לכך.

1. הוספת פירושים, הבהרות והגזמות
המתרגם מוסיף מילים והסברים שלא מופיעים במקור, מתוך כוונה לסגור פערים, כדי שהטקסט יהיה מובן יותר לקורא. הוא אינו סומך על הקורא שיבין את הטקסט ללא הבהרות אלה. אם לא מדובר במשהו מאוד לא ידוע, אפשר לסמוך על הקורא בשפת היעד שיבין בדיוק כמו שקורא שפת המקור מבין.
השלמת פערים בתרגום בעייתית בעיקר בתרגום דיאלוג, שכן הדבר הופך את הטקסט ליותר לוגי־אקדמי, בעוד שדיאלוג מאופיו הוא ספונטני ולא מאורגן.

ההבהרות נעשות על ידי:

• הוספת מילות קישור, כגון: כתוצאה מכך… לכן… אבל… לעומת…
• כתיבת שם עצם מפורש במקום כינויים רומזים או מאזכרים (הוא, זה). בתרגומי הסיפור 'חבית האמונטילדו' לא מצאתי דוגמה להוספת מילות קישור או שמות עצם מפורשים. מהבחינה הזאת, שלושת התרגומים שבדקתי נאמנים למקור.
• תוספות לטקסט המקור: בתחילת הסיפור 'חבית האמונטילדו' מונטרסור מספר שפורטונטו פגע בו, ואומר: "I had borne as I best could". אלינוער ברגר ("נשאתי כמיטב יכולתי") ועליזה נצר ("נשאתי ככל יכולתי") תרגמו במדויק. לעומתן, אהרון אמיר כתב: "נשאתי ואסבול". הוא מעצים את המצב על ידי רמיזה (שלא מצויה בטקסט המקור) שפורטונטו לא יפסיק לפגוע במונטרסור בעתיד. תוספת זו נותנת לגיטימציה מסוימת למעשה שמונטרסור עשה. הוא חייב לנקום, אחרת זה לא ייפסק. הסיפור אכן נכתב מנקודת מבטו של מונטרסור, ללא חרטה וללא נקיפות מצפון, ולכן התוספת של אהרון אמיר מתאימה לרוח הסיפור.

כשמונטרסור מתאר את נקודת התורפה של פורטונטו הוא כותב: "He had a weak point". הוא לא כותב: "He had one weak point", כי ייתכן שהיו לו עוד נקודות תורפה, ועכשיו הוא מספר רק על אחת מהן. בכל זאת, אהרון אמיר ואלינוער ברגר בחרו לכתוב: "חולשה אחת הייתה לו". ייתכן שזה נובע מרצונם להבהיר, על ידי הגזמה. ייתכן שההתייחסות למילה 'עקב' (כפי שהוזכר בהקשר של סמל המשפחה) מזכירה את עקב אכילס – נקודת התורפה היחידה של אכילס שגרמה למותו. עליזה נצר תרגמה במדויק: "חולשה הייתה בו".

בתיאור הלבוש של פורטונטו כתוב: "The man wore motley", ומתוארת תחפושת ליצן החצר של פורטונטו. אלינוער ברגר כתבה: "האיש לבש תחפושת ליצנים ססגונית". אומנם היא בחרה להוסיף את המילה 'תחפושת' שלא מופיעה בטקסט המקור, אבל במקרה זה, בחירתה נראית לי נכונה, כי מדובר בקרנבל תחפושות, אבל גם בקשר בין שתי הדמויות יש התחפשות – העמדת פנים והולכת שולל. נכון שתיאור התלבושת (בלי הזכרת המילה 'תחפושת') מאפשר לקורא להבין שמדובר בתחפושת, וכך גם הייתה בחירתו של אדגר אלן פו. אבל אני רואה במילה זו שאלינוער ברגר הוסיפה חידוד משמעות מעבר למילה עצמה. עליזה נצר כתבה: "בגד ליצנים לבש האיש". הקורא העברי מבין שמדובר בתחפושת, ולכן אין רע בתרגום. לעומת זאת, אהרון אמיר כתב: "עֵרב- מלבושים לבש האיש". אני לא בטוחה שהקורא הממוצע מבין מהמילים 'ערב-מלבושים' שהכוונה לתחפושת, ולכן תרגומו של אהרון אמיר פחות מוצלח.

במערות הקבורה, מונטרסור מראה לפורטונטו את הקורים הלבנים שעל הקירות. פורטונטו שואל: "?Nitre" ומונטרסור עונה לו: "Nitre". הכוונה לחומר הכימי אשלגן־ניטראט שמחלחל ומתגבש במערות. אהרון אמיר תרגם זאת למילה 'נתר', עליזה נצר תרגמה זאת למילה 'מלחת'. אלינוער ברגר השתמשה בפעם הראשונה במילה 'מלחת', ובפעם השנייה היא בחרה במילה 'מלחת האשלגן'. מטרתה הייתה להבהיר לקורא במה מדובר, אך לדעתי 'הבהרה' זו מיותרת כי היא לא מבהירה דבר. מי שמבין בכימיה (כמוני…) לא מבין מה זה מלחת האשלגן (ולא מה זה נתר או מלחת), כי בקרב המדענים החומר נקרא מלח־ניטראט או אשלגן־ניטראט. עבור מי שלא מבין בכימיה – לא משנה איזה שם היא תיתן לחומר, כל עוד היא תכתוב בהערת שוליים הסבר. ושוב נשאלת השאלה אם זהו תפקיד המתרגם.

מונטרסור משקה את פורטונטו ביין מדוק:
"A draught of this Medoc will defend us from the damps".
שלושת המתרגמים הבהירו, בתוספת ניקוד מסייע, מהו 'מדוק': "לגימה מיין המֶדוֹק הזה תגן עלינו מהטחב" (אלינוער ברגר); "לגימה מיין מֶדוֹק זה תגן עלינו מפני הטחב" (עליזה נצר); "גֶמע מיין-מדוֹק זה יהי לנו למגן מפני הטחב". בהמשך, מונטרסור מספר על השפעת המדוק עליו:
"My own fancy grew warm with the Medoc". אהרון אמיר לא הסביר שוב מה זה מדוק: "גם את דמיוני אני החם המדוק". עליזה נצר בחרה להסביר שוב: "גם דמיוני שלי התלהט ביין המֶדוק". לעומתם, אלינוער ברגר בחרה בפעם השנייה לכתוב 'יין' בלי לפרט את סוגו: "גם דמיוני שלי התלהט בהשפעת היין".
בהמשך הם שותים עוד סוג של יין: "I broke and reached him a flagon of De Grave". הפעם רק אהרון אמיר החליט להסביר לקוראיו שמדובר בסוג של יין: "גדעתי צלוחית של יין דִי-גִרַב ואושיטנה לו". שתי המתרגמות האחרות, בחוסר עקביות, כתבו רק את שם היין (אולי כי כתוב במקור בקבוק, ואז ברור שמדובר בבקבוק יין): "שברתי ראשו של בקבוק "דה גראב" והושטתיו לו" (עליזה נצר); "שברתי בקבוק של דֶה גְרַאב, והושטתי לו" (אלינוער ברגר).

2. נטייה להיגרר למבנה המילולי והדקדוקי של שפת המקור

מתרגמים נוטים לכתוב בשפת היעד, אבל במבנה הדקדוקי של שפת המקור. למשל: שימוש בעבר מתמשך שלא קיים בעברית, יגרום לקבלת משפט כמו: "הייתה יושבת וחושבת…" משפט שנשמע עילג.
כמו כן, יש למתרגמים נטייה לתרגום מילולי ולא פונקציונאלי, לאו דווקא בנאמנות לרוח המילה. הנטייה לקאלק (calque) – העברת מונח או מילה משפה אחת לשפה אחרת תוך תרגום מילולי לשפת היעד – יוצרת תוצאה שתהיה לרוב שגויה מבחינה תחבירית, מורפולוגית או סמנטית. מתרגם טוב לא יתרגם תכנים אלא יסודות מקבילים בעלי אותו תפקיד.
בשלושת התרגומים לסיפור זה כמעט לא מצאתי סטיות ממבנה המשפט העברי התקין. שלושת המתרגמים לא 'נפלו בפח' ולא נטו 'לאמץ' את המבנה הדקדוקי האנגלי – בעברית.

במקרה אחד, מתוארת תחילת דרכם של השניים במערות הקבורה, אחרי שמונטרסור לקח את הלפידים: "giving one to Fortunato, bowed him through several suits of rooms". התרגום של עליזה נצר ("נתתי את האחת לפורטונטו, והולכתיו דרך כמה מערכות חדרים…") ושל אלינוער ברגר ("מסרתיאחת לפורטונטו, ובקידה קלה הזמנתי אותו לבוא אחרי דרך מדורים אחדים…") נשמע טוב בעברית, ומבטא את רוח המשפט המקורי. לעומת זאת, תרגומו של אהרון אמיר ("ואחר תתי אחד מהם לפורטונטו נהגתיו דרך כמה מערכות-חדרים…") לא נשמע טבעי לעברית.

3. העצמה דרמטית:
נטייה להרחיב ולהגזים כדי להדגיש, גם אם אין הדגשה כזאת במקור.

כבר מצוין בפרק שעוסק בכישורי המתרגם את ההפרזה של אהרון אמיר ושל עליזה נצר בתרגום המשפט "I shall not die of a cough". בטקסט המקור זה כתוב פעם אחת, ובשני התרגומים זה נכתב פעמיים.

מונטרסור מספר לפורטונטו על יין האמונטילדו שהוא קנה: "I have received a pipe of what passes for Amontillado". המילה 'pipe' שימשה בעבר ליחידת מידה אנגלית לחביות יין שמכילות כ־477 ליטרים של נוזל. לצורך הבנת הסיפור, לא חשוב לקורא מהו נפח היין בחבית, ולכן אפשר לתרגם את המילה 'pipe' ל'חבית' (כפי שעשו אהרון אמיר ועליזה נצר). אלינוער ברגר בחרה להדגיש שמדובר בכמות יין אמונטילדו גדולה, ולכן תרגמה: "קיבלתי חביתכפולה עם יין שטוענים שהוא אמונטילדו".

מונטרסור מתאר את פורטונטו, ולזכותו הוא אומר שבנושא יינות ישנים:                       "he was sincere". אהרון אמיר ("ישר היה") ואלינוער ברגר ("הוא היה דובר אמת") תרגמו במדויק את הכתוב בטקסט המקור. עליזה נצר בחרה להדגיש זאת בתרגום כפול ("כן היה וישר").

כאשר פורטונטו לא מאמין שמונטרסור שייך לבונים החופשיים, הוא מבקש ממנו הוכחה: "A sign, he said". עליזה נצר תרגמה במדויק ("אות, אמר"). אהרון אמיר ("תן אות, אמר, תן אות") ואלינוער ברגר ("תן סימן, אמר, תן סימן") בחרו להכפיל את בקשתו. נראה כאילו אלינוער ברגר משנה לעברית עכשווית את התרגום של אהרון אמיר, ולא מתרגמת מהמקור.

 בעיות ספציפיות בתרגום לשפה העברית

1. נורמות סגנוניות
עד שנות ה80 של המאה ה20 הייתה נורמה של הגבהת רמת הלשון, גם אם במקור התבנית פשוטה, כדי להראות את העברית (ואת שליטת המתרגם בעברית) במלוא עושרה.

בתרגום של אהרון אמיר לסיפור 'חבית האמונטילדו' הדבר בולט במיוחד. בתקופת התרגום שלו (שנות ה־40) שלטו נורמות סגנוניות שונות בניכר מאלה של היום, כגון: הגבהת הלשון, שימוש בשפה מקראית וריבוי בצירופים כבולים.
בתרגום המאוחר ביותר, של אלינוער ברגר, ניכר שנורמה זו כמעט נעלמה. בתרגומה של עליזה נצר תופעה זו קיימת, אבל היא מודגשת פחות.

הגבהת הלשון נעשית בכמה אופנים:

• שימוש בלשון המקרא ובלשון חז"ל, כלומר: שימוש בשפה על־תקנית עשירה ונדירה, גם אם במקור השפה פשוטה.

מונטרסור אומר שהוא ינקום בלי להסתכן בעצמו: "precluded the idea of risk". עליזה נצר כתבה: "הוצאתי את אפשרות ההסתכנות"; אלינוער ברגר כתבה: "שהוציאה מכלל אפשרות את רעיון ההסתכנות". לעומתן, אהרון אמיר תרגם: "אבל אשר על כן מנעתי נפשי מבוא בסכנה".

מונטרסור מעמיד פנים שלא נעים לו להטריח את פורטונטו כי הוא עסוק:                "As you are engaged". עליזה נצר תרגמה: "כיוון שעסוק אתה"; אלינוער ברגר תרגמה: "מאחר שאתה עסוק". לעומתן, אהרון אמיר תרגם: "יען אשר עסוק אתה". פורטונטו עונה לו: "Let us go nevertheless". תרגומו בלשון הגבוהה של אהרון אמיר: "הבה ונלך, חרף זאת". תרגומה של עליזה נצר, בלשון רק במעט פחות גבוהה, ובוודאי לא מתאימה ללשון הדיבור: "ואף על פי כן, בוא נלך". לעומתם, תרגמה אלינוער ברגר לשפה פשוטה ומדוברת: "נלך בכל זאת".

פורטונטו אומר למונטרסור שיפסיק להציק לו על השיעול: "enough, he said". עליזה נצר ואלינוער ברגר תרגמו זאת במילה – 'די', בעוד שאהרון אמיר תרגם במילה אחרת – 'הרף'. ובאותו הקשר פורטונטו אומר: "It is nothing". שפתו המליצית והמקראית של אהרון אמיר: "דבר הבל הוא זה". גם עליזה נצר כתבה בשפה גבוהה: "אין זה ולא כלום". אלינוער ברגר, בשפה פשוטה, כתבה על השיעול: "הוא שום דבר".

מונטרסור משקה ביין את פורטונטו כדי שיהיה עוד יותר שיכור ויהיה לו קל להשתלט עליו בהמשך. הוא מתאר זאת: "Drink, I said, presenting him the wine… he again took my arm and we proceeded". עליזה נצר תרגמה: "שתה, אמרתי, בהגישי לו את היין… הוא שב והחזיק בזרועי, ושוב פנינו ללכת". אלינוער ברגר תרגמה: "שתה, אמרתי והגשתי לו את היין… הוא חזר והחזיק בזרועי, והמשכנו ללכת". לעומתן, אהרון אמיר תרגם: "שתה, אמרתי, ואושיט לו את היין… שוב אחז בזרועי, ונמשיך בדרכנו". אהרון אמיר השתמש כאן בזמנים המהופכים המקראיים.

הם ממשיכים בדרכם, ומונטרסור מספר: "into the inmost recesses of the catacombs". עליזה נצר כתבה: "עד בואנו אל מעמקי מערות הקברים". אלינוער ברגר כתבה: "עד שהגענו אל הכוכים הכי פנימיים של הקטקומבות". לעומתן, אהרון אמיר כתב: " ונהרוס לבוא אל חביון-מעמקיהן של המערות".

פורטונטו לא רוצה שמונטרסור יפנה ללוקרזי. הוא אומר:                                      "He is an ignoramus". אלינוער ברגר כתבה: "הוא בור ועם הארץ". עליזה נצר כתבה: "בַּעַר הוא". אהרון אמיר כתב: "נבער מדעת הוא הלז".

• שימוש בצירופים כבולים, רובם מהמקורות הקנוניים, במקום צירופים חופשיים במקור.

כאשר מונטרסור מספר שפורטונטו הסתכן בכך שהעליב אותו, הוא אומר:          "When he ventured upon insult". עליזה נצר ואלינוער ברגר השתמשו בצירוף ניטרלי (לא בשפה גבוהה אבל גם לא בשפה מדוברת): 'הרהיב עוז'. אהרון אמיר תרגם: "כאשר ערב לבו לעלוב בי…"

מונטרסור נשבע לנקום: "At length I would be avenged". עליזה נצר ואלינוער ברגר השתמשו בצירוף 'בסופו של דבר', בעוד אהרון אמיר תרגם: "במרוצת הימים אנקם…"

מונטרסור מספר שהוא לא הסגיר את כוונתו: "I gave utterance to a threat". עליזה נצר תרגמה: "תחשוב בטעות כי יצא דבר איום מפי…" אלינוער ברגר תרגמה: "לא תטעה לחשוב שאיום יצא מפי…" לעומתן, אהרון אמיר תרגם: "כי העליתי דבר-איום על דל-שפתי…"

עוד אומר מונטרסור: "neither by word nor deed had I given Fortunato cause to doubt my good-will". עליזה נצר תרגמה: "לא במילה, גם לא במעשה, נתתי לפורטונטו מקום לפקפק בחיבה שאני רוחש לו". אלינוער ברגר תרגמה: "לא נתתי לפורטונטו סיבה לפקפק ברצוני הטוב, לא בדיבור ולא במעשה". לעומתן, אהרון אמיר כתב: "לא במילה אף לא במעשה לא נתתי לפורטונטו סבה לחשוד בטוב רחשי-לבי".

מונטרסור אומר שפורטונטו מכובד ואהוב, בניגוד אליו עצמו: "For me it is no matter". עליזה נצר תרגמה: "עלי לא ייתן איש את דעתו". אלינוער ברגר תרגמה: "ממני לא אכפת". לעומתן, אהרון אמיר תרגם: "אשר לי – מי אני ומה אני".

• העדפת סימטריה של צמדי מילים במקום מילה אחת במקור.

כפילות זו נובעת מנורמה, אך מטרתה גם להעצים ולהגזים את הנאמר.

מונטרסור אומר: "I had borne as I best could". כאשר הוא מתייחס לתגובתו לפגיעות מצד פורטונטו. עליזה נצר ("נשאתי ככל יכולתי") ואלינוער ברגר ("נשאתי כמיטב יכולתי") תרגמו במדויק. אהרון אמיר הוסיף מילה: "נשאתי ואסבול".

מונטרסור מתחיל לספר את שאמר לפורטונטו בפגישתם: "he was sincere". עליזה נצר ואלינוער ברגר תרגמו בפשטות: "אמרתי לו". לעומתן, אהרון אמיר כתב: "עניתי ואמרתי".

אהרון אמיר ("ישר היה") ואלינוער ברגר ("הוא היה דובר אמת") ויתרו על הכפילות. לעומתם, עליזה נצר בחרה להכפיל: "כן היה וישר".

• העדפת גיוון מילים נרדפות ומניעת חזרה לשונית סמוכה, גם אם במקור חוזרת אותה המילה.

מונטרסור מספר לפורטונטו על חבית האמונטילדו שקנה, ובמהלך השיחה הוא חוזר שלוש פעמים על המשפט: "I have my doubts". היות שבמקור זה כתוב באופן זהה, ללא גיוון עם נרדפויות, על המתרגם להשאיר זאת ככה. ואכן, אהרון אמיר ("ספקותי עמי") ואלינוער ברגר ("יש לי ספקות") חזרו בכל שלוש הפעמים על אותו תרגום. לעומתם, עליזה נצר כתבה פעם אחת "ואני מסופקני", ופעמיים היא כתבה "ספקותי עמדי". בזאת היא העדיפה לגוון, או ייתכן שעד שהיא הגיעה לפעם השנייה, היא התרשלה בעבודתה ושכחה את בחירתה בפעם הראשונה. 

מונטרסור מעמיד פנים שהוא דואג לבריאותו של פורטונטו, ומציע לחזור. שלוש פעמים הוא אומר: "we will go back". בתרגום, רק אלינוער ברגר חזרה שלוש פעמים על המילה "נחזור".
אהרון אמיר חזר בפעמיים הראשונות על המילים "נשוב על עקבותינו", אך בפעם השלישית (הממוקמת מעט יותר רחוק בטקסט) הוא כתב: "בוא ונשובה". ייתכן שזה נובע מרשלנות (לא זכר כיצד תרגם בשתי הפעמים הראשונות) או מרצונו לגוון. עליזה נצר תרגמה כל פעם מעט אחרת: "נשוב על עקבינו"; "נשוב על עקבותינו"; "נשוב". היות ששתי הפעמים הראשונות ממש סמוכות בטקסט זו לזו, אני מניחה שכאן אין רשלנות אלא כוונת תחילה לגוון בשפה.

2. נורמות תרבותיות
כפי שצוין, הנורמות מכתיבות את עבודת המתרגם, והן הגורם העיקרי המשפיע על איכות התרגום. נורמות תרבותיות שהיו קיימות בתרגומים לשפה העברית (עד שנות ה־80):

• הימנעות מכתיבת קללות ומשימוש בשפה מדוברת ובסלנג (קשור גם לנורמת הגבהת השפה).

בסיפור 'חבית האמונטילדו' אין קללות, והוא כתוב בשפה אנגלית לא יומיומית. בתרגומים של אהרון אמיר ושל עליזה נצר לא מצאתי שימוש בשפה פשוטה. בתרגום של אלינוער ברגר מצאתי שלוש דוגמאות לשימוש בשפה מדוברת.

מונטרסור מספר שהוא המשיך לחייך אל פורטונטו, כדי שלא יחשוד בכוונתו הרעה: "to smile in his face". אהרון אמיר כתב בלשונו הגבוהה: "להצהיל פני לקראתו". עליזה נצר כתבה: "הוספתי לחייך אליו…" אלינוער ברגר כתבה בשפה פשוטה יותר ועממית: "המשכתי לחייך לו בפרצוף…"

מונטרסור מספר שהוא חייך לפורטונטו, שלא הבין שהחיוך נובע ממחשבה על נקמה: "He did not perceive".  אהרון אמיר כתב בפשטות: "הוא לא ידע". עליזה נצר כתבה: "הוא לא חש". אלינוער ברגר בחרה לכתוב בעברית מדוברת: "הוא לא קלט".

מונטרסור מתאר את מערות הקבורה: "The vaults are insufferably damp". אהרון אמיר כתב בשפתו המליצית: "טחובים הם המרתפים לבלי-שאת". עליזה נצר הכניסה אלמנט דיבורי בתרגום: "המרתפים טחובים כהוגן". אלינוער ברגר תרגמה: "המרתפים טחובים להחריד".

• אצל אהרון אמיר, שרוב תרגומו נכתב בשפה גבוהה מליצית וארכאית, מצאתי דוגמה חריגה אחת, שבה הוא כתב בשפה מדוברת. פורטונטו עושה את התנועה של הבונים החופשיים, ושואל את מונטרסור: "?You do not comprehend" עליזה נצר ואלינוער ברגר תרגמו בשפה פשוטה: "אינך מבין?" דווקא אהרון אמיר כתב בשפה מדוברת: "לא תפסת?"

• הימנעות מכתיבה ארוטית

בסיפור 'חבית האמונטילדו' אין תכנים ארוטיים.

• לא להזכיר בתרגום מונחים נוצריים, אלא להפכם למונחים יהודיים.

בסיפור 'חבית האמונטילדו' יש קונוטציות נוצריות: רק אחרי חמישים שנה הוא מספר את סיפורו, כמו וידוי לכומר; עונת הקרנבל ('carnival season') מתייחסת לחגיגות שמתקיימות לפני התקופה שבה הם מצווים להתנזר מתענוגות; קשירת פורטונטו לקיר עם הידיים לצדדים כמו הצלוב;
היות שאין התייחסות מפורשת לאלמנטים נוצריים, וההקבלה היא בראשו של הקורא בלבד, אפשר לתרגם באופן נאמן למקור בלי "סכנה" ובלי צורך לייהד. לכן, נורמה זו לא באה לידי ביטוי בתרגומים השונים.

• לא להשתמש בתרגום במילים ובשמות לועזיים (נורמה השייכת לתקופה מוקדמת הרבה יותר).
  בסיפור 'חבית האמונטילדו' מוזכרים שמות הגיבורים, אבל כפי שציינתי, שמותיהם (פורטונטו, לוקרזי ומונטרסור) לא שונו.

3. תרגום דיאלוג לעברית
יש קושי רב בתרגום דיאלוג לעברית. אחת הסיבות לכך היא הנורמה לכתיבה בשפה גבוהה, שהיה קשה מאוד למתרגם להינתק ממנה. עקב כך, מתקבלים דיאלוגים בעברית גבוהה ולא אמינה, או דיאלוגים שבהם מצויים שיבושים מומצאים שאינם קיימים בקרב דוברי העברית. סיבות נוספות לקשיי כתיבת דיאלוג בעברית:

• העברית היא שפה חדשה יחסית, ואין בה מסורת של כתיבת דיאלוגים. היא נשענה על המקורות הכתובים, שבהם אין דיבור אותנטי. לכן, יש נטייה לטשטש אלמנטים של דיבור על ידי שפה גבוהה, כך שהם דומים מאוד לקטעי הסיפר.
• בעברית כמעט אין דיאלקטים, ולכן יש נטייה לתרגם דיאלקט של מעמד סוציו־אקונומי נמוך לדיאלקט מזרחי. עדיף להשתמש בשפה בינונית־ניטרלית, שלא תזכיר שפה של קבוצה מסוימת באוכלוסייה.
• קוראי האנגלית רגילים לקיצורים פונטיים של המילה (don't וכדומה), אבל בעברית קיצורים אלה, המופיעים לפעמים כדי לאפיין שפה מדוברת, מקשים מאוד על הקורא (סתום ת'פה, קניתי ת'מעיל).
• בעברית לא התפתח מאגר זמין של קשרים ריקים, ביטויי פנייה וקללות. דוברי עברית לא פונים במילים כגון הוֹ, יקירי, מלאכי וכדומה. פניות אלה מאפיינות שפות אחרות, וקשה למצוא להן תחליף אמין בשפה העברית.

בסיפור 'חבית האמונטילדו' יש כמה קטעי דיאלוג. הדיאלוגים המתורגמים של אהרון אמיר ושל עליזה נצר נשמעים מאוד לא טבעיים לשפת הדיבור. לעומתם, בתרגום המאוחר יותר של אלינוער ברגר, הדיאלוג נשמע אותנטי.

כשמונטרסור פוגש את פורטונטו הוא מתחנף אליו: "How remarkably well you are looking today". אהרון אמיר כתב: "מה טובו פניך היום". עליזה נצר כתבה: "כמה טובים היום פניך להלל!" לעומתם, אלינוער ברגר כתבה בשפה יומיומית: "כמה נפלא אתה נראה היום!"

מונטרסור מספר לפורטונטו שהוא קנה חבית אמונטילדו במחיר רב, אף שהוא לא בטוח שהיין אמיתי, כי הוא לא הצליח למצוא את פורטונטו:

"I was silly enough to pay the full Amontillado price without consulting you in the matter. you were not to be found, and I was fearful of losing a bargain."

אהרון אמיר כתב: "ואני נואלתי לשלם מלוא-המחיר היאות ליין-אמונטילדו מבלי אשר אוָעץ בך, לא יכולתי למצאך, ויראתי פן תאבד ממני מקנת-כסף נאה". הוא כתב משפט אחד ארוך, במקום שני משפטים קצרים. שפת הדיבור מאופיינת במשפטים קצרים, ולכן דיאלוג זה אינו מהימן, בגלל אורך המשפט וגם בגלל השפה הגבוהה. עליזה נצר כתבה בשפה גבוהה: "גם כסיל גמור הייתי ושילמתי את מחיר האמונטילדו בכסף מלא בלי להיוועץ בך. אי אפשר היה למצוא אותך, ואני חששתי פן יאבד לי מקח טוב". לעומתם, אלינוער ברגר כתבה בשפה בינונית: "ובטיפשותי שילמתי את מלוא המחיר של אמונטילדו בלי להיוועץ בך. לא הצלחתי למצוא אותך, וחששתי להחמיץ עסקה".

פורטונטו משתעל מאוד. בטקסט המקור זה נשמע כך: "!ugh" אהרון אמיר ועליזה נצר תרגמו זאת כפי שהיו קוראים זאת באנגלית: "אוה!" לדעתי, בעברית זה צריך להישמע: "כחה!" אלינוער ברגר הייתה קרובה לדעתי, היא כתבה את השיעול כך: "כְּחְחְ!"
בסוף הסיפור, הצחוק ההיסטרי של פורטונטו נשמע כך: "!Ha! He" אולי זה צריך להישמע: "חה חה" (כך ייצגו צחוק בספרות העברית, בהשפעת הרוסית). אהרון אמיר ואלינוער ברגר היו קרובים לזה: " חה!   חי!" עליזה נצר בחרה לכתוב כפי שזה נשמע באנגלית: "הא!   הי!"

סיכום

מבדיקת התרגומים לסיפור 'חבית האמונטילדו' עולה ששלושת התרגומים הם אדקווטיים, כלומר: שלושתם דומים במידה רבה לטקסט המקור.

הסיפור 'חבית האמונטילדו' כתוב בשפה אנגלית עשירה ולא בשפה יומיומית פשוטה. ייתכן שזו הייתה השפה המקובלת בתקופה שבה נכתב הסיפור (המחצית הראשונה של המאה ה־19). ייתכן  שקורא אמריקאי צעיר, הקורא את הסיפור באנגלית, יתקשה בהבנת חלק מהמילים בסיפור, או יראה את שפת הסיפור כשפה ארכאית. מנקודת מבט זו, תרגומה של עליזה נצר, שנכתב בשפה עברית עשירה ולא יומיומית, מעביר לקורא העברי את אותה תחושה שמקבל הקורא האמריקאי כיום.
בתרגומו של אהרון אמיר יש סטייה מוגזמת לכיוון של לשון גבוהה ותנ"כית, ולכן תרגומו הכי פחות נאמן לרוח הסיפור או לרוח הלשון של שפת המקור. הוא כפוף קודם כול לנורמה הנוקשה של שימוש בלשון המקורות, ובעיקר לשון המקרא. זהו גורם דומיננטי בתרגומו, המשפיע על רוב הבחירות הלשוניות שלו.
תרגומה של אלינוער ברגר יצר סיפור קריא בשפה עברית עכשווית. האם זו הייתה מטרתה? אם כן – המטרה הושגה, אבל על חשבון השפה העשירה של טקסט המקור. תרגומה של אלינוער ברגר אינו מעביר לקורא את רוח שפת המקור של הטקסט, אלא את העלילה בלבד.  

קטעי הדיאלוג של אלינוער ברגר מוצלחים יותר ומשכנעים, ושונים מחלקי הסיפר. עליזה נצר ואהרון אמיר כתבו את הדיאלוגים בשפה ספרותית, שאינה שונה בניכר מקטעי הסיפר, ולכן הדיאלוגים בתרגומים שלהם לא נשמעים אותנטיים. 

בגוף העבודה מצוין שהנורמות הן הגורם החשוב ביותר המשפיע על איכות עבודת המתרגם. למרות זאת, מבדיקת התרגומים לסיפור 'חבית האמונטילדו', מצאתי שהגורם העיקרי שמשפיע על איכות התרגומים הוא כישורי המתרגמים, ויכולתם לנתח את הסיפור ולהבין אנלוגיות, אירוניה ודו־משמעויות.
שלושת המתרגמים לא הקפידו באופן מלא לשמור על כל המשמעויות שעליהן הצבעתי בעבודה זו. הדבר גורם לי לחשוב שגם במקומות שבהם התרגום יצא מוצלח, זה נעשה במקרה ולא מתוך מחשבה עמוקה או מתוך הבנת הסיפור לעומק.

נהניתי מאוד 'לחפור' לעומק הסיפור ולנתח אותו, ובהתאם לכך להעביר ביקורת על עבודת המתרגמים. אבל ברור לי שמתרגם שמעוניין להתפרנס בכבוד אינו יכול לעשות ניתוח ספרותי מעמיק שכזה לכל טקסט ספרותי שעליו לתרגם. הוכחה לכך היא, שבדקתי שלושה תרגומים שונים לאותו סיפור, ואף אחד מהם לא מושלם. למרות זאת, שלושת המתרגמים עוסקים בתרגום של ספרים וסיפורים רבים, וכנראה אף אחד לא פיטר אותם בגלל עבודה לקויה. אולי המעסיקים עצמם מעמידים סטנדרטים לא גבוהים מאוד?

 ביבליוגרפיה

Poe, E.A. (1964). Grate Tales of Horror (pp. 29-35). Batnam Books.

ויסבורד ר' לא על המילה לבדה (עמ' 52–60, 161–167). האוניברסיטה הפתוחה.

פו. א' (תש"ז), סיפורים (עמ' 231–238). מחברות.

פו. א', (1997), סיפורי מסתורין ופנטסיה, (עמ' 48–56). לדורי.

פו. א', (2010), המכתב הגנוב ואחרים (סיפורים), (עמ' 243–250). זמורה-ביתן.