"כל כך רציתי לרזות, לא להתעסק כל היום במחשבות על אוכל. הייתי נואשת. חשבתי שאין כוח בעולם שיוכל להיות חזק יותר מהתשוקה הבלתי נגמרת שלי לאוכל".

אורלי כרמי, האישה הכי רגילה עלי אדמות, מתארת חיים כמו שרק החיים עצמם יודעים ליצור –רכבת הרים. מה שהתחיל ברצון עז לרזות ולהיגמל מהצורך באכילה כפייתית הסתיים בגילוי חיי שמחה שגרמו (גם) להרזיה.

בפתיחות נדירה ובכנות, בספר זה אורלי פותחת צוהר למשמעות הרגלי אכילה כפייתית, שבהם לא נהוג לשתף.

הספר מגולל שתי תקופות חיים של המחברת.

בחלקו הראשון מתוארת התמודדות עם הרגלי האכילה הכפייתית המבישה ועם הדיאטות שהיו מנת חלקה, תוך תחושת היותה חריגה בסצנת הדיאטות המקובלת בחברה. הקושי הרב והבלבול בין אוכל שזקוקים לו כדי להישאר בחיים וליהנות ובין אוכל עודף מתוארים באומץ ובגילוי לב.

בחלקו השני של הספר מתואר תהליך מפתיע ומיוחד שעברה המחברת, ושלא האמינה שיקרה.

"חיפשתי אתונות ומצאתי מלוכה". היא מספרת על תובנות בנוגע למחשבות נסתרות וסמויות בנו שקובעות את המציאות שלנו, תוך ידיעה שלוּ הייתה נחשפת בצעירותה לעולם שנגלה לה, היו נחסכות ממנה שנים של מאבק, קושי, תסכול, סבל ומאמץ.