דמויות אמינות – זה כל הסיפור

על פיתוח דמויות אמינות / חלק ב

אחד הקשיים של סופרים הוא פיתוח הדמויות בסיפור, דמויות שיהיו אנושיות, דמויות שהקורא יוכל להזדהות עימן, דמויות שלא בקלות יישכחו. לשם כך, יש לתאר את הדמויות לעומק, והכוונה איננה תיאור של צבע השיער והעיניים.

לרוב, מאפיינים פיזיים – כגון צבע שיער ועיניים, גובה ומבנה גוף – הם חסרי חשיבות בפני עצמם. נוכל למצוא מיליוני בני אדם ששערם שחור, עיניהם חומות ומבנה גופם צנום. מלבד המאפיינים הפיזיים, נרצה לתת לדמות שלנו ייחוד, פנימי וחיצוני.

בפוסט תמונה של דמות נתתי 9 טיפים שישפרו את תיאור הדמויות בספרכם. בפוסט זה אני מתייחסת לנקודות אחדות נוספות שיש לתת עליהן את הדעת בזמן הצגת הדמות לקוראים.

מה מניע את הדמות?

Photo by Tegan Mierle on Unsplash

מהי מטרתה ומה עומד מאחורי המטרה הזו?

זהו לב ליבו של תהליך פיתוח הדמות האמינה שלנו. יש לה מטרה מודעת כלשהי, שגורמת לה לפעול להשגתה במהלך הסיפור, אך מה שייתן לדמות עומק אינו רק הפעולות שהיא מבצעת, אלא המניע הפנימי (לפעמים לא במודע) שגורם לה לרצות להגיע למטרתה.

נניח שאנחנו רוצים לתאר דמות שמטרתה לתפוס רוצח סדרתי. לא מדובר בבלש, אלא באזרח מן השורה, שכל פעולותיו במהלך הספר נועדו כדי להשיג מטרה זו. אך מדוע חשוב לו כל כך לתפוס את הרוצח? המניע לפעולותיו יכול להיות רצון לנקמה (למשל, אולי הרוצח רצח את אימו, דבר שפירק את משפחתו וגרם לו לגדול בבית קר ועצוב). דבר זה יתברר לקורא כסיפור רקע של הדמות, אותו אזרח. לא נכתוב בפירוש ש"המניע לפעולותיו של האזרח הוא נקמה", הרי ברגע שנספר שרוצח סדרתי הרג את אימו של האיש, הקורא יבין את המניע בעצמו.

בדוגמה הנ"ל, כל בר דעת יחשוב שהמטרה ראויה בפני עצמה, גם בלי לדעת מהו המניע. למרות זאת, המניע יעזור לקורא להזדהות עם הדמות ולהבינה לעומק. למשל, הוא יבין מדוע האזרח עוקצני, קר ומרוחק. אלו תכונות שאינן אהודות, איננו אוהבים אנשים כאלה סביבנו, אך בכל זאת נבין את התנהגותה זו של הדמות ולא נדון אותה לכף החובה, כי נכיר את סיפור הרקע שלה.

יש גם סיפורים שבהם המטרה, לכאורה, איננה ראויה. למשל, נניח שמטרתה של רווקה ממורמרת היא להעמיד מכשולים בפני מועמד לראשות העיר, חתיך ואהוד. אם הקורא יבין מסיפור הרקע של האישה שהמועמד, בן למשפחה עשירה ורבת כוח, אנס אותה בצעירותו, חמק מעונש ומצא דרך לאיים על משפחתה כדי שלא יתגלו מעשיו, הקורא ירגיש אחרת כלפי פעולותיה של אותה אישה.

הקורא לא צריך לאהוב את הדמות או להזדהות איתה, הוא רק צריך להבין אותה ולהאמין לה. ללא מניע אמין, סביר להניח שהקורא ייזרק מהסיפור ויעזוב את הספר.

קוראים יאמינו לסיפור, דמיוני ככל שיהיה (גם אם מדובר בפנטזיה עתידנית או במדע בדיוני שהתפאורה שלו היא כוכב לכת כלשהו), כל עוד יבינו מה מניע את הדמויות לפעול ולהתנהג כפי שמתואר. המניע של הדמות עוזר להבין אותה טוב יותר, וגם נותן הקשר לסיפור. האם הרוצח הוא גיבור שיציל את כל הכפר או רשע שרצוי שיובס?

המניע של הדמות ייתן לקורא מידע נוסף עליה: נבין מדוע הוא מאופק וקר (אימא שמעולם לא חיבקה ואבא שלא הרשה להביע רגשות), נלמד מהם הערכים והאמונות שלה (דמות שמסתכנת בנידוי חברתי ולמרות זאת יוצאת להגנת האחר) ומהם אירועי מפתח בעברה (גבר מכה את אשתו, כי כך למד מהבית, כשאביו הכה את אימו).

המניע של הדמות לא חייב להיות רציונלי כדי שהקורא יאמין שזוהי דמות אמיתית. מטרתה של הבחורה בסיפור לא לצאת ממפתן ביתה, למרות רעידת אדמה, שרפה או צורך בטיפול רפואי בבית חולים. המניע הוא פחד שהעולם קיים רק הודות לכך שהיא לא מראה את פניה בחוץ. ברור שהיא טועה, אך עבורה המניע אמיתי לחלוטין, וכך גם עבור הקורא. לרוב, פחד ואהבה כמניעים לפעולות הדמות ולהתנהגותה אינם רציונליים.

הסופר אינו צריך לכתוב במפורש על המניע של הדמות. בספר שכתוב היטב, המניע יובהר במהלך התפתחות הסיפור, דרך הדיאלוגים, הפעולות והתיאורים.

כל עוד העולם מסתובב ומתהפך, אנחנו נהיה מסוחררים ונעשה טעויות (מל ברוקס)

אף אחד לא מושלם.

גיבור הסיפור שלנו אנושי, ולכן למרות תכונותיו הטובות יש לו גם פגמים, מוזרויות ו/או חולשות. הענקת פגמים פיזיים או התנהגותיים לגיבור שלנו תיתן עומק לדמות, ותעשיר את הסיפור.

מצד אחד, דמות ללא פגמים איננה אמינה, אך מצד אחר, לא נרצה ליצור דמות הזויה מדי, שגם היא איננה אמינה. נדרש לשמור על איזון עדין בין החוזקות לפגמים.

הכוונה איננה שהגיבור האמיץ והנחוש שלנו נכשל במבחן הבגרות במתמטיקה לפני 20 שנה, דבר שכלל אינו קשור לסיפורנו. הכוונה היא לתאר פגמים אישיותיים או פיזיים שיבדלו את הדמות שלנו מכל האחרות, שיהיו מספיק יוצאי דופן כדי שהקורא יזכור ויקשר אותם לדמות ספציפית, וגם שיש להם השפעה על הסיפור שלנו.

הפגמים יכולים להיות זניחים בהשפעתם על חיי הדמות, משמעותיים יותר או גורליים. אותו פגם יכול להתבטא אחרת בדמויות שונות. השפעתו תלויה באופן שבו הדמות מתמודדת עימו. מה שנחשב פגם זעיר אצל דמות אחת עלול להיות פגם נוראי עבור אחרת.

אם לדמות יש כתם לידה על הכתף, הנראה כמו פרה הולנדית, אין להגזים בתיאור. פסקה שלמה על תנועת הפרה כשהכתף זזה – זו הגזמה. מספיק לכתוב, למשל: "עיניו ננעצו בכתם הלידה שצורתו הזכירה לו את הפרה ההולנדית שבחווה של סבתו".

צריך להקפיד להיות עקביים בתיאור. לא סביר שדמות שבתחילת הספר מתוארת כנמוכה מצליחה להוציא כוס מהמדף העליון שבארון המטבח, על ידי עמידה על קצות האצבעות בלבד. לעומת זאת, במקרים מסוימים, אפשר לעניין בכך שהדמות יוצאת ממאפייניה העיקריים. למשל, דמות המוצגת בכל הספר כפחדנית תתגלה כאמיצה בסצנה מסוימת, למשל: כדי להציל חבר מסכנה ממשית.

רובכם מכירים את העיקרון הידוע – להראות, לא לספר. תנו לקורא להיכנס לראש של הדמות, כמו שעושים שחקנים (מי לא רוצה שספרו יהפוך לסרט ביום מן הימים?). אל תכתבו בספרכם: "הוא היה נחוש לא לאפשר את הריסת הבניין", אלא תארו את הנחישות – רגליים מפוסקות קלות, ידיים על המותניים, מבט ישיר, וחשוב עוד יותר שתתנו לקורא להבין את המניע לנחישות – אם לא יעמוד על שלו, יהרסו את הבניין ויגלו שקבר בקיר את גופתו של השותף העסקי שלו.

היא לא נולדה אתמול

לדמויות שלנו יש עבר, ספרו עליו לקורא. התייחסו לאירועי העבר שהשפיעו על הדמות והפכו אותה למה שהיא. העבר של הדמות יבהיר לקורא את מאפייניה בנקודת הזמן של הסיפור. מדוע הדמות שלכם מתקמצנת על כל גרוש? כי בעבר משפחתה נזרקה לרחוב בגלל המפולת הכלכלית במדינה, טראומה שמשפיעה עליה בנקודת הזמן הזו של הסיפור.

שם הדמות כחלק מאפיונה

האם שמות הדמויות נקבעים באקראי? האם נחליט על שם קצר ונפוץ? שם חריג? אולי אין צורך לתת להן שם בכלל?

קביעת שם לדמויות חשובה, ויש לתת על כך את הדעת בדיוק כפי שאנו מקדישים תשומת לב למרכיבים האחרים של הסיפור. גם החלטה לא לתת שם לדמות מסוימת צריכה לבוא אחרי חשיבה מושכלת, למשל: דמות שחיה כרוח רפאים, יוצאת רק בלילות, מסתתרת תמיד.

חשוב לתת לדמויות שמות שהקורא יוכל לזכור, ובעזרתם יוכל להבחין בין דמות לדמות. לכן כדאי להימנע מקביעת שמות דומים או שמות שמתחילים באותן אותיות או הברות. לא כדאי שבאותו ספר יהיו שתי דמויות משמעותיות שלאחת קוראים "רוני" ולאחרת "רון". אומנם "כהן" הוא שם נפוץ, אבל לא מומלץ לספר על אריה כהן ועל מנחם כהן (אלא אם הם בני אותה משפחה).

השם חייב להתאים לתקופת הסיפור – בפנטזיה עתידנית או ברומן המתרחש בימינו לא סביר לקרוא לדמות צעירה יוכבד.

השם גם יכול ללמד משהו על הדמות. במקום לספר שדן ממוצא אמריקאי, מרוקאי או מזרח אירופאי, נקרא לו "דן ג'ונס", "דן פרץ" או "דן ברקוביץ". אומנם המידע הזה סטריאוטיפי, אבל בכל זאת הוא מעניק עומק כלשהו לרקע של הדמות.

שמן של חלק מהדמויות יכול לאפיין אותן ברובד נוסף. לא סתם הקניבל בסרט "שתיקת הכבשים" נקרא חניבעל. הקונוטציה, הצליל ואפילו האותיות יכולים העניק תובנות על הדמות ועל מאפייניה, ולתת רובד נוסף של עניין בספר.

השם יכול לתת קצת פלפל לסיפור אם יהיה אירוני – לדמות מכוערת נקרא "יפה", ולדמות עצובה נקרא "עליזה".

לפעמים יתקבל רובד נוסף על הדמות אם הקורא יבין את מקור השם שלה. השם אנחל (מלאך בספרדית) יכול לרמז לקורא המזהה זאת את אופיו של האיש (או באירוניה – ההפך מאופיו). אם נמציא את השם באדוויץ' לאישה מרושעת, קורא ששם לב לדקויות יבחין שהשם הוא bad witch.

החלפה בין שמה של הדמות ובין שם החיבה שלה אומנם עלולה לבלבל את הקורא, אך היא גם יכולה להעניק הקשר ליחסיה עם אחרים. למשל, אימא כועסת תצעק: "אביתר, בוא הנה מייד!" ובהקשרים אחרים: "אבי, איך אתה מרגיש?" בהקשרים רשמיים, "מר דוד גולדשטיין מוזמן לשאת את נאומו", ובהקשרים משפחתיים: "דודי, תזרוק את האשפה, בבקשה".

בחיפוש שם לדמויות שלנו, אפשר לשחק עם האותיות – היפוך אותיות (גברת שפע, בת למשפחת פשע עשירה), ראשי תיבות (מר שי, מנהל שירות ידיעות של ההגנה) או כל רעיון מקורי אחר.