תקשורת בין הכותב לקורא

את הקשר סופר־קורא אפשר לכנות כתקשורת, שבה הסופר הוא צד אחד והקורא הוא הצד האחר. התקשורת בין השניים נעה על חבל דק, שקצה אחד שלו הוא ההבעה במילים והקצה האחר הוא הפרשנות.

כן, תפקידו של הקורא הוא ליצור את המשמעות של היצירה הספרותית… או אולי לא? אולי זהו התפקיד של הסופר?

קוראים שונים יקראו את אותו טקסט בדיוק, וכל אחד יבין ויראה בעיני רוחו משהו אחר. זה אחד הדברים הנפלאים בספרות.

הסופרת הבריטית קלייר פולר סיפרה שבסדנאות הכתיבה שהיא מעבירה היא נוהגת לבקש מהמשתתפים לצייר את הבית שעליו כתבה בספרה הראשון. היא גילתה שאין שתי תמונות דומות בציורים שקיבלה מקוראיה, אף שבספרה תיארה את הבית בקפידה.

האשמה אינה בסופרת. הרי אם תתאר אותו בפירוט, כמו מפרט הנדסי שמאפשר בנייה מדויקת של הבית המוזמן, הקורא ישתעמם ויעזוב את הספר.

ביצירה ספרותית טובה עדיף לתת תיאור חלקי, הכולל פרטים חשובים שרלוונטיים לסיפור, למשל: תיאור בית בשתי קומות שחצרו מוזנחת, שם גרה אלמנה מזדקנת. גם בלי שהסופר יספר על כך בפירוש, הקורא יכול לחוש מתיאור כזה שהיא כבר מתקשה לעלות במדרגות לחדר השינה שלה שבקומה השנייה, שהיא חלשה מכדי לעבוד בגינה ושאין לה כסף להעסיק גנן. 

חלק מהכיף בקריאה הוא הפעלת הדמיון. זו אחת הסיבות לכך שאני לא רואה סרטים שנעשו על בסיס של ספרים שאני מתכוונת לקרוא – מה שרואים בסרט הוא הדמיון של קורא אחד – יוצר הסרט, ולאו דווקא מה שאני אראה בעיני רוחי כשאקרא את הספר. אני לא רוצה שהסרט יקלקל לי את הדמיון. לעומת זאת, אחרי שכבר קראתי את הספר, מעניין לראות איך דמיין את התפאורה ואת הדמויות מישהו אחר שקרא את הספר – יוצר הסרט.

בואו נרחיב את התובנה של קלייר פולר מעבר לתיאור מקום או דמות.

הסופר בוודאי מעוניין להעביר מסר מסוים, וסביר להניח שהוא רוצה שהקורא יבין את המסר הזה, אך כל קורא מפרש את היצירה הספרותית בהתאם לדמיונו, לניסיון החיים שלו, למצבו הנפשי ולידע שרכש עד מועד קריאת הסיפור. לכן כל קורא יכול לפרש באופן שונה את המתרחש בעלילה או את המרומז בטקסט, לאו דווקא הפרשנות שהסופר התכוון אליה.

איזה באסה! או… אולי לא?

אני חווה יצירה ספרותית כמעניינת יותר דווקא אם המסר עמום, אם אפשר להבין את הסיפור כך או כך, אם הסיפור מעורר מחשבה ולא פסקני.

פעמים רבות הסופרים חוששים שהקוראים שלהם לא יבינו אותם. הם מסבירים כל רמז ומפרטים כל פעולה. לפעמים אני תמהה אם הם עושים זאת כי אינם בטוחים ביכולות המילוליות שלהם עצמם או אם הם חושבים שהקורא מוגבל ביכולותיו הקוגניטיביות. כאשר אני נתקלת במקרים כאלה בזמן עריכה ספרותית אני מסבירה לסופר שחלק מהנאת הקריאה היא להבין בין השורות, והסברי יתר כאלה עלולים לפעול בניגוד לכוונתו ולפגום בעונג של הקורא.

ביטא זאת יפה חוקר הספרות וולפגנג איזר:

"פוטנציאלית, אפשר לתפוס טקסט אחד בכמה אופנים שונים. אין קורא יחיד שיכול למצות את מלוא הפוטנציאל, כי כל קורא ימלא את הפערים שבסיפור בדרכו שלו, ובזאת הוא מדיר את שלל האפשרויות האחרות; במהלך הקריאה יהיו לקורא החלטות משלו בנוגע לאופן מילוי הפערים". 

וולפגנג כינה במילה "פער" את מה שאני מכנה "בין השורות". לפי גישה זו, ההתייחסות לסיפור מתרחקת מכוונתו של הסופר ומתקרבת לתגובתו של הקורא, אך אסור לשכוח שבכל זאת הסופר מספר סיפור, והקורא רוצה לשמוע סיפור ולא להמציא אותו בעצמו. כלומר, האתגר הוא למצוא איזון נכון בין סיפור מעניין וברור ובין חללים המְפַנִּים מקום לדמיונו ולהבנתו של הקורא.

בעריכה ספרותית, אחת ממשימות העריכה החשובות היא לייצג את הקורא – לקרוא מהעיניים של הקורא ולהצביע על בעיות בסיפור. אני מפנה את תשומת ליבו של הסופר למקומות בסיפורו שבהם חסרים כלים להבנת הסיפור, ולמקומות שבהם ניתנו יותר מדי כלים ועדיף להסירם, כדי להשאיר מקום לפרשנות של הקורא, כלומר: מתי אפשר (ואף רצוי) לחיות עם העמימות – והמבין יבין, כמו שלא מסבירים בדיחות.